ב-22 ביולי 1945, כשמלחמת העולם השנייה באירופה כבר הסתיימה וארה"ב הייתה מרוכזת במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, פורסמה בעיתונות ידיעה קטנה של סוכנות A.A.P: "הצי האמריקני מצטייד בגלידריה צפה. דוברה מיוחדת נבנית על מנת לשרת ספינות קטנות מכדי להחזיק ציוד להכנת גלידה בעצמן. הדוברה תוכל לייצר 10 גלון (כ-37 ליטר) גלידה מדי שבע דקות ולאחסן כ-2,000 גלון (כ-7,500 ליטר) גלידה מוכנה על סיפונה".
בפורומים של חובבי היסטוריה צבאית יש אזכורים שונים ל"דוברת הגלידה", שנחשבת לספינה הכי יוצאת דופן שיצאה מארה"ב במלחמת העולם השנייה. ספרי ההיסטוריה יודעים לספר שהיא נבנתה מבטון, שתפקידה היחיד היה אספקת גלידה לחיילים ששרתו באוקיינוס השקט. אלא שהעניין הזה הוא יותר מקוריוז על יחס הממשל האמריקני לאנשי הצי: מתברר שהגלידה מילאה תפקיד חשוב במכונת המלחמה האמריקנית.
מ"לא חיונית" ל"הכרחית" ב-20 שנה
בארה"ב ידעו תמיד שהצבא צועד על קיבתו, אבל לפני מלחמת העולם השנייה דאגו פשוט שלחיילים יהיה מספיק מזון – כך וכך קלוריות שיבטיחו שלחבר'ה יהיה מספיק כוח כדי לצעוד ולהילחם. במלחמת העולם הראשונה היה נשיא ארה"ב לעתיד, הרברט הובר, יועץ מיוחד של מנהל המזון האמריקני. הובר האמין ש"האוכל ינצח במלחמה", סיסמה ששכנעה אמריקאים רבים לתרום חיטה, סוכר ובשר לחיילים בחזית. היסטוריונים מעריכים ש-18 מיליון טון של מזון נתרמו כך רק בשנה הראשונה של ארה"ב במלחמה, 1918.
תעשיית הגלידה הייתה בחיתוליה בימי מלחמת העולם הראשונה. קינוחים קפואים מסוגים שונים היו אמנם מוכרים כבר בעולם העתיק (הידעתם? בשווקי יוון אפשר היה לקנות שלג מעורב בדבש ופירות כבר במאה ה-5 לפני הספירה), אבל גלידה כמוצר תעשייתי זמין לכל נפש הייתה בעיקרה התפתחות של תחילת המאה ה-20. ב-1918 נעשה ניסיון של תעשיית הגלידה הקטנה להשתלב במיזם של הובר – הטענה העיקרית של היצרנים הייתה שגלידה היא מוצר חובה בכל בית חולים צבאי – אלא שהובר עצמו, שהשתדל לשנע כל גרם סוכר אפשרי לחזית, הכריז כי גלידה "אינה חיונית" ולמעשה עצר את יצורה האזרחי את תום המלחמה.
ב-1941, כשארה"ב הכריזה מלחמה על יפן והצטרפה למלחמת העולם השנייה, מצבה של תעשיית הגלידה כבר היה אחר לגמרי – בין השאר מפני שמבשלות ומזקקות אלכוהול, שנאלצו להפסיק את הייצור עם החלת חוק היובש ב-1920, עשו הסבה המונית לייצור סודה וגלידה. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 כבר צרכו האמריקאים יותר ממיליון גלונים (כ-3.7 מיליון ליטר) של גלידה ביום, והיא הייתה לחלק בלתי נפרד מהחיים בארה"ב. לאחר פרוץ המשבר הכלכלי הגדול של 1929, היא גם הייתה אחד הבילויים היחידים שאפילו העניים יכלו להרשות לעצמם.
חלק מהשותפות של ארה"ב במלחמת העולם השנייה ויתרו לחלוטין על ייצור גלידה – בבריטניה אפילו הכריזו על מקלות גזר כתחליף הגיוני, שלא נדע – אבל לא רק שהפעם נמשך ייצור הגלידה בארה"ב עצמה, אלא שאספקה סדירה שלה לצבא נחשבה הכרחית ממש. בהתאמה, היא תפסה מקום של כבוד גם בקרב החיילים עצמם.
אם אין מכונת גלידה אז נשתמש במפציץ
לפי תחקיר היסטורי שפורסם ב-The Atlantic, כשהספינה "לקסינגטון" החלה לטבוע בגלל פגיעה של טורפדו יפני, המלחים סירבו לנטוש את הספינה לפני שפרצו לפריזר וחיסלו את כל הגלידה שהייתה מאוחסנת בו. ניצולים סיפרו מאוחר יותר על חיילים שגרפו גלידה לתוך הקסדות שלהם רק כדי שלא תשקע במצולות. זה היה ב-1942; כעבור שנה גילו טייסים של מפציצים אמריקניים שהם יכולים לקשור מחוץ למטוס, דרך העמדה של התותחן האחורי, תערובת להכנת גלידה בסיסית, שהייתה קופאת כשהמפציץ עלה לרום טיסה. הייתה אפילו טענה מבוססת חלקית שפעילות המנועים יצרה אפקט חביצה שהחליק את הגלידה. בינתיים, על הקרקע, חיילי רגלים אלתרו גלידות משלג מעורבב בחטיפי שוקולד.
מה שמסביר למה הצי האמריקני נאות להשקיע מיליון דולר בהסבה של דוברת בטון לגלידריה – ואנחנו מזכירים לכם שזה מיליון דולר במונחי 1945, כלומר בערך 13 מיליון דולר של ימינו. ו"דוברת הגלידה" לא הייתה מיזם יחיד מסוגו: כששמעו בצבא מה נעשה בצי, בתי חרושת זעירים וניידים לגלידה הוקמו לאורך החזית כדי לשרת את כוחות הרגלים. כל זה הוסיף למאמץ הלוגיסטי האמריקני שינוע של מאות מילוני ק"ג תערובת גלידה וקרח יבש מדי שנה.
חשיבותה של הגלידה לא הייתה כמובן עניין תזונתי: התרומה האמיתית שלה, הסיבה לכך שהיא נחשבת כיום לאחד מגורמי הניצחון האמריקני, היא בתחום המורל. הסופרת מרגרט ויסר, מחברת הספר "הרבה תלוי בארוחת הערב", טוענת שגלידה היא מאכל ייחודי במובן הזה שהיא מעוררת שני סוגים של נוסטלגיה: האחד והמובן מאליו הוא לילדות, ולסוג השני מתייחסת ויסר כ"נוסטלגיה למקום אחר", כשהכוונה היא לחופשות קיץ או מקומות וזמנים ספציפיים שבהם הגלידה הייתה חלק מהחוויה החיובית.
במחקר אוסטרי על ההשפעה הנוירו-ביולוגית של מזון נמצא שגלידה מפחיתה את תגובת הבהלה בקרב נשים וגברים כאחד; אין הסבר מדעי להשפעה הפסיכולוגית הזאת של המעדן הקפוא, אבל המחקר הזה רק מחזק את הטענה הבסיסית: כשהצבא האמריקני צעד על קיבתו דרך התלאות של מלחמת העולם השנייה, הקיבה הזאת קרקרה "גלידה".