הפעולות הבסיסיות שאנחנו עושים עם אצבעות כף היד נראות לרובינו מובנות מאליהן, אלא שרס"ן ע', טייס מודיעין בחיל האוויר – עבד קשה מאוד בשנתיים האחרונות כדי שיוכל לעשות את התנועות האלו בטבעיות, אחרי שעבר פציעה קשה בשריפה בה הציל את חברו ממוות בטוח.
חייו של ע' השתנו לחלוטין בערב קיצי של ה-22 ביוני 2010, עת התלקחה שריפה בסמוך לישוב יודפת, בו הוא מתגורר עם משפחתו. "אני חבר בצוות כיבוי השריפות הישובי הרבה שנים", אומר ע'. "קיבלתי באותו היום הודעת sms לבוא ולכבות שריפה". ע' וצוות הכיבוי ביודפת מורגלים כבר לשריפות בגלל שגרת ההצתות הקיימת באזור והתנהגו אל השריפה הזו כמו לכל שריפה אחרת, עד שהתמונה השתנתה. "אחד המתנדבים הגיע למצב שהאש הקיפה אותו. יצאתי לחלץ אותו".
ע' נסע לכיוון חברו הלכוד בין הלהבות רכוב על גבי טרקטורון, בכוונה לחזור על עקבותיו יחד עם החבר שנקלע לצרה ולחבור לשאר כוחות הכיבוי, אלא שבמחצית הדרך, כאשר פגש בחבר הלכוד, השתנה כיוון הרוח והאש סגרה על השניים מכל הכיוונים, מה שלא השאיר לע' וחברו ברירה - הם נאלצו לנסוע עם הטרקטורון דרך הלהבות. "נכנסתי לתוך חזית האש עם טרקטורון במחשבה שזו תהיה נסיעה של עשר מטר. זה לא היה עשר מטר, נסעתי ונסעתי בתוך האש ובמהלך הנסיעה הזו כל האיברים החיצוניים שלי נשרפו – ידיים, אצבעות, כתפיים, פנים, ראש. החלק היחיד שלא נשרף זה הרגלים שבהם ספגתי רק פגיעות שטחיות". המרחק שחצו ע' עם חברו בתוך האש התפרש על פני 150 מטר, במהלכם, הטרקטורון נשרף, יחד עם הטלפון הסלולרי של ע'.
ריצה של 3 קילומטרים בייסורי תופת עם כוויות בכל הגוף
לאחר שיצא מהאש, ע' מצא את עצמו לבדו, שרוף לחלוטין כאשר איבד את עקבות חברו שהצליח לצאת גם הוא מהאש רק לא ברור לאן, כשהוא מבודד משאר צוותי הכיבוי שמצויים בצידה השני של השריפה ובלי טלפון סלולרי כדי להודיע על מקום הימצאו. נקודת היישוב הכי קרובה למקום הייתה אוהל בדואי המרוחק שלושה וחצי קילומטרים. בלית ברירה וכאשר הוא סובל מכאבים קשים, רץ ע' אל עבר האוהל הבדואי. "אני מאמין שזה לא היה זמן ארוך, לי הוא היה נראה כמו נצח – במהלך הריצה שקעתי בהזיות, התחלתי לראות את המשפחה שלי ואת החברים שלי לנגד העיניים".
כשהגיע ע' לאוהל הבדואי פגש בו הפקח האזורי שפינה אותו בבהילות לבית חולים, אז התברר לו שחברו חולץ ושמצבו טוב, מאחר והטלפון שלו שרד את האש.
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
כשהגיע ע' לבית החולים, הוא סבל מכוויות בדרגה שלוש בארבעים אחוז משטח גופו יחד עם פגיעות פנימיות בכליות, בכבד ובמערכת הנשימה. "כשראיתי איך נראות הידיים שלי, קלטתי את חומרת הפגיעה. היה לי ברור שהולכים להוריד לי את זרת יד ימין", אומר ע' שבשבועות שלאחר הפציעה עבר ניתוחים להשתלת רקמת עור בידיים – אותן הידיים שהכרחיות כמעט לכל פעולה, לרבות פעולות הדרושות למען הטסת מטוס. את הזרת, למרבה הפתעתו, לא כרתו לו.
"ידעתי שאחזור. הרופאים חשבו אחרת"
"הייתי צריך להחזיר את כל השרירים בידיים ויכולת התנועה של העור – עברתי טיפולים רבים וכואבים מאוד. לקחתי הרבה משככי כאבים בתקופה הזאתי", מספר ע'. בחודשים שאחרי הפציעה השקיע ע' עשר שעות ביום בכדי לחזור למה שהיה לפני השריפה. "לי זה היה ברור לגמרי שאני אחזור לטוס, לרופאים שלי זה לא היה ברור. הם לא נתנו לי כל כך סיכוי. אני ראיתי את זה בצורה שונה". בזכות השיקום המאומץ, החזיר לעצמו ע' את יכולת הגמישות הסבירה של העור והשרירים ותוך חצי שנה לאחר הפציעה כבר היה מסוגל לנהוג על רכב.
בדיוק שנה לאחר הפציעה, לפני שנה ושלושה חודשים מהיום, חזר ע' לטייסת "מלכי האוויר" בה הוא משרת במילואים, עבר תהליך של חזרה לכשירות ולמעשה חזר לטוס באופן רגיל. ביחידת הרפואה האווירית (ירפ"א) של חיל האוויר קבעו שהוא יכול לחזור לטוס, זאת בניגוד להערכות המבשרות רעות בימים שלאחר הפציעה הקשה.
היום, בחייו שלאחר הפציעה, במקביל לשירות המילואים בחיל האוויר, לומד ע' תואר שני בתכנון ערים בטכניון ועובד בחברת היי-טק גדולה. מבחינת ע', השיקום עדיין לא הסתיים והוא עדיין עושה באופן יום יומי את הפעולות והטיפולים הדרושים לו כדי לנטרל את השפעת הפציעה על גופו. לגבי החזרה לצוות הכיבוי של הישוב, זה כבר מוטל בספק, אבל הוא ללא ספק עבר כברת דרך מרשימה ומעוררת השראה.
בשיחתי עימו הוא מספר על הרגע שבו הוא הרגיש שהוא יכול לחזור לעשות הכול: "חודשיים אחרי הפציעה התחלתי תהליך של חזרה לכושר. זה התחיל בהליכה של קילומטר-שניים ואז לריצה וכן הלאה. היה לי ברור שאם אני לא מסוגל לרוץ 10 קילומטר בקצב סביר, אני מאבד את יכולת ההישרדות שלי. במשך כל האימונים הרגשתי שאני חלש מאוד. כשנה וחצי אחרי הפציעה יצאתי לריצה באזור המושב יחד עם אחי שהוא אצן לא רע בכלל, אחרי כמה קילומטרים הוא אמר לי שהוא לא יכול יותר ושאני אמשיך בלעדיו. אז הבנתי שחזר לי הכוח".