המאבק להכרה בקופת רצועת הביטחון כמלחמה, מהסוף הרשמי של לבנון הראשונה בספטמבר 1982 ועד לנסיגה במאי 2000, נועד בעיקר כדי ליצוק תוכן למשפט שהיה תלוי אז בכל מוצבי צה"ל: "הגנה על יישובי הצפון".
מטרה נוספת היא להזכיר שהייתה כאן מלחמה שגבתה את חייהם של מאות לוחמים ועוד אלפים רבים של פצועים בגוף ובנפש. כדי להכניס את אלפי הישראלים שהיו שם למקומם הראוי בספרי ההיסטוריה של צה"ל ומדינת ישראל.
בניגוד לנופלי המלחמות הרשמיות, בקברי החברים שנפלו בלבנון מופיע הכיתוב "נפל בקרב" או "בפעולה". צעירים רבים היום לא מודעים למלחמה שנמשכה 18 שנה, בין מלחמת לבנון הראשונה עד מעט לפני שפרצה השניה.
כשאנחנו, אלו שהיו שם, ספרים על חוויות אישיות מאותה מלחמה, לא פעם אנחנו נשאלים באיזה מבצע מדובר. לאורך השנים היו ניסיונות רבים לקבל הכרה בתקופה הזו. לוחמים לשעבר הצליחו להגיע לחברי כנסת ושרים, כולם כאחד אמרו שיפעלו, אבל זה לא קרה.
מה שהשתנה הפעם, זה שבחסות העידן הווירטואלי והקורונה, התאגדה קבוצה של למעלה מ-34 אלף חברים. אנשים שהחליטו ללכת עד הסוף ולא לוותר. המטרה היא אחת בלבד, להביא את המדינה להכיר בתקופה הזו כמלחמה ולהעניק אות לאלפי החיילים שהיו בלבנון.
מי שהרגישו את הפחד בכל שנייה כשהיו בשיירות וחששו ממטען, שיצאו למארבים כשכל רגע היו עלולים להיתקל בחוליית חיזבאללה, שבלמו עשרות רבות של התקפות מוצב וספגו באופן קבוע את אש המרגמות והתותחים של הצד השני, כדי שתושבי הצפון לא יספגו זאת.
"רוצים את ההיסטוריה, לא את הקישוטים"
יש לציין שלמהלך ההכרה במלחמה אין שום משמעות כלכלית, שכן הפצועים בגוף ובנפש ובני משפחות הנופלים, מקבלים את זכויותיהם הסוציאליות בין כה וכה. המשמעות היא יצירת רשימת נופלים ואנדרטה ממלכתית לזכרם, קביעת יום אזכרה ממלכתי, הוספת המערכה לספר ההיסטוריה הרשמי של מדינת ישראל ואות מערכה.
האות הוא החלק הכי פחות חשוב מבחינתנו, כי אנחנו לא הולכים על מדי א' כבר עשרים שנה לפחות. אנחנו רוצים את ההיסטוריה, לא את הקישוטים.
במוצ"ש, 23.5 לרגל 20 שנה לסיום המלחמה, יתקיים מצעד מכיכר רבין בתל אביב לרחבת מוזיאון תל אביב בהצדעה ללוחמים בלבנון מסיום מבצע שלום הגליל ועד הנסיגה.