יחידת "רוכב שמיים" בחטיבת האש 215 של חיל התותחנים מתפעלת כלי טיס מאוישים מרחוק. הלוחמים מתגייסים לתותחנים, עוברים גיבוש ליחידה ולאחר מכן הכשרה מאתגרת. במהלך שירותם הצבאי הלוחמים משתתפים במבצעים וחוברים לכוחות מיוחדים.
לרגל יום הגיוס לחיל התותחנים שחל ביום שלישי השבוע ולקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שיצוין בשבוע הבא, אנו מביאים כאן לראשונה קטע מ"יומן מסע" שכתב קצין אגף המבצעים של היחידה, רס"ן אור סהר, במהלך מבצע "שובו אחים" לאחר חטיפתם של שלושת הנערים בשנת 2014.
"אחרי שבוע חם ומתיש בשיזפון עם צוערי ההשלמה, הגעתי סוף סוף הביתה", פתח רס"ן סהר. "השמועות על שלושה חטופים ישראלים המשיכו להדהד והפכו אט אט לעובדות - שלושה אזרחים ישראלים נחטפו מגוש עציון כשעלו על טרמפ. נפתלי פרנקל, איל יפרח וגיל-עד שער".
רס"ן סהר נזכר כי מאותו רגע יהודה ושומרון קיבלה צבע חדש, אחר, המציאות השתנתה ואיש לא יודע מה ההשלכות של כל הסיפור.
"באמצע התפילה הטלפון רוטט"
"כשהגעתי הביתה", הוא ממשיך ומתאר, "ורציתי לקבוע עם החברים מהבית אורן ואסף, הם הוקפצו לאזור והבנתי שיש סיכוי גבוה שגם אני אוקפץ. האמת שרציתי שיקפיצו אותי. אפילו שלחתי לתורג'מן המ"פ הודעה שבמקרה וצריך עזרה, אפילו קטנה, אני מתייצב".
ההקפצה אכן הגיעה מהר. "בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת ובאמצע התפילה הרגשתי את הטלפון רוטט. ישר הבנתי. תורג'מן על הקו: אור תתארגן, אני תוך שעה אצלך".
על התחושה מיד עם קבלת הקריאה סיפר רס"ן סהר: "הרגשתי את דפיקות הלב. מצד אחד אני מוקפץ מהבית, בטוח אמא תתבאס, תכננו כבר לאכול ארוחת בוקר וליהנות מהשבת היפה וממזג האוויר הנעים שיש בחוץ, אבל כל אלה מתגמדים לעומת הזכות שנפלה בחלקי להיות בורג קטן בניסיון להחזיר את הבנים הביתה".
"ארזתי את הציוד בחיפזון בזמן שאמא מכינה אוכל וסנדוויצ'ים לכל היחידה", חזר הקצין לאותם רגעים. "ירדנו למטה כשתורג'מן התקשר וראיתי את הדמעות בעיניים של אמא. אני לא התרגשתי מכל העניין, סך הכל הקפצה, אבל כשזה בא בהפתעה, אחרי שבועיים שלא הייתי בבית, זה משמעותי. בדרך התקשרתי ללוחמי הצוות דור, כץ וגיא כדי שיתחילו להתגלגל ליהודה".
אחרי כל הסיכומים, השיחות, הפרידות וההמתנות, נכנס הצוות לעבודה. קצין האג"ם כתב ביומן שלו על כך שיחד עם המתח הגדול היה בו גם מקום שמח על החזרה לעבוד עם הצוות שלו ביחידה, צוות אורגני שיודע ומכיר אחד את השני בדברים הכי קטנים שיש.
"התקופה הבאה במבצע לא הייתה דומה לשום שבוע שחווינו כלוחמים. כמות הגיחות הייתה בלתי רגילה, 5-6 ביום, כשבכל גיחה רואים אל מול עינינו את החטופים ומקווים שאולי היום הם יחזרו, אולי אנחנו נהיה הצוות שיזכה לדעת ראשון את הבשורה".
בנוסף ליחידה, שגייסה שמונה צוותים ליהודה ושומרון, גייס הצבא כוחות רבים וגדולים. המשימה העיקרית לכל אורך השבוע הייתה למצוא קצה-חוט. "מטכ"ל, שלדג, ימ"מ ודובדבן הן רק חלק מהיחידות שעבדנו איתן במהלך השבוע, במשימות של מעצרים, סריקות וחיפושים אחרי החטופים".
רס"ן סהר זוכר היטב את האחריות שלקח על עצמו אז. "ככל שהימים עברו שידרתי לצוות שלי שחשוב מאוד לשמור על מורל גבוה ועל אמונה שיהיה טוב, שנצליח למצוא אותם. העבודה האינטנסיבית יחד היתה מגבשת בסדר גודל שהיחידה מעולם לא חוותה".
"נותרנו עם תחושת תסכול"
במבצע "שובו אחים" פעלו המון יחידות מיוחדות, גדודים וחטיבות, בכל גזרה וחטמ"ר. רס"ן סהר כתב כי: "אותנו צירפו לפעילויות השונות, כשבכל ערב המפל"ג חילק את המשימות לצוותים השונים. המשימות נחלקו למעצרים בלילה עם היחידות המיוחדות, וברגע שיש מידע על אזור מסוים, הולכים לסרוק אותו".
אחת הפעילויות הכי דרמטיות שהיו להם הייתה בגזרת עציון. "קיבלנו מידע שהחטופים נמצאים באזור של מערות מזרחית לאפרת. המתח היה בשיאו כשהכוח התקדם לעבר המערות. בקשר שמעו את הכוח מדווח: "70 מטרים מהמערה, 60...50...40..." עד שהם הגיעו ממש סמוך ליעד. הכוח מדווח שהוא נכנס למערה, פורץ פנימה ו...כלום ושום דבר. אין חטופים, אין חוטפים ואין סממנים או קצה חוט. נותרנו עם תחושת תסכול".
רס"ן אור סהר, קצין אגף המבצעים של רוכב שמיים סיכם את הקטע הזה ביומן שלו וכתב, כי אחד הדברים שלקח איתו מאותם ימים היה לראות את העם שלנו פשוט לא מוותר.
"חטיבות שלמות קמות בבוקר ומתחילות בסריקות בתוך הכפרים, הופכים כל אבן וסורקים כל מערה, בתקווה לקצה חוט, בתקווה למשהו טוב שיבוא". כולם, נרתמו ועשו הכל למען שלושה נערים שאותם לא הכירו, אך לא ישכחו לעולם.
ב-23 בספטמבר 2014, כשלושה חודשים לאחר החטיפה, אותרו שני המחבלים בבית בחברון, וחוסלו בפעילות משותפת של צה"ל, הימ"מ ושב"כ. צוותי היחידה ביצעו "רצף חוזי" מעל האיתורים של משפחות המחבלים וסייעו רבות בפעילות זו.