ויטמן שטף פנים במים הקרים של הברזייה העקומה, הניח את המגבת על הכתף ופיהק את דרכו אל האוהל. בעוד רגע יתחיל שם טקס פרידה. אור ראשון עלה על המחנה הארעי בשמורת הטבע הר ברך שבגבול ישראל-מצרים, כ-15 קילומטרים מאילת. באוהל המתין הציבור, חלקו בשכיבה, עמוק בשקי השינה. סמוך למכונת אספרסו ירוקה ישב בחולצת טי צחורה יפתח ויזל, הנהג של סא"ל דני ויטמן, מפקד גדוד המילואים המקומי. 20 שנות מילואים ושלוש שנות התנדבות עומדות להסתיים בתוך שניות גבריות ספורות. ויזל קם על רגליו, קיבל מדני המג"ד והחבר'ה חיבוק אוהב ויצא הביתה בפעם האחרונה.
ב"דיפנדר" של דני המג"ד (במקור מהשריון) נוהג עכשיו סגנו, רס"ן אבי אוחיון (במקור מהצנחנים). במחיצתם נעבור את הקילומטרים הראשונים במסע שלנו לאורך גדר המערכת – מגבול מצרים ועד ראש הנקרה.
כוח פתיחת הציר מתקרב על כביש המערכת. המג"ד וסגנו צופים במשקפות בחייליהם הבודקים את ה"טשטוש" – רצועת העפר שבין הכביש לגדר – שעקבות עליה יעידו שמישהו הסתנן לשטחנו. לפני פחות משנה התחוללה בדיוק כאן התקפת מחבלים שבה נהרגו שבעה ישראלים. היום, בינינו לעמדה המצרית שבחסותה חדרו המפגעים, ניצבת נוצצת גדר מתכת עצומה ויקרה שאותה מחבלים ומסתננים עוד לא עברו. ויטמן משבח את הכוח שמלווה ממרחק את פתיחת הציר, מספק תצפית אל תא השטח הבא ואש לחיפוי בעת הצורך.
אני נזכר בפעמים הקודמות שהייתי על ציר 10 ונהיה עצוב. במהלך חופשה משפחתית קיבלתי כמה שעות חופש ויצאתי לרכוב באופניים לאורך גבול השלום עם מצרים. הגדר הייתה נמוכה וחלודה, הזקיפים המצרים נופפו בברכה והלוחמים על הסיור הבודד שפגשתי גילו עניין באופניים שעליהם רכבתי. אבל עכשיו, לבקשתנו, הלוחם שפתח לנו את השער לכביש המערכת הסביר על הדרך הצפויה, וביקש שנשתדל לעזוב בטרם ערב.
"אין כאן גדר. גם לפני הסכם השלום עם ירדן ב-1994 לא היה כאן מכשול. קו הגבול מסומן באבני גבול שמוקמו מאות מטרים זו מזו. ביניהן רק מדבר. את ההצלחות המבצעיות מודדים כאן בקילוגרמים"
השארנו את גבול מצרים מאחור. פנינו צפונה. מימין עכשיו גבול הערבה עם ירדן. מפקד פלוגת אנקור בגדוד אב"כ מטכ"לי הוא סרן אור כץ מנשר שליד חיפה. אורכה של הגזרה שבאחריותו בחודשים האחרונים כ-70 קילומטרים – גבול של שלום אורגינל. לשם השוואה, על 80 הקילומטרים של גבול הצפון, בין ראש הנקרה לאזור הר דב, מגינות אוגדות.
אין כאן גדר. גם לפני הסכם השלום עם ירדן ב-1994 לא היה כאן מכשול. קו הגבול מסומן באבני גבול שמוקמו מאות מטרים זו מזו. ביניהן רק מדבר. את ההצלחות המבצעיות מודדים כאן בקילוגרמים. את היעדר הגדר והשטח העצום מנצלים מבריחי סמים שמתגנבים בלילות דרך המסדרונות הצרים שחרצו המים בסלעי החוואר בגדות הגבוהות של נחל ערבה. שקי החשיש ואריזות ההרואין מוטמנים במסתור ונאספים על ידי בלדרים ישראלים. במספר מקרים הצליחה הפלוגה לסכל הברחות. הכוחות של סרן כץ "זיהו" את העקבות, "זינקו" אל הכלים, ו"הכילו" את האירוע. הביטויים הצה"ליים חוצים גזרות ואיומים.
תפיסת הסמים האחרונה הייתה מקרית. בדרך הביתה עצרו הלוחמים לשוקו, סיגריה ופיפי בכביש הערבה, ומצאו בשיחים שק חשיש שהמתין בסבלנות לאיסוף. סרן כץ גאה בתפיסות אך לא מביע תסכול מכך שחלק בוודאי מצליח לעבור. האם נשמעת ציפייה בקולו, כשהוא מספר על ההערכה הרווחת לפיה הגדר המתפתחת בגבול מצרים "תזליג" את המחבלים והמסתננים אל גזרת הערבה?
הוא מספר על סגל הפלוגה המעורב, מפקדים ומפקדות. בהתפעלות הוא מתאר באיזו תבונה ויכולת פיקוד מצליחות מפקדות צעירות להוביל לוחמים בנים. הוא לא שוכח להזכיר את הנהג שלו, ג'קי מטטוב מחדרה, שיקבל ביום העצמאות אות הצטיינות מהנשיא.
ליד "בית-הקברות לפלפלים" של מושב עידן, מספר כץ על מבצע ההדברה הנרחב שנערך בערבה. כדי לייצא עגבניות ופלפלים למדינות עם תווי תקן מחמירים, צריכה התוצרת הישראלית להיות נקייה ממזיקים. מה עושים? משתפים פעולה עם הירדנים, משליכים תוצרת פגומה רק במשרפה ועושים הדברה ביולוגית. התוצרת החקלאית מהערבה מהווה יותר מ-60 אחוז מהייצוא החקלאי של ישראל, ארבעה-חמישה מיליארד שקל בשנה.
בכניסה למוצב הפלוגתי בנאות הכיכר, על שפת ים המלח כמעט, הטלפון מצלצל. ג'קי הנהג של סרן כץ מתקשר מירושלים להגיד שהכול בסדר – הוא היה על הבמה אך לא נפגע מגשר התאורה שקרס בחזרות לטקס בהר הרצל.
"למה בעצם לנסוע לאורך הגבול? בעיקר כי אי-אפשר לחצותו. כדי להיות כמו מים שרוצים להמשיך לזרום כשהם נתקלים במכשול לא עביר. קצוות הארץ קוראים"
מזג האוויר הפך קודר. רוח עזה נושבת ממערב, צוברת מהירות אדירה והמון חול בשעטה אל המקום הנמוך בעולם. מימין לדרך – מפעלי ים המלח. פנינו צפונה. במישור עמיעז ירדה הראות לאפס. החול היכה בעוצמה ברכב והנסיעה הפכה בלתי אפשרית. עצרנו. סביבנו המשיכו כלי רכב לנסוע. נהגו בהם ישראלים גיבורי חיל שדבקים במטרתם בכל מזג אוויר. בעוד רגע נקבל סמסים מודאגים וטלפונים – ברדיו הודיעו על שלושה שנהרגו ליד קציעות בתאונת שרשרת שנגרמה עקב סופת חול קשה.
למה בעצם לנסוע לאורך הגבול? בעיקר כי אי-אפשר לחצותו. כדי להיות כמו מים שרוצים להמשיך לזרום כשהם נתקלים במכשול לא עביר. קצוות הארץ קוראים. אני אוהב לנסוע או ללכת עד הסוף, להיעצר רק בגדר, להרגיש את המחנק ולהצטער שאי-אפשר יותר. אחת לכמה שנים אפשר לממש את הצורך לנסוע ולנסוע מבלי להגיע לשלטים "עצור גבול לפניך". לנדוד בארץ זרה אלפי קילומטרים בשבוע ולא לפגוש את הסוף. לחלוף על פני תחנות גבול שוממות מהעולם של פעם, ולהמשיך בלי שאיש יבדוק, ישאל ויבקש להצהיר על משהו.
עוד כשהייתה לי חיפושית לבנה דמיינתי איך אני נוסע בה לאירופה. מתדלק ליד הבית. עוד מיכל בנהריה ואחר כך דוּך לראש הנקרה, צור, צידון, ביירות, עוד 350 קילומטרים עד עיר החוף טרטוּס בצפון סוריה ועוד איזה 600 קילומטר עד טורקיה. כל הדרך על כביש החוף. עוברים את סינמה סיטי וישר ישר עד שמגיעים.
מקבלי פנינו בגזרת חטיבת הבקעה הם סגן מפקד פלוגה ל"א של מג"ב, אורעד עטר, ולוחמיו. ליד גדר המערכת שמצפון לים המלח מסביר עטר שהפלוגה היא "האגרוף המהיר" של הגזרה ומתאר מגוון משימות: באזורים שבשליטה פלסטינית מלאה הם עוצרים מבוקשים; בשטחי האש של צה"ל הם שוכבים במארבים כדי לתפוס גנבי ברזל שחומדים שלדות טנקים; בעת פינוי מאחזים בלתי חוקיים הם מתעמתים עם יהודים כועסים; ובצמתים הם מתמודדים עם פרובוקציות של פעילי שמאל מחו"ל.
כשברקע הדיווחים על הדחתו של סמח"ט הבקעה, סא"ל שלום אייזנר, שהיכה מפגינים ליד כביש הבקעה, מתאר עטר את היתרון של משמר הגבול באירועים מול אזרחים: האזרח, הוא מסביר, יודע היטב שעימות עם שוטרים יכול להסתיים בכלא. השוטרים שלו יודעים איך עוצרים אדם ואיזה ראיות צריך לאסוף בזירה כדי שעל העבירה שביצע הוא ייחקר, יישב אולי על ספסל נאשמים ואף ייענש. עטר מתאר את היכולת של אנשיו לעשות את הסוויץ' המנטאלי הנכון במעברים התכופים מזירה לזירה; לתפקד כשוטרים מאופקים אך נחושים מול אזרחים בהפרות סדר – ישראלים, פלסטינים או זרים – ולפעול כלוחמים אגרסיביים מול פח"ע.
אין לפלוגה ל"א משימות ברזל. לא גדר שלאורכה מסיירים, לא מחסומים לעמוד בהם - הכול כדי לאפשר הגעה מהירה בכוח משמעותי לזירות חיכוך שונות.
"בבוקר היום השני למסע מתגשם חלום. השער על גדר המערכת נפתח ואנו יוצאים את הארץ מזרחה. איפה אנחנו? לאן נגיע?"
בבוקר היום השני למסע מתגשם חלום. השער על גדר המערכת נפתח ואנו יוצאים את הארץ מזרחה. איפה אנחנו? לאן נגיע? "הרבה מובלעות יש בגזרה שלנו", קוטע את הפנטזיה סגן נתי (נתנאל) אהרון ממכבים-רעות. תוואי נהר הירדן מתפתל ואי-אפשר שגדר המערכת תתפתל יחד איתו בדיוק. בחלקים נרחבים השטח הישראלי נמשך עוד קילומטרים ממזרח לגדר המערכת הרשמית. בכל מקרה הריבונות הישראלית היא עד קו המים. הטבע הוא שקובע.
"אשד", הפלוגה הרובאית מגדוד ההנדסה הקרבית 605 שסגן אהרון הוא הסמ"פ שלה, נמצאת בגזרת צפון בקעת הירדן-עמק המעיינות כבר כמה חודשים. בשעת בוקר סבירה יוצאים סגן אהרון ולוחמיו לספארי "במובלעת טובלן" – כמו פתיחת ציר בגזרות אחרות, אלא שכאן אנחנו עמוק ממזרח לכביש המערכת-שביל הטשטוש-גדר.
שקט מוחלט. הפסטורליה בעיצומה. רק רחש מכשירי הקשר והדיווחים מזכירים שזו משימה צבאית ולא טיול בוקר. מדי פעם יורד הגשש לסרוק נקודות שבהן היה בוחר אולי לעבור המסתנן, המבריח או המחבל. אני שואל את הסמ"פ ואנשיו אם לא מוזר להם שבמאה ה-21 ממשיכים גששים לחפש עקבות נעליים, עשב דרוך וענפים שבורים כעדות למעבר של בלתי רצויים. עד לפני כמה חודשים דובר על העלות הבלתי סבירה של מיירטי ה"חץ" מול עלותם של הטילים התוקפים. ומה הפרופורציה כאן? כמה פלוגות גדר צריך בשביל מחבל שיגיע פעם בשנתיים? מתי בפעם האחרונה היה אירוע מגבול ירדן שמצדיק את הסד"כ המושקע כאן? לסגן אהרון תשובה מצוינת.
הוא מזכיר לי שדווקא כאן הנוכחות שלו "משתלמת": כי פחות מעשרה קילומטר מערבה יש לו עוד גבול על הראש. שניים במחיר אחד. בקעת הירדן עצמה היא שטח ישראל, קצת מערבה לכיוון השומרון זה שטח "בי" בשליטה אזרחית פלסטינית ובשליטה ביטחונית ישראלית, ועוד מערבה אלה שטחי "איי" בשליטה פלסטינית מלאה. יום שגרתי עשוי לכלול מעבר בשלושה־ארבעה “אזורי ריבונות" שונים, בכל אחד מערכת כללים וחוקים שונה, הוראות פתיחה באש אחרות. פעם לוחמים ב"קו גדר" רגיל היו מביטים אל הגדר ממש ואל השטח שמעבר לה. סגן אהרון ואנשיו פועלים במסדרון לא רחב שמשני צדדיו וגם בתוכו נעים איומים בדרגות שונות. את השגרה המייבשת של הפעילות על גבול השלום עם ירדן מלחלחת הפעילות מול הפלסטינים. שם תמיד יהיה משהו: אבנים, תאונות, הפגנות, בקבוקי תבערה, מעצרים.
המומחים לטיפול בבעיות התנהגות של ילדים אומרים בטלוויזיה שצריך “לשים לילד גבול". הילד צריך את הגבול, הוא זקוק לגבול, הוא מתחנן לגבולות שיוצבו לו, שיסמנו בעבורו את המותר והאסור. הגבול הוא כאילו משהו ברור, ידוע לכול, מסומן, בולט לעין, בלתי ניתן לערעור. קו שמצדו האחד ממלכה אחת ומצדו השני ממלכה אחרת. ומה עם קווי הגבול שלאורכם אנחנו נוסעים? ממתי צריך לשמור גם על גבול של שלום? אם גבול הוא עניין כל כך ברור, למה צריך סיוע של גדרות כל כך גבוהות?
"המחבל השני נמלט לעומק שטח ישראל והסתתר יום שלם בשדות. איש לא חיפש אחריו. ליד מטעי הקיבוץ על כביש 90 ירה המחבל על חברי משק שנסעו בעגלה רתומה לטרקטור"
אם גם לי יש חבלי מולדת, הרי שאנו נוסעים בהם כעת – פעם קראו לאזור בקעת בית שאן, היום עמק המעיינות. ב-1937 הגיעו הנה סבתי וסבי חנה ורפי טהון – בני עשרים וקצת שגדלו בתל אביב ובירושלים. צעירים שבחרו להקים את ביתם בחום הנורא שעל גדות הירדן מול הרי גלעד.
במעברות הירדן שליד יריחו חצו בני ישראל את הנהר שהיה באותה עת עמוק ורחב בהרבה. קצת צפונה משם על גדר המערכת, אלה השדות שחרשתי אני בנעוריי, לפני יותר מ-20 שנה. עשיתי כמה שנים בקיבוץ נווה אור הסמוך וחוץ מלא-ללמוד בבית-הספר עבדתי בשדות. את המים לחלקות הסמוכות לגבול הביאה מהירדן משאבה ענקית שניצבה במבנה אבן מעבר לגדר המערכת. הייתי בא בטרקטורון או בג'יפ אל השער, מודיע למוצב הסמוך בטלפון שדה על פתיחתו ונכנס בזהירות. המשאבה הייתה מזרימה את מי הנחל לצינורות.
בסוף הקיץ, אחרי קטיף הכותנה ולקראת זריעת החיטה, יש לעבד את השדות במהירות – טרקטורים עובדים 24 שעות בשלוש משמרות. לא נעים היה לנסוע בטרקטור רועש ומואר סמוך לגדר הגבול לבד בשעות הלילה. ידידי גדעון עזרא, מצוות העובדים של גידולי השדה, אמר פעם שטרקטור בלילה זו מטרה מצוינת לצלף או לאר-פי-ג'י ושלא צריך לתת לנערים לא חמושים כמונו לחרוש לבד בלילות. אז את המשמרות “המסוכנות" עשו גדעון וחברי הקיבוץ הבוגרים יותר. הם היו מעמיסים אל הטרקטור תרמוס קפה, קלצ'ניקוב ומחסנית ממחסן ההגמ"ר (הגנה מרחבית) של המשק, ולעתים מתנדבת דנית שהתעניינה בשיטות חקלאות במזרח התיכון.
לפני 21 שנה בדיוק, בערב יום העצמאות 1991, חתכו את הגדר סמוך למשאבה שלי שני מחבלים. בקרב עם כוחות הבט"ש שהגיעו לנקודה נהרג אחד מהם. השני נמלט לעומק שטח ישראל והסתתר יום שלם בשדות. איש לא חיפש אחריו. ליד מטעי הקיבוץ על כביש 90 ירה המחבל על חברי משק שנסעו בעגלה רתומה לטרקטור. גדעון ידידי נהרג ושלושה אחרים נפצעו.
צפירת יום השואה הפתיעה את רוב באי סניף ארומה בצומת צמח. זוג ערבים נותרו יושבים בפינה, ממששים במבוכה את מסכי הסמארטפונים. אוטובוס תיירים פלט אירופים עם סיגריות בפיהם. הם הביטו המומים בשמונה אופנועני משטרה ותהו לפשר המנהג המוזר של אנשי החוק בישראל, לעמוד דום ולהזיל דמעה לכבודו של כל תייר.
"שעה אחרי המק-נגטס בצומת גולני, כל המשפחה מאזינה עם דמעות בעיניים לסיפורים של אבא-סבא-בן מקרבות תל-חי, תל סאקי ותל עזזיאת"
הנוף מתחלף. השממה של גבול מצרים התחלפה בחממות הפלפלים בערבה, שהתחלפו במטעי התמרים של הבקעה, שהתחלפו בפרדסים ובריכות הדגים של עמק המעיינות והחליפו את מטעי הבננות של צפון עמק הירדן. אנחנו למרגלות רמת הגולן. מימין לנו משולש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה. נהר הירמוך העמוק שמגיע מתוככי סוריה נשפך פה לירדן שזה עתה חלף את סכר דגניה ויצא מהכנרת. יותר מ-100 קילומטרים עברנו כשהירדן נאמן לימיננו. מעכשיו, לכברת דרך לא קצרה לוקח הקניון שחצב הירמוך את האחריות להציב גבול טבעי בין ישראל לסוריה. עוד מספר קילומטרים מזרחה וצפונה מכאן ייקחו את האחריות קווים ששורטטו וגדרות שהוקמו על פיהם במסגרת הסכמי שביתת נשק.
שלטים קטנים שמזהירים מפני מוקשים ובונקרים סוריים ישנים מקדמים את פני הבאים לרמת הגולן מדרום. העלייה תלולה במיוחד. תשעה אחוזי שיפוע. זה לא נשמע הרבה אבל בכל מאה מטרים נצברים תשעה מטרים לגובה. עם הפנים צפונה על כביש 98, בינינו לבין גדר הגבול קוצרים עכשיו חיטה לתחמיץ, אוכל לפרות. כל הירוק שמסביב מתחבר רק לכחול שממעל. האין-סוף קרוב מתמיד. כלים ענקיים, משאיות וטרקטורים נעים במהירות בשדות.
קשה להיות בצפון – גולן או גליל עליון – ושהראש לא יעסוק גם בענייני ביטחון מההווה ומהעבר – אישיים וקולקטיביים. גם בצימר עץ עם ג'קוזי, אווירה אירופית לגמרי, שקט מוחלט ונוף מהמם, אני לא יכול שלא לחשוב שאני "בצפון", ליד "גדר המערכת" ו"גבול לבנון". במקומות נורמליים קוראים לאזורים כאלה "חבל ארץ", אצלנו קוראים לזה "גזרה".
חייל אמריקאי לשעבר צריך לחצות בטיסה אוקיינוסים רחבים כדי להביא את ילדיו ואשתו אל התעלות שבהן לחם; בחוף נורמנדי בצרפת במלחמת העולם השנייה, בדלתת המקונג במלחמת וייטנאם, בקסבה של בצרה במלחמת עיראק ובמערות טורה בורה באפגניסטן. ואצלנו? שעה אחרי המק-נגטס בצומת גולני, כל המשפחה מאזינה עם דמעות בעיניים לסיפורים של אבא-סבא-בן מקרבות תל-חי, תל סאקי ותל עזזיאת. "לי כל קו נושא מזכרת", מזמזם הגבר הישראלי שהריח תעסוקה מבצעית או מלחמה ב-60 השנים האחרונות.
רס"ן ערן קמפר, סמג"ד 82 מחטיבה 7, לא מחזיק יותר מדי מהגדר שבגזרתו, לרגלי החרמון. "מדובר בעוד מכשול שאמור למנוע מהאויב לחדור לשטחנו. נכון, מכשול חכם, שיודע לתת אינדיקציות, אך הוא איננו חזות הכול. הימים שבהם 'הגדר' הייתה הבסיס לכל פעילות או לאי הפעילות הסתיימו. אנחנו פועלים על הגדר, במרחק מהגדר בשטח שלנו ומעבר לגדר. הגדר לא מונעת כיום מצה"ל לממש את ריבונות ישראל המלאה עד המטר האחרון", הוא אומר.
דבריו הנחרצים באים על רקע השינויים הקיצוניים שנעשו בהפעלת כוחות הבט"ש בגבול לבנון. עד חטיפת שלושת החיילים בהר דב, כמה חודשים אחרי נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000, נעו על הגדר כוחות קטנים ובלתי מוגנים. מאז, פינו הבט"שיות הפתוחות מקום על הציר להאמרים ממוגנים. הסיור היחיד שבו ארבעה לוחמים ושני מא"גים עם סרט בהכנס הפך לכוח מבצעי גדול בהרבה, ערוך טוב יותר לאיומים החדשים.
החשש מפני עוד חטיפות, הקרבה של חיזבאללה לגדר וזירות המטענים שנהג להניח סמוך למערכת, הרחיקו את הסיורים לעומק שטחנו. המטרה הייתה לא להיחטף. ב-12 ביולי 2006 הותקף סיור מילואים על ידי כוח מיומן של חיזבאללה. שלושה לוחמים נהרגו – אייל בנין, שני תורג'מן וואסים סלאח. אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו. מלחמת לבנון השנייה פרצה, הסתבכה והסתיימה. חיזבאללה הורחק מהגדר ובזכות המדיניות החדשה של צה"ל לא חזר מאז לעמדותיו.
נוסעים סמוך לגדר המערכת בגזרת "גדוד העמק", בקעת החצבאני. מימין הר דב, משמאל רכס רמים. כלי הרכב ממוגנים, התנועה מאובטחת. בגזרות המשיקות פרוסים גדודי צנחנים. "האם חלוקת הגזרות כרוכה במאבקי יוקרה? יש עימות על מי יקבל איזו גזרה? כמו שבעבר היה נחשב יותר לקבל מוצב חודר בעומק לבנון מאשר מוצב על הגדר?" אני שואל את רס"ן קמפר בעוקצנות ומקבל "שלילי" מוחץ.
"התרעה ממשית לא תהיה, והכוח שייתקל יספוג נפגעים במכת האש הראשונה. על פי תרחישי העבר, הכוח המותקף לא יוכל לסמוך על כוחות חבירים או עתודה. תוצאותיו של האירוע כולו ייקבעו בשניות הראשונות או בדקות הספורות שאחר כך"
בגשרון האבן מעל החצבאני עוצרים להצטלם. בזמן שאופק הצלם מחפש תמונה מוצלחת, אולי לשער העיתון, שואל קמפר לאן אנחנו ממשיכים מכאן. "לאביבים", אני עונה, "לפגוש את רס"ן עבדאללה חלבי, סמג"ד גדוד ההנדסה 603". רס"ן קמפר צוחק. הוא מכיר את חלבי היטב. "אפשר להפסיק את הצילומים", הוא אומר לנו ולחייליו, "אחרי שהם (אנחנו – ג"ט) יראו את עבדאללה, אין שום סיכוי שישימו תמונה שלי על השער".
רס"ן קמפר מרחובות מצביע על כפר נופש לבנוני שהוקם בתוך אפיק החצבאני, ממש סמוך לגבול. אנחנו רגילים לנפוש בסמוך לגבול, כשזה אצלם זה נראה קצת מוזר. "גם הם אוהבים לנפוש באזור", הוא אומר.
שבעה חודשים אחרי שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה הופתע צה"ל מזירת מטענים שהניח חיזבאללה סמוך לאביבים, מתחת למארון א-ראס. המטענים הונחו בדיוק על קו הגבול, כמה עשרות מטרים מצפון לכביש המערכת. לראשונה מאז המלחמה, למרות איומי צבא לבנון, מימשה ישראל את ריבונותה על שטחה וכוחות צה"ל חצו את הגדר לנטרל את המטענים. על החלק ההנדסי של המבצע פיקד אז חלבי, מ"פ בגדוד 603.
בזכות אירועים כאלה, חלבי לא צריך לראות לוחמי חיזבאללה בעיניים הפרטיות שלו כדי לדעת – כמו אחרים בגזרה – שהשקט המוחלט מטעה בגדול. חיזבאללה שם כתמיד. חורש מזימות.
המטרה, אומר חלבי, שאל האירוע יגיעו הכוחות ברמת המוכנות הגבוהה ביותר. התרגולים שעוברים הצוותים המבצעיים מדמים מצבי לחימה מורכבים ביותר. בסבירות גבוהה, הוא מעריך, האירוע הבא יפתיע את צה"ל. זאת בהתבסס על האירועים הקודמים. התרעה ממשית לא תהיה, והכוח שייתקל יספוג נפגעים במכת האש הראשונה. על פי תרחישי העבר, הכוח המותקף לא יוכל לסמוך על כוחות חבירים או עתודה. תוצאותיו של האירוע כולו ייקבעו בשניות הראשונות או בדקות הספורות שאחר כך, לכן המטרה היא להכין צוותי לחימה חזקים שיוכלו להגיב ולנצח גם אם יופתעו.
הגדר, כמו במאות הקילומטרים הקודמים, נמצאת מימיננו, אך פה אנחנו עם הפנים מערבה. האמת, כבר אין כוח לשמוע יותר על "תרחישי ייחוס" ו"דפ"אות סבירה".
"מעל נקרות יפהפיות ששחקו בסלע מי הים, גובבו זה על זה המבנים של בסיס ראש הנקרה. כשנהיה אירופה תוסר מהנוף הערבוביה הצה"לית הזו, וייבנה במקומה טרמינל מפנק עם אינטרנט אלחוטי ודיוטי פרי"
האפליקציה waze מבטיחה שנותרו למסע 35 דקות, או 40 קילומטרים. אנו בדרך לקו דיווח מספר 1 על גדר המערכת. שם הכול מתחיל, או לשיטתנו – ייגמר. על סלע לבן, מעל נקרות יפהפיות ששחקו בסלע מי הים, גובבו זה על זה המבנים של בסיס ראש הנקרה. כשנהיה אירופה תוסר מהנוף הערבוביה הצה"לית הזו, וייבנה במקומה טרמינל מפנק עם אינטרנט אלחוטי ודיוטי פרי. פועל כאן מעבר הגבול היחיד בין ישראל ללבנון. הנוכחים הקבועים הם אנשי מכס, בודקים ביטחוניים, אנשי קשר לכוחות האו"ם, מפעילי אמצעים טכנולוגיים של חיל הים וחיל האוויר וגם חיילים רגילים ששומרים על כולם. מי בכלל מנצל את האפשרות לחצות את הגבול מישראל ללבנון או מלבנון לישראל?
סגן ופא טרודי, סגן מפקד המעבר, מסביר שרובם הגדול של העוברים הם אנשי או"ם ומיעוטם אנשי דת נוצריים. אין זרימה של נוסעים. רק מדי פעם, ויש ימים שאין בכלל.
מוזר אבל גם סביר אולי – סגן טרודי לא מכיר את אנשי המעבר מהצד הלבנוני. בין החלק הישראלי לחלקו הלבנוני של המעבר חוצץ מתקן של האו"ם. הכול דרכם. את העבודה מולם עושה טרודי באנגלית המצוינת שבפיו, שמקורה גם במנוי שיש לו ל"ג'רוזלם פוסט". יש לו עניין חזק עם שפות, לסגן טרודי.
הוא מספר על אירוע אחד שהתרחש בבסיס והותיר בו חותם עמוק. אל המעבר הגיעה משפחה דרוזית מיוצאי צד"ל שברחו לישראל אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000. אחד מצעירי המשפחה, שהתיישבה בכפר סמוך לכפרו של טרודי, למד איתו בבית-הספר. אמו של החבר גססה ממחלה קשה ולפני מותה ביקשה להיקבר בלבנון. מצדו הצפוני של המעבר המתינה משפחתה הלבנונית. משפחתה הקרובה מסרה בדמעות את הארון לאנשי הצלב האדום שהעבירו אותו למשפחתה הלבנונית. האישה נקברה לבסוף בכפר הולדתה חצבאיה שלמרגלות החרמון.
יורדים לצלם את סגן טרודי במקום שבו גדר הגבול מתקרבת לים. מדרגות עץ תלולות מובילות אל שפת הצוק. הגלים מתנפצים על הסלע הלבן מעיפים אל שני עברי הגדר מי ים מלוחים.
בהכנת הכתבה סייעו נועם פרידמן ושירלי הקר