כשש שנים לאחר שנפצע בתאונת מסוקי האפאצ'י במלחמת לבנון השנייה ריגש אתמול הטניסאי בכיסא גלגלים נועם גרשוני מדינה שלמה, כשזכה במדליית זהב ישראלית ראשונה במשחקים הפראולימפיים מאז אתונה 2004. כשגרשוני ענד את מדליית הזהב והתקווה התנגדה, היה אפשר ממש להרגיש באוויר את הרוח האולימפית. גרשוני, שניצח את הטניסאי הטוב בעולם, התקשה להסתיר את ההתרגשות ופרץ בבכי, כשמהיציע מביטים בו החברים מהטייסת ואימו שעשתה את כל הדרך ללונדון. ראש הממשלה, הנשיא, שרת הספורט, הרמטכ"ל ובעצם מי לא התקשרו לברך את מי שהפך בן לילה לקונצנזוס של הצלחה וגאווה ישראלית.
"נפצעתי בצבא, נתתי את הגוף שלי למדינה, ואני שמח לייצג את המדינה. אני גאה להיות ישראלי, ושמח שבזכותי השמיעו את התקווה מול כל כך הרבה אנשים", אמר גרשוני הנרגש.
רק לפני כארבע שנים וחצי הוא סיים את שיקומו בבית החולים תל השומר, שהפך לדבריו באותה תקופה לביתו השני. הכפר סבאי בן ה-29, שענה כל חייו על ההגדרה "מלח הארץ" נותר אז בנקודת פתיחה לא פשוטה להמשך חייו - 100 אחוזי נכות עם שיתוק ברגליו ואובדן של חברו הטוב למסוק, רן כוכבא. אבל אז הוא החל להתאמן. "אני מאד אוהב ספורט. וטניס וסקי הם משחקי הספורט העיקריים שאני יכול לשחק, אז התחלתי להתאמן, אבל אבל אם היית אומרת לי אז לפני שנתיים שאייצג את ישראל באולימפיאדה לא הייתי מאמין, הייתי צוחק. ועוד להביא מדליה? לרגע לא חשבתי על זה וזה בכלל לא היה הכיוון. זה פשוט מדהים".
תוך שנה וחצי בלבד של אימונים הספיק גרשוני להפוך לאלוף ישראל ובחודש מאי האחרון אף זכה באליפות העולם בטניס נכים לצד שותפיו לנבחרת שרגא ויינברג ובועז קרמר. אתמול, אחרי טורניר מצויין של שבוע, הוכיח גרשוני, שמדובר בכשרון נדיר.
"לא מתחרט על שום החלטה שקיבלתי"
זה קרה במלחמת לבנון השניה. גרשוני שירת כטייס מסוקים בצה"ל ונפגע באורח קשה בהתנגשות בין שני מסוקי אפאצ'י בלילה שבין 20 ל21- ביולי .2006 כלי הטיס התנגשו באוויר סמוך לצומת כ"ח שבצפון והתרסקו על הקרקע. רב-סרן רן כוכבא, שהיה עם גרשוני במסוק, נהרג בתאונה.
מה לימדה אותך התאונה?
"לפני כמה חודשים נתתי לאחת הנערות בהוסטל שבו אני מלמד מתמטיקה לפתור תרגיל והיא התחילה להסתבך, לפתור אותו בדרך הכי קשה שאפשר. הסברתי לה שתמיד אפשר לעשות את החיים קשים, אבל בשביל מה לנו לעשות את זה? מאז התאונה החלטתי שאני לוקח את החיים בצורה הכי קלה שאפשר", סיפר בראיון שערכנו עימו כמה ימים לפני שטס ללונדון.
איך עושים את זה?
"אני אף פעם לא אומר לא. חברים מתקשרים כדי לצאת ואני בבית עייף גמור, אני עדיין לא אגיד להם לא. אירוע כזה של כמעט מוות, זמן ממושך בבית החולים והרבה כאב וסבל גורם לך להסתכל על החיים בצורה אחרת. פתאום אתה מבין שאין לדעת מה יהיה מחר. אני לא רוצה להסתכל אחורה ולהצטער על משהו שלא עשיתי, או שלא הספקתי".
"אני למשל לא רציתי להיות טייס מלכתחילה. הלכתי רק כי היו לי את הנתונים ואמרתי שאני עושה צבא בשביל לתרום למדינה ולא בשביל עצמי. היום יכולתי להסתכל על ההחלטה ההיא ולהגיד 'חבל שעשיתי את זה'. בעקבות התאונה, הפסקתי להסתכל בדיעבד על תוצאות ההחלטות שלי והתחלתי להתייחס רק לנתונים שהיו לי באותו הרגע. אני לא מתחרט על אף החלטה מרכזית שעשיתי בחיי כי יש דברים שלא תלויים בנו".
"התפיסה הזאת עובדת גם לכיוון השני: אם עשיתי טעות ובכל זאת זכיתי בנקודה במשחק טניס, אני לא אשמח. קל מאוד לייחס כל דבר טוב שקורה לעצמך וכל כישלון לגורמים חיצוניים. החוכמה היא לעשות את הדבר הנכון ולשפוט את עצמך לפי זה. גם אם התוצאה היא לא מה שרצית שיהיה. המשחק שאני הכי מרוצה ממנו היום הוא משחק שהפסדתי בו. עשיתי ממש את כל מה שיכולתי, אבל היריב היה יותר טוב".
איך פיתחת את הלך הרוח הקליל הזה? אפשר להניח שזה דרש טיפול נפשי אחרי טראומה קשה שכזאת.
"לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי אפילו פעם אחת אחרי התאונה. בסופו של דבר, אפשר להסתכל על זה בשתי צורות: "למה דווקא אני?" או "למה דווקא אני חי?" האלטרנטיבה הכל כך הנוראית עדיין נמצאת לי מול העיניים וזה מאוד מכניס לפרופורציות. אני אותו בנאדם. יש לי כמה מגבלויות עכשיו, נכון. אבל למזלי אין לי פגיעת ראש".
"הטלפון לא הפסיק לצלצל. השיר golden brown של ה- Stranglers. אחרי שייצבו את מצבי, העבירו אותו לשקט"
כשגרשוני מדבר על האלטרנטיבה, הוא מתכוון בין השאר לחברו הקרוב, רן כוכבא, שנהרג באותו האסון ושומר על קשר עם משפחתו. אבל למקרה שלא הפנים, היה גם מי שיספר לו יותר על המזל הרב שהיה לו בכך ששרד את האסון.
"ד"ר יואב פז, ששירת אז ביחידת החילוץ 669, הוא שחילץ אותי. הוא אדם מדהים שהגיע יום אחד לשיקום וסיפר את כל סיפור החילוץ כי לא זכרתי כלום. לפני שלוש שנים בערך התקשרתי וביקשתי ממנו שיכתוב לי את סיפור החילוץ כדי שישאר לי למזכרת. הוא כתב לי סיפור מדהים של ארבעה עמודים והסביר שהיה לי המון מזל ושהייתי על סף מוות פעמיים", גרשוני מספר.
"האדם הראשון שמצא אותי היה רופא מרמות נפתלי. אחר כך כשמחלצים הגיעו, הם הטיסו אותי לבית החולים רמב"ם, אבל נאלצו לנחות על הגג של בית החולים זיו בצפת כדי לייצב את המצב שלי. הם ניסו להנשים אותי עם מסכה אבל הלסת התחתונה שלי הייתה שבורה וכבר התפרקה פנימה. בסוף, הפרדמיק הכניס לי צינור לקנה הנשימה 'על עיוור' כי הכל היה דם ועצמות".
"יואב סיפר לי שהטלפון לא הפסיק לצלצל. חברים שלי מהטייסת ידעו שזה אני ולכן ניסו להתקשר ולברר מה המצב. השיר golden brown של ה- Stranglers היה אז הצילצול שלי בטלפון והוא סיפר שהוא לא הפסיק להתנגן ברגע. אחרי שהוא ייצב את מצבי בפעם הראשונה, הוא כבר לא יכל לשמוע את זה יותר והעביר את הטלפון למצב שקט".
אתה זוכר את הרגע שבו התעוררת בבית החולים?
"כן. התעוררתי אחרי שבוע. הייתי מסומם נורא. לא יכולתי לדבר בהתחלה. לא יכולתי לשאול מה קורה אבל בכל זאת סיפרו לי. אני זוכר שאפילו לא יכולתי לכתוב – ביד ימין היה לי שבר פתוח ושמו לי קיבועים חיצוניים ובצד שמאל שברתי את המפרק ואת הכתף. הייתה לי גם פגיעה בגב וברגל ימין היה לי שבר פתוח וקיבועים עם גבס. אחרי כמה ימים הביאו לי טבלה כזאת של אותיות כדי שאוכל לתקשר. היד שלי נורא רעדה כי הייתי עם כתף ומפרק שבורות. זה היה נורא מייאש. התקופה הכואבת ביותר הייתה שם בטיפול נמרץ ברמב"ם".
באיזה שלב בישרו לך שלא תוכל לחזור ללכת?
"את הדבר הזה לוקח זמן לעכל, אבל אין שלב שבו אומרים לך את זה. אף אחד לא הגיע ואמר לי 'שמע אתה לא עומד ללכת בשום שלב'. כרגע החיים שלי מתחלקים בין כסא גלגלים וקביים, כואב לי לדרוך על הרגל, אבל אני מנסה לחיות חיים רגילים לגמרי, עד כמה שאפשר. אין סיבה שאשב ואבכה על כמה שאני מסכן".
שווה להפצע למען המדינה?
"ברור ששווה. לא בטוח ששווה למות, אבל להיפצע בהחלט. העובדה שנפצעתי בעת השירות הצבעי עזרה לי להתמודד עם המצב. היה איתי בשיקום אדם שהשתכר ונתקע בעץ ונשאר משותק לכל החיים. אם הייתי במקומו לא הייתי יודע להתמודד. אני יכול להסתכל על כל החלטה שעשיתי בחיים ולהגיד שהייתי עושה אותה שוב, אבל הוא צריך לחיות עם השאלה למה הוא עשה את זה".
"פתחו על שמי ערך בויקיפדיה, מביך"
בשנה שעברה נפרד גרשוני מחברתו אחרי ארבע שנות זוגיות, וכעת הוא מתגורר לבדו בדירת רווקים תל-אביבית ומתנדב בהוסטל לילדים ונוער הנפלטים ממשפחות מפורקות. לפני שנתיים וחצי החל ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב, אבל הפסיק את לימודיו לאחר שנה ועבר ללמוד תואר BA כללי באוניברסיטת חיפה. עם הבנות, הוא מספר, הולך לו לא רע בכלל ובכל זאת, כשמדברים איתו על תהילה הוא מאוד מחובר לקרקע.
יש כבר מעריצות?
"איזה מעריצות? מי רואה טניס נכים? אני אפילו לא רואה את זה, ואני משחק את זה. אני משחק בשביל הכיף כי אני מאוד אוהב ספורט והיה לי חשוב לעשות כל ספורט שאני יכול להמשיך לעשות. לפני כמה חודשים גיליתי שפתחו על שמי ערך בויקיפדיה. זה הביך אותי. מה אני אבא אבן?"
מה התוכניות לעתיד? תמשיך עם הטניס?
"המטרה שלי עכשיו היא לנצל את השנים היפות שלי. עד עכשיו העסיקו אותי ההכנות לאולימפיאדה ורק עכשיו אתחיל לחשוב הלאה. בכל אופן, על הטניס אני מסתכל כעל ספורט וכיף. בסופו של דבר אני לא אדם שאוהב להתחרות".