עריפת ראשים, שריפת שבויים, אונס נשים ומעשי טבח המוני. מאז עלה דאע"ש לכותרות, התקשורת הבינלאומית מדברת ללא הרף על "חציית קווים אדומים" מצד הארגון. עוד מעשה טבח שלא ראינו כמוהו, עוד מקרה שלא ברור איך בן אנוש יכול לבצע. אבל צריך להגיד את האמת: דאע"ש לא המציאו את הגלגל. הם רק למדו איך לתעד אותו. במעשים של ארגון המדינה האסלמית אין שום דבר חדש, וכולם – כולל מי שאנחנו רגילים להגדיר כ"טובים" - ביצעו לאורך השנים מעשי זוועה ופשעי מלחמה. הרי זה כל הקטע של מלחמה. זוועה שאין בה חוקים.
לא ניקח אתכם רחוק מדי, אם כי מעשי הזוועה במלחמות הולכים אחורה עד לראשית ההיסטוריה המתועדת. כן תקראו כאן על מה שקרה במלחמת העולם השנייה, אבל דווקא לא בשואת יהודי אירופה, וגם על מעשי זוועה של האמריקאים והאירופאים הנאורים. וכן, גם חיילי צה"ל עברו כמה דברים קשים שמזכירים את הפשעים של ארגון המדינה האסלאמית. רק לא היה מי שיתעד את זה ויעלה ליוטיוב.
לקשור שבויים לצוללת ולצלול
מלחמת העולם השנייה מתקשרת באופן טבעי לזוועות של הנאצים בשואה, אבל זוועות על גבול הטירוף היו גם בשדה הקרב – ומשני הצדדים, מדינות הציר ובעלות הברית. אנחנו הישראלים מכירים היטב את הזוועות שנעשו על אדמת אירופה, רק שבמערכה שהייתה במזרח הרחוק נעשו דברים לא פחות גרועים.
עריפת ראשים? הטבעה של שבויים? ב-26 במרץ 1944 נפגעה הספינה ההולנדית "טייסלאק" מטורפדו של הצוללת היפנית I-8 באוקיינוס ההודי. מפקד הצוללת, טצונוסוקה אריאיזומי, פקד על אנשיו להתקרב לסירות ההצלה ולרסס אותן באש מקלעים. מי שנשאר בחיים הועלה לסיפון. "ניגשו אל אחד הבחורים מאחור, הכו אותו ולקחו אותו קדימה, ואז אחד מהם שהייתה לו חרב הוריד לו את הראש", סיפר האלחוטן של הספינה, שניצל מהאירוע, בבית הדין לפשעי מלחמה. "אחד הבחורים, הם חתכו לו את הצוואר עד החצי והשאירו אותו מפרפר על הסיפון. את היתר הם חיסלו עם כדור וזרקו לים. הם צחקו".
ניצול נוסף בשם בילרס סיפר בבית הדין: "הם השתעשעו ככה. היה שם צלם שצילם את הכל בסרט". בילרס העיד שהובילו אותו "אחד עם חרב והשני עם פטיש כבד", אבל הוא הצליח להשתחרר ולקפוץ לים. בעדותו סיפר ששני קצינים יפנים ישבו על כיסא נוח וירו לעברו ולעבר ניצולים נוספים. מהעדויות של מעט הניצולים עולה ש-22 אנשי צוות נשארו בחיים על הסיפון שהתמלא בדם. הם נקשרו וה-I-8 צללה כשהיא "מושכת למצולות את האנשים כשהם בועטים ומפרפרים, מטביעה אותם". אחד מאנשי הצוות, נתין הודי בשם דהנגה, הצליח להשתחרר וגם הוא העיד על מה שקרה.
מדיונים בבית הדין לפשעי מלחמה עולה שההתרחשות הזאת היה די שגרתית באוקיינוס השקט, ולא רק בים. היפנים ערפו ראשים של שבויי מלחמה על בסיס קבוע; בסין הם גם ביצעו השמדת על של ממש, אונס המוני וניסויים בבני אדם. תחת מסווה של פעולה לטיהור מים, יחידה 731 של צבא יפן ביצעה ניסויים בבני אדם וחיסלה אלפי סינים, קוריאנים, רוסים וגם שבויים מערביים. אבל לא רק היפנים ביצעו זוועות במלחמה הזו. גם הרוסים, שהתחילו את המלחמה לצד מדינות הציר סביב היטלר וסיימו אותה בצד של הטובים, לא הקפידו על טוהר הנשק. רחוק מזה.
ההערכה היא שבמלחמת העולם השנייה נהרגו כ-27 מיליון רוסים, והחיילים של הצבא האדום גבו את החשבון בריבית דה ריבית. חוץ מטבח בפולנים וברומנים, חיילים רוסים אנסו על פי הערכות של היסטוריונים כ-2 מיליון נשים גרמניות (ויש שמדברים גם על 4 מיליון). רובן נאנסו על ידי מספר חיילים.
לאחר המלחמה העיד חייל רוסי שהוא וחבריו היו עסוקים ב"אונס על בסיס קולקטיבי". על פי ההיסטוריון אנדרו רוברטס בספרו "סערת המלחמה", החיילים הרוסים לא אנסו רק גרמניות: גם נשים פולניות ואפילו שבויות רוסיות ששוחררו מידי הגרמנים (למרבה הזוועה, האונס שלהן הוסדר במאורגן) ואף נשים יהודיות ששוחררו ממחנות ההשמדה והריכוז. "אתה דמיינת לעצמך שהצבא האדום הוא אידאלי. הוא אינו אידאלי. גם לא יכול להיות כזה. מה שחשוב שהוא נלחם בגרמנים", אמר יוזף סטלין למרשל טיטו היוגוסלבי, וגם שאל אותו: "מה כל כך נורא במעט שעשועים עם אישה?".
הרוסים ביצעו פשעים גם נגד אנשיהם. עשרות אלפי חיילים רוסים הוצאו להורג; בסטלינגרד תלו את גופותיהם על פנסי רחוב עם השלט "אני בוגד" או "רציתי לברוח משדה הקרב". כמיליון וחצי חיילים רוסים ששוחררו מהשבי הגרמני לא הצליחו לחגוג את השחרור, כי הם נשלחו למחנות עבודה בסיביר.
קצרה היריעה מלסקור כאן את כלל פשעי המלחמה שנעשו במלחמת העולם השנייה, אבל גם ידיהם של הבריטים, הצרפתים והאמריקאים לא היו נקיות. אונס נשים המוני והתעללות בשבויי מלחמה, בעיקר בגזרת המזרח הרחוק, מכתימים גם את ההיסטוריה של בעלות הברית.
לא רק צ'רלי השתולל בווייטנאם
מלחמת העולם השנייה היממה את העולם בזוועות שהתרחשו במהלכה, אבל זה לא שינה שום דבר מהותי. כבר במלחמת קוריאה, שפרצה רק שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם, תועדו מעשי זוועה. לרוב היו אלה חיילים קוריאנים מהצפון שבצעו אותם, ובמקרים מסוימים גם הסינים.
ביולי 1950 התנתק כוח של חיילים אמריקאים - מספר רופאים, כומר וכמה עשרות פצועים - מהיחידה שלו. הכוח נתקל במקרה בכוח סיור של צבא קוריאה הצפונית, אבל החיילים לא התרשמו מהכומר שהתפלל על הפצועים וירו בו ראשון. לאחר מכן הוציאו להורג את הרופא ואז עברו לכל הפצועים. רק רופא אחד הצליח להימלט ולספר על הזוועה.
עברו מספר שנים ולא מעט פשעים, וארה"ב עברה מהתסבוכת בקוריאה לזו של וייטנאם. בסרטים אנחנו רואים את הזוועות שביצע "צ'רלי", אנשי הווייטקונג מהצפון, אבל חיילים אמריקאים היו אלה שביצעו את טבח מייל יי.
במרץ 1968 הגיעו לוחמים מדיביזיית החי"ר ה-23 לכפר מייל יי, כחלק ממבצע גדול של "חפש והשמד" אחרי לוחמי וייטקונג. את האויב הם לא מצאו שם, אולם כנקמה על חייל שנהרג להם יום קודם לכן, החיילים האמריקאים טבחו בכ-200 אזרחים מקומיים. חלק מהסיפורים מדברים על 400. הם נורו מטווח קצר, רימונים נזרקו למקומות שבהם הסתתרו, ולדברי עדים לאירוע הייתה שם "אורגיה של הרג ודם". הנרצח המבוגר ביותר היה בשנות ה-80 לחייו. הצעיר ביותר היה רק בן שנה.
לפחות הייתה שם נקודה קטנה של אור: צוות מסוק שכלל את הטייס יו תומפסון, המקלען לורנס קובורן והמכונאי המוטס גלן אנדראוטה, עצר את הטבח כשהציב את המסוק שלו בין האזרחים לחיילים האמריקאים. תומפסון אף איים להפעיל את המקלע שלו נגד החיילים מהצד שלו, והמריא מהמקום עם 11 אזרחים פצועים. הוא דיווח למפקדיו על מה שקרה, אולם צבא ארה"ב טייח את המקרה שנים ארוכות, ודווקא תומפסון ואנשיו נחשבו לבוגדים עד שקיבלו צל"ש שנים רבות לאחר המלחמה. גלן אנדראוטה לא זכה לקבל את הצל"ש, משום שנהרג כשהמסוק שלו נפגע במהלך משימה.
בהמשך התברר שהדיביזיה ה-23 ויחידות אחרות נהגו לשרוף כפרים שלמים, לאנוס נשים, לרצוח שבויים ואזרחים וגם להרעיל בארות מים של כפרים. והיו גם ההפצצות של חיל האוויר האמריקני על כפרים נידחים בווייטנאם: טייסי ארה"ב הפילו פצצות נפלם על כפרים ופשוט מחקו אותם מעל פני האדם. הם גם עשו שימוש בחומרים כימיים כדי להשמיד יערות (חומר שפגע, אגב, גם בחיילים שלהם).
באותן שנים ממש ביצעו צבאות ממדינות אירופה – בעיקר בלגיה, הולנד, בריטניה וצרפת - פשעי מלחמה באפריקה. צרפת עשתה את זה באלג'יר כשניסתה לדכא את מלחמת העצמאות שלה: עדויות רבות מייחסות לצנחנים הצרפתים אונס שיטתי של נשים, חיסול של אזרחים רבים ועינויים קשים של שבויים או מתנגדים פוליטיים. חלק מהעדויות מספרות על חיילים צרפתים שערפו ראשים והניחו אותם בכניסות לבתי המשפחות של מי שנחשדו כבוגדים.
כשהצרפתים הצליחו ללכוד את ג'מילה בוחירד, מחבלת או לוחמת חופש לבחירתכם, הם עינו אותה במכות חשמל בשדיים ובאיברי המין. אסירים שראו אותה העידו שהייתה "מעורפלת ומנותקת" מרוב התעללות. הצרפתים תכננו לחסל אותה, אבל היא שרדה את השבי.
חלק גדול ממדינות אפריקה זכו לעצמאות בשנות ה-60 וה-70, בדרך כלל לאחר מלחמות אזרחים עקובות מדם שכללו מעשי טבח רבים, אונס שיטתי וחטיפות. אלה אירועים קשים שנמשכו עשרות שנים, ודי שנזכיר את מה שקרה ברואנדה או בסומליה. המלחמות הללו נמשכות עד היום וכוללות מעשים קשים לא פחות מאלה של דאע"ש, רק שזה קורה רחוק מהעין ובעיקר מהלב.
כשמחנות הריכוז חזרו לאירופה
בינואר 2011 בישרו כותרות העיתונים כי נחשף בישראל פושע מלחמה לכאורה בשם אלכסנדר צבטקוביץ'. הוא הוסגר לבית הדין לפשעי מלחמה ולבסוף זוכה מחוסר ראיות. הסיפור שלו הזכיר לנו את הזוועות שהתרחשו על אדמת אירופה שנים רבות אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה: מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, שבה בוצע אונס שיטתי של נשים, טיהור על בסיס אתני ומעשי רצח אכזריים. גם מחנות ריכוז הוקמו במסגרת המלחמה המיותרת ההיא.
הטענה נגדו צבטקוביץ', תושב כרמיאל, הייתה שהשתתף כחייל בהוצאות להורג, כולל בטבח סרברניצה ב-1995 שבמהלכו נרצחו כ-8,000 בוסנים. הטבח הזה התרחש לאחר מסע כיבוש רצחני של הסרבים בבוסניה, כשחיילי סרביה הגיעו לשערי העיר סרברניצה. הם נעצרו על ידי חיילים הולנדים, אולם אחרי משא ומתן הצליחו הסרבים לשכנע את ההולנדים שאין להם כוונה לפגוע באזרחי העיר. הם הרימו יחד כוסית, לחצו ידיים וההולנדים נטשו את האזור. שעה לאחר מכן החל טרנספר של עשרות אלפי גברים, נשים וילדים.
הפקודה שניתנה לחיילים הייתה לחסל את כל הגברים בגיל צבא, כלומר 16 עד 55. השאר לא היו אמורים להיפגע, אבל החיילים בשטח החליטו ליתר ביטחון להרוג את כולם. כך חוסלו גם ילדים בני 10 ומבוגרים בני 70 ויותר. אלפי אנשים רוססו במקלעים בשטחי חוות וביערות. אלכסנדר צבטקוביץ', שכאמור זוכה, טען להגנתו שהיה בסך הכל נהג שהסיע את המחסלים לחווה ולא היה מהיורים.
הרצח ההמוני בסרברניצה זעזע את העולם, אבל היו עוד מעשי טבח ומקרי אונס שיטתיים של נשים. כשהמלחמה הסתיימה נחשפו ביבשת קברי אחים לראשונה מאז 1945. וכמו בשנות ה-40, גם המבצעים של הפשעים במלחמה הזו לא נענשו ברובם.
מזרחה משם, בחבל נגורנו קרבאך, התרחש טבח מזעזע נוסף מתחת לרדאר של התקשורת העולמית. בין השנים 1988 ל-1994 התחוללה מלחמה בין מליציות אתניות ארמניות לצבא אזרבייג'ן בחבל המדובר. זכויות אדם לא היו הצד החזק במלחמה הזו: האזרים ירו מאות רקטות גראד על הערים, צלפו באזרחים ארמנים ואנסן נשים. בסופו של דבר התערב הצבא הארמני במלחמה, וב-1992 החל להפציץ את חוג'אלי לפני כניסה לעיר. בחודש פברואר נכנסו הארמנים לעיר וחשפו טבח קשה שבוצע תושבים ממוצא טורקי. על פי הערכות שונות, יותר מ-600 נשים גברים וילדים חוסלו באכזריות. עד היום לא ברור מי ביצע את הטבח שמוכר באזור כ"טבח חוג'אלי": ארמניה טוענת שהאזרים אחראים, ואילו אזרבייג'ן מתעקשת שהארמנים עצמם רצחו את התושבים.
באותן שנים, תחילת שנות ה-90, הרוסים נלחמו באכזריות בצ'צ'ניה ושני הצדדים לא הקפידו לשמור שם על חוקי אמנת ז'נבה. חיל האוויר הרוסי הפציץ ללא הבחנה את הערים והכפרים במדינה והחיילים על הקרקע נהגו לחסל שבויים. בלא מעט מקרים גם לקשור אותם לכלי הרכב שלהם ולנסוע עם הגופות. נטען גם שהרוסים השתמשו בילדים מקומיים כדי לטהר שדות מוקשים או כדי לגרום לצלפים לחשוף את עצמם.
הצ'צ'נים מצדם נהגו לחטוף חיילים רוסים, ולקטוע את איבריהם בעוד חיים. הם גם הציגו לראווה ראשים של שבויים רוסים כדי להרתיע את חבריהם. ארקדי בבצ'נקו, מי שהיה חייל רוסי במלחמה וכתב על החוויות שלו בספר "סיפורו של חייל", סיפר: "הם נהגו לקחת את השבויים לחזית ושם לדקור אותם ולנקר להם את העיניים. הם דאגו שנשמע את הזעקות של החיילים שלנו". בבצ'נקו העיד גם שהצ'צ'נים נהגו ליצור קשר עם משפחות השבויים וגרמו לאימהות החיילים להגיע לשם כדי להציל אותם. המורדים הצ'צ'נים היו חוטפים את הנשים, אונסים אותן ולרוב גם רוצחים אותן.
לא כולם זכו לחגוג את הניצחון בששת הימים
לא מעט מעשי זוועה בוצעו גם נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל. חלק נכנסו לתודעה ההיסטורית שלנו, אחרים נשמטו ממנה. כולנו מכירים את הפרעות נגד השיירות במלחמת העצמאות; מעטים מכירים את הסיפור של טייס חיל האוויר שבתאי בן אהרון.
היום הראשון של מלחמת העצמאות יצא בן אהרון לתקיפה בגזרה הירדנית, ומטוס הפוגה מגיסטר שלו נפגע מאש מהקרקע. למרות שאין למטוס הזה כיסא מפלט, הוא הצליח לנטוש בהצלחה ולהגיע לקרקע בחיים. אבל הוא נתפס על ידי חיילים ירדנים שהכו אותו, סקלו אותו באבנים ולאחר מכן שרפו אותו. במשך זמן לא ידעו בצה"ל מה עלה בגורלו, עד ששבוי ירדני העיד שהפלוגה שלו אחראית למעשה והוביל את חוקריו לשרידי הגופה. לימים נטען כי טייס חיל האוויר המפורסם, רן פקר ז"ל, רצח את השבוי ולכן לא מונה למפקד חיל האוויר. זה מעולם לא הוכח.
בן אהרון לא היה היחיד. כל טייסי חיל האוויר הישראלי שנפלו בשבי ידעו שמחכים להם עינויים קשים, וזה אם בכלל ישרדו. עמירם מנור, טייס קרב, נטש את המטוס שלו במלחמת ששת הימים לאחר שנפגע בסיני. גם הוא יצא מזה בחיים, אולם בדואים שהבחינו בו שדדו את הציוד והשעון שלו, ולאחר מכן הכו ורצחו אותו באכזריות. אחרי שצה"ל כבש את סיני, גופתו אותרה כשהיא יחפה ועליה מה שהוגדר כסימני אלימות קשים ביותר.
לפחות 86 חיילי צה"ל שנפלו בשבי בחזית המצרית והסורית במלחמת יום הכיפורים נרצחו, כפי שעלה מהתדרוכים של צה"ל לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-1973. אלוף הרצל שפיר, ראש אגף כוח אדם במטכ"ל במלחמה, דיווח שרוכז חומר ודאי על 42 מקרי רצח של חיילים ישראלים בשבי הסורי. "חקרנו את המקרים, ואני מתכוון כאן לרצח השבויים ולהתעללויות", אמר בעדותו.
באחד הדיונים אמר משה דיין: "יש ידיעות עקיפות על טייסים שצנחו, שהיו איתם בקשר, אחר כך פסק הקשר והם לא הוחזרו". מהעדות הזו עולה שבישראל חשבו בזמן מסוים להסתיר את הדברים, כי דיין אמר גם: "חשבתי שאי אפשר להסתיר זאת. השבויים מספרים זאת בבתיהם, ואני אגיד שאינני יודע מה קרה? וכך יגידו שממשלות ישראל ומצרים עושות יד אחת כדי לחפות על כך?".
לצד טייסים שנרצחו במלחמת יום הכיפורים היו שבויים שנורו מול חבריהם. ברמת הגולן מצאו חיילי צה"ל שכבשו מחדש שטח שנכבש על ידי הסורים קבר אחים של חיילים ישראלים שנמצאו כפותים, עם כיסוי עיניים וסימני ירי. הסורים מצדם לא הסתירו את פשעיהם. הגדיל לעשות שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס, שהתפאר במעשים של חייליו בדיון בפרלמנט ואף העניק מדליה לחייל הסורי שביצע את הפשע.
"יש סיפור חשוב על חייל מהעיר חמה שרצח 28 חיילים בעצמו. טבח אותם כמו צאן", אמר טלאס. "כל חבריו ליחידה צפו במעשה. הוא טבח שלושה מהם עם גרזן וביתר את גופותיהם. במילים אחרות, במקום להשתמש בנשק לרצוח אותם, הוא לקח גרזן וערף את ראשם. זה מקרה מיוחד, אין צורך להסביר מדוע ראוי הלוחם הזה למדליה של הרפובליקה. אני אעניק מדליה כזו לכל חייל שיצליח להרוג 28 יהודים. אני ארעיף עליו הערכה וכבוד על אומץ לבו".