אתמול (שני) בערב עלה בדף הפייסבוק "סמ"רטוטים" פוסט שקשה מאוד להישאר אדיש מולו: תמונה של חייל שכוב על מיטה צבאית נטולת מזרן, ישר על קפיצי המתכת. החייל ששלח ל"סמ"רטוטים" את התמונה סיפר שזה כבר הלילה השני שלו ללא מזרן, בעיצומה של העברת קו. "פשוט בושה שחייל בצה"ל שמשרת ונותן צריך לישון ככה על ברזלים, בתנאים כאלו", כתב וחתם במילה אחת: "שתפו!".
ואנשים אכן שיתפו. אנשים וגם דפי פייסבוק, לרבות "חיילים מצייצים", שם זכה הפוסט ל-500 תגובות, כמעט 1,000 שיתופים וכ-8,000 סימוני רגש, רובם זועמים או עצובים. אפשר להבין למה: גם כשאנחנו נתקלנו בתמונה הזאת, האינסטינקט הראשוני שלנו היה להתעצבן. אבל אנחנו גוף תקשורת שחייב לבדוק את המידע שהוא מפרסם, אז בדקנו. בתוך שלוש דקות, אולי פחות, נאמר לנו שהסיפור נבדק כבר אמש ונמצא שהחייל אינו דובר אמת. המציא סיפור ופברק צילום.
האם החייל אכן שיקר? בהחלט ייתכן. באותה מידה ייתכן שהוא דובר אמת והצילום שלו לגמרי אותנטי, אבל מישהו אחר העליל עליו שהוא שקרן. לנו כעיתונאים אין שום דרך לבדוק את זה, מפני שאסור לנו לראיין חיילים בסדיר, ולדפי הפייסבוק אין עניין לבדוק את זה כי הם מחוץ למשחק העיתונאי, ומן הסתם נוח להם עם המצב הזה. לכן הרוב המוחלט של הסיפורים האלה צצים בפייסבוק ונותרים בפייסבוק; אנחנו וכלי תקשורת אחרים שמסקרים את צה"ל נמנעים מלפרסם אותם בהיעדר יכולת לבחון את אמינותם.
הנושא כאן אינו החייל הנתון או הפוסט הנתון: הנושא הוא הקלות הבלתי נסבלת של ה"פאק איט, אני מעלה זה לפייס" – החלטה שפוגעת בחייל שלקח אותה בין אם הוא מציף בעיה אמיתית או מומצאת. נשמע משונה? תחשבו רגע על נטול המזרן שלנו. אם זה סיפור אמיתי, הפרסום ברשת החברתית לא משפר את תנאי הלינה שלו: בעיית המזרן נותרת בעינה, רק שעכשיו יש לו על הראש גם מפקד נזעם שרואה פתאום את הכביסה המלוכלכת של היחידה בפייסבוק, וגם חשבון פתוח עם אדם שאיש לא רוצה להסתבך איתו: האפסנאי. אם הסיפור מומצא, אז בעיית מזרן לא הייתה מלכתחילה, אבל עכשיו יש לו בעיה הרבה יותר גדולה עם המפקד (ושוב, עם האפסנאי).
חייל שנתקל בבעיית תנאי שירות צריך לפתור אותה במסגרת הצבא. אם הוא לא מקבל מענה מהסביבה הפיקודית המיידית, בדיוק בשביל זה הומצא מנגנון הקבילות. הליכה בצינורות המקובלים מייצרת גם שביל ניירת, כך שבמקרה הקיצון של פנייה לתקשורת כאמצעי אחרון, כבר לא מדובר רק במילה של חייל נגד מילה של נציג דובר צה"ל. הרבה יותר קשה להכחיש מסמכים.
אם עוד אפשר להבין חייל שנכנע לזמינות של ההצפה בפייסבוק מתוך מצוקה אמיתית, מה שלא מובן ולא נסלח הוא המקרים שבהם חיילים אכן משקרים במצבים האלה – כדי לסבך מישהו, כי משעמם להם, מכל סיבה שלא תהיה. זה לא מקרה שצמד המילים "פייק ניוז" מוזכר לאחרונה כל כך הרבה, וזה לא מקרה שפייסבוק עצמה הכריזה לאחרונה שתילחם בחדשות מזויפות. בכל פעם שפוסט של חייל נתפס על חם ונחשף כפייק ניוז, זאת פגיעה ישירה באמינות של הפוסט הבא, של החייל הבא. בוודאי של כל דף פייסבוק שנותן במה לפרסומים לא בדוקים.
אגב, שלא תטעו: בעיות אמיתיות בצה"ל מוצאות את דרכן לפייסבוק בלי שום עזרה מחיילים. אם בסיס שלם נתקע בלי אוכל לסוף השבוע, תסמכו על ההורים – הם כבר יפציצו את הרשת וגם יגיעו לדרגים הגבוהים. אבל זאת בדיוק הנקודה: אין דין דף פייסבוק כדין גוף תקשורת, ואין דין חייל כהורה לחייל. מילת המפתח כאן היא accountability, האחריות שבדיווח. היא חלה על חיילים, היא בהחלט חלה על עיתונאים. לא כל כך על הורים. בכלל לא על פייסבוק.
והנה אנחנו סוגרים את המעגל. פייסבוק זמינה, פייסבוק קלה – אבל היא בערך הכתובת הכי גרועה לפתרון בעיות בתוך הצבא.