עיני העולם נשואות בימים אלה לשטחי יהודה ושומרון, לא פחות מלעברם של המדינאים. ראש ממשלת ישראל יכול להגיד "דוגרי" ויו"ר הרשות הפלסטינית יאמר "כאפה, כאפה, כאפה" עד מחר – אבל רבים מתמקדים דווקא בשטח, שעלול להכריע את המשך הדרך באחת. הפרות הסדר הן מעין חבית חומר נפץ: הכל טוב ויפה – עד שניצת גפרור אחד.
אל סיפון "המרמרה" עלו לוחמי השייטת עם רובי הפיינטבול המפורסמים, אבל בארסנל של צה"ל קיים עוד נשק רב לפיזור הפגנות, שמטרתו למנוע את התדרדרות מפגני המחאה לאלימות קשה, מבלי לנקוט באמצעים בלתי הפיכים.
בצה"ל קוראים לו, בין השאר, "נפ"ק" (נשק פחות קטלני) או "אלפ"ה" (אמצעים לפיזור הפגנות). בתקשורת מעדיפים לכנותו "נשק אל-הרג". אם פעם היה צריך להרוג את האויב, היום צריך לגרום לו לחזור הביתה לפני שיצטלם טוב מדי. החיפוש האינסופי אחר תמונת הניצחון הזו – או תמונת הקורבן – אינו פוסק. גם כלי נשק חדישים יותר ויותר, שניתן לצלוף בעזרתם במטרה ממרחק רב יותר, לא יעזרו בעולם ההפגנות; הם יעשו את ההיפך. פז"ם מקבץ לפניכם את כלי הנשק הכי משמעותיים בשדה הקרב של ימינו.
הגז: רימון מנתר שיגרום לכם לדמוע
בקטגוריית הגז, נמנים הרימון הידני, נרות עשן, פצצות גז ומטולי הרימונים בעל קצב אש גדול. העיקרון פשוט: הגז המדמיע גורם להלם זמני, שנמשך בין דקות ספורות לשעה, באמצעות גירוי העיניים ומערכת הנשימה. בצה"ל משתמשים, במרחק של 80-150 מטרים מהמפגינים, ברימון גז מדמיע מס' 40. הגז קולח למשך 15 שניות ומגרה את העין, האף, הפה והריאות. הוא גורם לבכי, לקשיי נשימה ולכאב עז בעיניים.
במרחק של 80-100 מטרים, נעשה שימוש ברימון מס' 400 (המכונה גם "מקפץ ומנתר"). הרימון קולח בין 8 ל-12 שניות, מתוך 6 חורי פליטה. במידה ואחד החורים נחסם במגע עם הקרקע - הרימון יקפוץ.
האמל"ח הקינטי: כדורי גומי
כוכבי האמל"ח הקינטי הם כדורי הגומי. במרחק של 50 מטרים משתמשים בצבא ברומה קצר או ארוך, התקן המתלבש על M-16 ויורה שלוש כדוריות גומי על מפגין בודד. הוא נועד לפגוע בפלג הגוף התחתון של מסיתים ראשיים. במרחק של 10-30 מטרים, משתמשים בשאט-גאן ("רמינגטון"), רובה ציידים הידוע באמינותו ובדיוק הרב שלו. הוא משמש בהפגנות לירי כדורי גומי מטווח קצר.
במרחק של 60 מטרים, עושים החיילים שימוש בררנ"ם (רומה רימונים), כלי היורה 15 כדורי פלדה בו זמנית, המתפרסים לרוחב כך שיפגעו בקבוצת מפגינים.
האמצעים החדשים: מסריחים, מחשמלים ורועשים במיוחד
אך האמצעים שמסעירים את הדמיון יותר מכול הם אלו המשתייכים לקבוצה אחרת לגמרי. "הצעקה" הוא המכשיר עם השם האימתני מכולם: זהו אמצעי המשדר תדרים קוליים, שפוגעים בשיווי המשקל וגורמים לבחילות ולהקאות. החודש, עם תחילתן של הפגנות הסדר בגדה המערבית עקב מאמציו של אבו מאזן באו"ם, השתמשו כוחות צה"ל לראשונה מחוץ לבילעין באמצעי הזה, לפיזור הפגנת פלסטינים בקלנדיה. השימוש גרר הדים רבים, הן בתקשורת הישראלית והן בתקשורת הבינלאומית.
אמצעי נוסף לפיזור הפגנות, שכבר זכה ללא מעט יחסי ציבור, הוא "הבואש" – נשק אל הרג שפותח על ידי המשטרה. די קל לנחש למה הוא משמש, לפי שמו. הבואש קרוי על שם בעלי חיים ממשפחת הבואשיים, המפורסמים בתכונותיהם להפצת ריח רע. הנשק הוא בעצם נוזל שמותז ממיכלית או ממיכל גב לעברם של מפגינים ומתפרעים, וגורם לריח רע במיוחד לדבוק בהם ובבגדיהם. הנוזל עשוי מחומרים אורגניים בלתי רעילים, שאינם מעבירים מחלות – אבל על פי רוב, המפגינים פשוט לא מצליחים להתמודד איתו, ומעדיפים להפסיק את ההתפרעות ופשוט ללכת להתקלח. הבואש נכנס לראשונה לשימוש ב-2008, במהלך הפגנות של פעילי שמאל ופלסטינים כנגד גדר ההפרדה, בעיקר באזור נעלין. ב-2009 נכנס הבואש לשימושם של כוחות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון. על פי העדויות, הריח הרע לא עוזב את המפגינים לפחות שבוע.
אמצעי נוסף הוא ה"טייזר" - מעין הכלאה בין אקדח לשוקר חשמלי, היורה שני חצים לגופו של המפגין ומנטרל אותו לזמן מוגבל באמצעות פגיעה במערכת העצבים המוטורית שלו. צה"ל מחזיק כיום את הטייזר בעיקר ביחידות מיוחדות, אך כמה פריטים נמצאים גם בשימוש גדודי המעברים באיו"ש.
בעבר כבר נשמעו קולות הקובעים כי תחום נשק האל-הרג לא זוכה בצבא לתשומת הלב הראויה. אולי הדיבור השב וחוזר אודות "ספטמבר" – שכבר כאן – שינה משהו.
>> מאמנים את החיילים להתמודד: מדור הפרות סדר מכשיר את הלוחמים