משטרת ישראל שלחה אלפי שוטרים למבצע אבטחת ביקור נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בישראל. כל ביקור שכזה הפך מיד למבצע אדיר. עוד לפני שהנשיא ממריא כל תחנות המשטרה בישראל ואיתן היחידות המרחביות והארציות, מקבלות פקודה לשלוח מספר מסוים של שוטרים לתגבור, בהתאם לגודל התחנה והיחידה. חוץ מהמספר של השוטרים הם מקבלים בפקודה מקום ושעת התייצבות.
אותי זה החזיר לשנת 2008, אז הגיע לישראל הנשיא ג'ורג' בוש (פעמיים) ואני שהייתי אז בלש במשטרה נשלחתי יחד עם האלפים ל"תגבור נשיא". אז איך נראה התגבור הענק הזה מהצד של השוטרים? מצד אחד סיוט בקור ירושלמי על גג של בניין, מנגד חוויה מעניינת לחיים.
ב-9 לינואר 2008 הגעתי עם חבריי לבילוש ועוד כמה שוטרים מהתחנה (סיור, חוקרים ועוד) לנקודת המפגש בירושלים, שהייתה ליד מלון המלך דוד שם הנשיא קיבל סוויטה מפנקת. "מי אתם?" שאל האחראי מטעם מחוז ירושלים. כשענינו לו, התשובה שהתקבלה הייתה "טוב חכו, נראה מה נעשה אתכם", די מפתיע בהתחשב בציפייה, שלי לפחות, שבמסגרת ההכנות שהוצגו בסטייל של מבצע צבאי, כבר ידעו איפה כל אחד עומד ומתי.
בגדול משימת השוטרים היא לאבטח את כל צירי התנועה, לשמור על שטחים סטריליים ובנוסף להיות חגורת אבטחה היקפית סביב החגורה של אנשי השירות החשאי ושב"כ. אותנו הציבו במסגרת אותה חגורת אבטחה סביב מלון המלך דוד.
רק בעוד ששב"כ ואנשי השירות החשאי הוצבו ברובם ובאופן טבעי בשטחי המלון עצמו וקרוב אליו, אנחנו השוטרים מצאנו את עצמנו על גגות של בתים ובניינים שמסביב למבנה המלון והמתחם הנקי שאנשי האבטחה ייצרו.
שעת לילה, בקור של ירושלים, העצמות קפאו לנו ובגלל שהיינו כוח גלוי, לנראות הייתה משמעות גדולה. לכן חרמונית ממש לא באה בחשבון. הרבה רחמים עצמיים היו על גג הבניין הירושלמי ב-3 בלילה. חלקתי אותם עם ארבעת הצלפים, שלמישהו היה נראה הגיוני להציב אותם שם עם חליפה ועניבה.
האמת היא שמדובר במשימות די משעממות. מצאתי את עצמי עומד במשמרות של שמונה שעות על גג הבניין בכביש הגישה למלון. מדי פעם איזה שב"כניק היה שולח אותנו לבדוק אזרח או עובד של המלון וזה היה רגע השיא במשימה.
בין המשימות המשעממות הייתה אחת שווה במיוחד. להיות השוטר שמוצב בקומה של הנשיא במלון. ככה מצאתי את עצמי עשר שעות יחד עם אנשי צוות הנשיא וגם השירות החשאי, שהיו ממש חברותיים והשהייה במחיצתם הייתה מרתקת. במיוחד כשכמו כל ישראלי ממוצע, סיפרתי להם כל מיני אגדות מלבנון, מתקופת השירות הצבאי שלי בצנחנים. שם כבר הפכתי לחבר הכי טוב שלהם.
החברות החדשה עם אנשי השירות באה לידי ביטוי בכך שהם לקחו אותי לאוהל ענק בצבע לבן שהוקם צמוד למלון, שם נמצאו אנשי השיירה הנשיאותית ואיתה צוותי האבטחה בהמתנה או כשהם שהתכוננו לכל נסיעה וחזרה. זכיתי לקבל סקירה על הרכבים, כלי הנשק ועל סוגי הצוותים, מאבטחים וצוותי תגובה טקטית.
אין ספק מה היה רגע השיא האמיתי. זה הגיע כשהציבו אותי בקומת הנשיא בדיוק כשהצוות שלו ואנשי השרות החשאי הזמינו ארוחת ערב. ככה זכיתי לקבל מגש כסוף עם קלוש שבו היה סטייק ברמה חלומית.
נראה לי שמה שהוסיף לטעם הארוחה, היה זה שבזמן שאני אכלתי סטייק איכותי עם תוספות, החברים שלי לתגבור אכלו סנדוויצ'ים קנויים עם תוקף ממש קצר. "רק תבקש בחור, קבל כל מה שאתה רוצה", אמר לי אחד מאנשי השירות החשאי שסיפר לי על החוויות שלו מעיראק ואפגניסטן. ואני בקשתי. לא הפסקתי לבקש.
