מדינת ישראל נחשבת למעצמה של ממש בכל הקשור לתחום הייצוא הביטחוני. "התעשייה הביטחונית היא גם הבסיס לענף ההייטק בארץ", אמר בעבר משה יעלון, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר. ואכן, עם הכנסות של מיליארדי דולרים, התעשייה הביטחונית של ישראל תופסת מקום של כבוד לצד מעצמות כמו ארה"ב רוסיה או סין, תמיד בחלק העליון של הטבלה. זה קורה בזכות מוצרים איכותיים שצבאות רבים רוצים לשים עליהם יד, וגם שמים: מטוסים ללא טייס, טילים, תותחים ושלל רובים שפועלים בסכסוכים רבים על פני הגלובוס.
למרות שמדובר בפסגת התעשייה הצבאית, דווקא לצה"ל לא מגיעים רבים מאותם מוצרים - מפני שלסיוע הביטחוני האמריקאי, שמחייב אותנו לרכוש מוצרים מארה"ב, יש משקל גבוה בקבלת ההחלטות על רכש.
הכתבה שלפניכם נולדה אחרי סיור בתערוכה של אלביט, שם אמר לי אחד המאבטחים, לוחם בצה"ל בעברו: "מייצרים פה דברים מטורפים, הדברים הכי טובים. אבל הרוב הולך לחו"ל, ופה אנחנו כמעט שלא רואים את הדברים האלה. ממש חבל".
אל תיתנו להם רובים
רוב חיילי צה"ל חמושים כיום ברובים מסוג M-4, M-16 ושאר נגזרות של הרובה שרכשנו מכספי הסיוע הביטחוני, ובמחיר נמוך למדי. לצד זה יש התחמשות ברובי תבור, אבל במספרים קטנים ולאט. בחינה של המוצרים הישראליים מלמדת שגם כאן יש לישראל מקום של כבוד – אבל שוב, מרבית הרובים המקומיים לא נכנסו לשירות בצה"ל למרות שנבחנו על ידי הצבא וזכו לחוות דעת חיוביות במיוחד.
בתערוכת IWA 2015 שהתקיימה בשנה שעברה חשפה חברת ״אמתן כרמיאל״ שני דגמים של רובי סער מייצור מקומי, ה-MZ-15 החצי אוטומטי וה-MZ-4 האוטומטי. בחברה ציינו שפיתוח הרובה היה תהליך של כ-10 שנות ניסוי, ולא פחות חשוב, מאחוריו ארבעת עשורי הניסיון של החברה. לגרסת ה-MZ-15F יש גוף מאלומיניום מחושל שמגיע בצבעי שחור, חום מדברי, ירוק ג׳ונגל ומדברי. הוא מגיע עם כוונות מתכתיות מתקפלות לגיבוי ומסילה מאלומיניום שעליה ניתן להתקין שלל כוונות יום ולילה. בצה"ל לא תראו אותו באף אחת משעות היממה.
רובה סער מעניין אחר הוא הגלבוע של חברת "סילבר שדו". בעצם מדובר ברובה שהוא כמה רובים, דגמים שנותנים מענה למגוון גדול של יחידות ותרחישי לחימה. חלק מהם מזכירים כלי נשק שרואים רק בסרטים. ה-SMG למשל הוא תת מקלע מהסוג שאהוב מאוד על יחידות מיוחדות ויחידות אבטחה. יש לו קצב אש גבוה והוא יורה כדורי 9 מ"מ שמגיעים ממחסניות בגדלים שונים, על בסיס מחסניות של אקדחים מסוג גלוק.
דגם מעניין בסדרת גלבוע הוא ה-Snake, רובה סער עם קנה כפול שנועד בהתאמה להעביר כוח אש כפול לגופו של האויב (ואגב כך גם משפר את המקבץ של הלוחמים). הנשק נבנה לתפעול נוח, מחומרים קלים, כך שלמרות הקנה הנוסף הוא שוקל ארבעה ק"ג בלבד.
חלק מרובי הגלבוע יורים כדורי 7.62 ויכולים להיטען במחסניות של רובי קלאץ'. יש גם גלבוע שמותאם לפריצת דלתות ורובה צלפים שנקרא "תמנע", עם משתיק קול שפועל לטווחים של 800 מטר. ולנו יש סיוע אמריקאי.
התותח שיישם את תכנית אוגנדה
הנה סיפור שמעיד על ההיסטוריה הארוכה של אבסורד הנשק: בשנת 1977 החליטו בצה"ל לייצר תותח כחול לבן על בסיס התובה של טנק המרכבה. זה היה חלק מהפקת הלקחים של מלחמת יום כיפור, כשבמערכת הביטחון הבינו שמערך התותחנים של ישראל לא מותאם למערך הכוחות המתמרן של הצבא.
הפרויקט הוטל על מנת"ק (מנהלת תכנית הטנק) במשרד הביטחון, וכך נולד לו ה"שולף" - תותח מתנייע בקוטר 155 מ"מ שמסוגל לירות פגזים למרחק של 40 ק"מ. בתותח החדש הוכנסו שלל מערכות מתקדמות, והחידוש העיקרי היה מערכת טעינת פגזים אוטומטית שמקטינה משמעותית את הצוות הנדרש להפעלת התותח.
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
הפרויקט הואץ בשנים 1983-4, אולם ממש כמו במקרה של פרויקט מטוס הקרב הישראלי "הלביא", בצבא החליט שהתותח יקר מדי. הם גם הבינו שאין כוונה לאשר תקציבים לרכש התותח החדש. שר הביטחון משה ארנס אישר בשנת 84' את התוכנית, וב-86' נשקל לרכוש מספר קטן של כלים, אבל בסופו של דבר הרכש נדחה שוב ושוב עד שבשנת 1993 בוטל הפרויקט סופית. שני דגמים ניסיוניים נשלחו להעלות אבק והצבא נשאר עד היום עם אותם תותחים ישנים שמאז שינו את שמם ושודרגו על ידי מערכות שונות.
השולף לא לבד בסיפור הזה של תותחים: לאור התיישנות התותחים של צה"ל ייצרו סולתם ואלביט תותח חדש על בסיס ה-M-71. גם פה מדובר בתותח נייד (מורכב על משאית 6X6), עם מערכות בקרת אש חדישה ויכולת ניוד אש עצמאית לכל תותח בנפרד בזכות מערכות ניווט שמותקנות על כל כלי. התותח מצויד במערכת לאיתור מקורות אש של האויב ומערכות המשפרות את רמת הדיוק תוך כדי ירי.
כמו במקרה של השולף, בגלל שיקולי עלות החליטו בצה"ל להישאר עם התותחים הישנים. מי שנהנים כיום מהתותח הישראלי הן מדינות כמו תאילנד, אוגנדה ואזרבייג'ן על פי פרסומים זרים.
גדול בווייטנאם
ישראל נחשבת למעצמה של ממש בתחום הטילים. אחד מהם הוא ה"לורה" של התעשייה האווירית, טיל מונחה GPS ומערכת ניווט אינרציאלית שמשקלו טון וחצי וטווח שנע בין 90 ל-300 ק"מ. אחד היתרונות שלו הוא היכולת לשגר אותו פחות מעשר דקות מפקודת השיגור, ולמרות היכולות החליטו בישראל שלא לרכוש אותו. אגב, הטיל הזה נחשף בגלל פדיחה לא קטנה: בשנת 2003 בוצע בו ניסוי שיגור סודי ששודר בטעות ברשת לוויינית בינלאומית שנקלטת בכל העולם.
מערכת טילים נוספת שזוכה להתעניינות בעולם היא ה"Spyder". מדובר במערכת הגנה אווירית ניידת תוצרת רפאל שמשלבת טילי Derby-4 לטווח בינוני עם טילי פיתון-5 לטווח קצר. השילוב הזה של הטילים יוצר מענה למגוון רחב של איומים, והמערכת מסוגלת לשגר מטח של ארבעה טילים בו-זמנית. בנוסף היא מעניקה יכולת הגנה היקפית של 360 מעלות עם טווח השמדה של 15 ק"מ. מי שנהנים כיום מהיכולות של הספיידר הן בין השאר וייטנאם והודו על פי פרסומים בתקשורת הזרה.
סודי ביותר
מערכות המודיעין והטכנולוגיה הצבאית שישראל מייצרת הן תחום בעייתי לסיקור, ומה שמפתיע הוא שחלק מהמערכות נכנסו לשימוש בצבאות זרים ולא בצה"ל – ועדיין, פרסום של כל פרט מזהה נאסר על ידי הצנזורה. בתחום הזה נחשבת ישראל למקור רכישה מבוקש, וחלק ניכר מהמערכות מופעל למשל במדינות אפריקה השונות.
אחת מאותן מערכות עלתה לאחרונה לכותרות אחרי עתירה לבית המשפט שימנע את אספקתה למדינה דיקטטורית באפריקה. מדובר במערכת המסייעת לגופי ביטחון לעקוב אחרי אנשים, לנטר כמויות של מידע ולסייע לגופי הביטחון לעצור את מי שמנסה לפגוע במדינה.
פיתוחים ישראליים רבים משמשים כיום גופי ביון רבים, בהם אפילו סוכנות הביון המרכזית (CIA) של ארה"ב. לרוב מדובר בפיתוחים של ישראלים יוצאי 8200 ויחידות טכנולוגיות אחרות. יצוין כי בתחום הזה, השיקול אם לרכוש את המערכות או לא אינו בהכרח כלכלי: נשקלים אופי הפעילות של המערכת, הרלוונטיות שלה לישראל וגופי המודיעין שלה, ועוד היבטים שהשתיקה יפה להם.
למרות ההסתייגות האחרונה, מצב הדברים הוא שכמה ממערכות הנשק והמודיעין המתקדמות ביותר שמיוצרות בישראל נמצאות מחוץ להישג ידו של צבא הגנה לישראל. זה לא המקום לפתוח מחדש את הדיון על היתרונות והחסרונות של הסיוע האמריקאי, אבל אבסורד הוא אבסורד הוא אבסורד.