מוקשים הורגים בכל שנה בין 2,000 ל-5,000 בני אדם ברחבי העולם. אלפים אחרים נפצעים. ובעולם עוד מתייחסים לזה כמגמה חיובית, מפני שבסוף המאה ה-20, מספר ההרוגים כתוצאה ממוקשים עמד על 15-20 אלף בשנה.
רובם המכריע של הקורבנות, בין 70 ל-80 אחוז, הם אזרחים תמימים. כן, הרבה אחרי שהמלחמות הסתיימו והחיילים שנלחמו בהן השתחררו מהצבא, אפילו הביאו לעולם ילדים ונכדים - המוקשים שנטמנו בקרקע ממשיכים להרוג בקצב מזעזע. כלי הנשק הקטלני הזה נמצא במדבריות, בשדות וביערות. שוכב שם עשרות שנים, זז יחד עם תנועת הקרקע. מזהם את האדמה וקוטל. בעולם וגם בישראל מנסים להילחם בתופעה ולנקות את שדות המוקשים, אבל עושים את זה לאט מדי.
אין ספק שמדובר בתהליך סבוך ויקר. על פי האו"ם, הטמנה של מוקש עולה רק 3 דולר ליחידה; מנגד, נטרול ושליפת מוקש מהקרקע עולה 1,000 דולר ליחידה. קחו את הנתון הזה וצרפו אותו לנתונים של משרד החוץ האמריקאי, שמעריכים כי נכון להיום יש בעולם בין 60 ל-75 מיליון מוקשים - ותבינו למה ב.
"החייל השקט" - מדרום אמריקה ועד למזרח הרחוק
חמישה עשורים נמשכה המלחמה הקשה בין ממשלת קולומביה לארגון FARC, ובמהלך אותן שנים הטמינו הצדדים הלוחמים מאות אלפי מוקשים בג'ונגלים המרהיבים שמכסים את המדינה. התוצאה – יותר מ-11,000 קולומביאנים נהרגו ב-25 השנים האחרונות מפיצוץ מוקשים. על פי ההערכות, כמעט 90 אחוז מהם היו אזרחים שלא השתייכו לצדדים הלוחמים. רבים מהם היו ילדים. אגב, מי שנחלצה לסייע למדינה הדרום אמריקאית היא ישראל, שתאמן ותדריך את הקולומביאנים בפינוי מוקשים יעיל. עלות הפינוי מוערכת במיליארדי דולרים; 63% משטחי המדינה עדיין נמצאים תחת ההגדרה של "סכנת מוקשים בדרגות חומרה שונות".
אפילו קולומביה לא סבלה כמו אפגניסטן, שנחשבת למדינה בעלת מספר פגיעות המוקשים הגדול ביותר. לאורך השנים הטמינו הסובייטים, המורדים בהם וגם האמריקאים ומדינות נוספות מהמערב מיליוני מוקשים. אלה ממשיך לקטול בכל שנה מאות בני אדם - ההערכות נעות סביב 700 הרוגים בשנה.
במהלך השנים נטמנו באפגניסטן עד עשרה מיליון מוקשים. הבעיה היא שרוב המפות לא נשמרו, וגם אם כן, הן לא רלוונטיות משום שמוקשים נעים כאמור עם הקרקע לאורך השנים. ולמרות חומרת הבעיה, הנושא הזה לא עולה לכותרות. הפעמים היחידות שבהן סוקרה הבעיה בתקשורת העולמית הייתה כשטייס F-16 מדנמרק גלש בטעות מהמסלול לשדה מוקשים, כשנהרגו חיילים ממדינות המערב שמשרתים שם, וכשהטליבן חטף ורצח פועלים לפינוי שדות מוקשים. אף אחד לא מדבר על הקטל המתמשך באזרחים.
אזור רווי אחר הוא אפריקה, עם כ-30 מיליון מוקשים שמוטמנים ב-19 מדינות. אנגולה, צ'אד ומרוקו נחשבות למובילות ברשימה המפוקפקת (בצ'אד לבדה נהרגים בכל שנה כ-100 בני אדם). במקרה של היבשת השחורה מדברים באו"ם על בעיה שפוגעת גם בהתפתחות הכלכלה המקומית: המוקשים פשוט מחקו אזורים שלמים שבהם לא ניתן לפתח את החקלאות, לבנות דרכים ואפילו מפעלים.
באנגולה מכנים את המוקשים "החייל השקט". אלה קוטלים בכל שנה מאות אזרחים ופוצעים עוד אלפים. הראשונים שפרסו שדות המוקשים באנגולה היו הפורטוגלים, ששלטו במדינה ומיקשו את הקרקע כדי להתגונן מפשיטות המורדים. למוקשים מאירופה נוספו עוד מיליונים שהטמינו האנגולים עצמם מאז שזכו בעצמאות בשנת 1975: זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות פרצה במדינה מלחמת אזרחים עקובה מדם, ושני הצדדים פרסו כמויות אדירות של מוקשים, ללא בקרה, ובלי שטרחו כלל למפות את השדות.
גם אירופה לא התחמקה מהתופעה. רוב המוקשים ביבשת מרוכזים במדינות יוגוסלביה לשעבר, ובעיקר בקרואטיה. מלחמת האזרחים שהתנהלה שם בשנות ה-90 השאירה מאחור מאות אלפי מוקשים, וכמו תמיד, הסיפור הזה מסתיים בטרגדיות שפוגעות בנשים וילדים. גם הטורקים סובלים מהבעיה: מדובר במדינה שנחשבת לאחת מהממוקשות בעולם.
הטרגדיה המשותפת של וייטנאם ועיראק
במזרח התיכון ניתן להצביע על איראן, עיראק, כווית ופקיסטן כמדינות ממוקשות במיוחד. באיראן נהרגים בכל שנה כ-100 בני אדם, ואת המצב בעיראק לא ניתן לאמוד בשל המלחמה שם. כאן יש בעיה נוספת: במקום לפנות מקשים, טומנים שם בכל יום מוקשים חדשים. הדבר נכון גם לסוריה, שהייתה מלאה בעשרות אלפי מוקשים עוד לפני מלחמת האזרחים. בפקיסטן נהרגים בכל שנה כ-200 בני אדם, והמספר דומה בתימן, שגם בשטחה נטמנים בכל יום מוקשים חדשים כחלק מהמלחמה שמתנהלת שם.
עדיין במזרח התיכון, בין 7 ל-9 מיליון מוקשים פונו משטחי כווית אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. מוקשים אלה הוטמנו על ידי העיראקים, אבל גם ארה"ב וסעודיה לא היססו לזרוע באדמה את הרוצח השקט, והפינוי של אלה מומן על ידי האו"ם ועלה עשרות מיליוני דולרים.
בלבנון פינו משטחי המדינה כחצי מיליון מוקשים. רובם היו מרוכזים בשטחים הדרומיים של המדינה ונפרסו שם בידי ישראל, לבנון עצמה וארגוני הטרור. גם הירדנים החלו לפנות בשנים האחרונות את המוקשים שנפרסו בשטחה, בעיקר באזור הגבול עם ישראל. למעלה מ-100 אלף מוקשים פונו והשטחים האלה הפכו לשטחי מסחר וחקלאות.
מיליוני מוקשים נקברו גם במזרח אסיה, מזכרת מימי מלחמות האזרחים - וייטנאם ואחרות. במקרה של וייטנאם, מאז שסייגון נפלה ועד לשנת 2012 נהרגו כ-40,000 מתושבי המדינה מפגיעות מוקשים. עשרות אלפים נותרו משותקים וקטועי גפיים. חמישית משטחי המדינה מכוסים במוקשים, רובם מרוכזים במה שהיה פעם השטח המפורז שבין הצפון לדרום. המצב דומה גם במיאנמר, תאילנד, לאוס והפיליפינים.
ישראל: מוטב מאוחר מאשר אף פעם
נושא המוקשים בישראל נדון מדי פעם, אבל תפס תאוצה של ממש רק אחרי שהילד דניאל יובל נפצע ואיבד את רגלו כשנכנס בטעות לשדה מוקשים ברמת הגולן. זה קרה בשנת 2010, וכעבור שנה אישרה הכנסת בחוק את הקמתה של רשות לפינוי שדות מוקשים (חוק פינוי מוקשים). לשם כך הקצתה המדינה כ-27 מיליון שקלים בשנה.
דניאל הפך מאז לאחד הפעילים הבולטים בתחום, פגש פוליטיקאים, הקים אתר מידע ואפילו הגיע לאו"ם. "בישראל פזורים אלפי שדות מוקשים, שבהם טמונים למעלה ממיליון מוקשים. השדות ממוקמים בגולן, בבקעת הירדן, בערבה, בגליל, סביב הכנרת, בפארק איילון ובאזור ירושלים. גם בגדה המערבית מצויים כמה עשרות שדות מוקשים", הוא מסביר באתר שהקים. "המוקשים מנטרלים שטחים בהיקף של 200 מיליון מ"ר, כאחוז משטח המדינה. מכיוון שחלקם נעים ממקומם, בעקבות סחף, שיטפונות, ואף על ידי בעלי חיים, השטחים החשודים במיקוש הולכים ומתרחבים משנה לשנה".
על פי הערכות שונות, יש בישראל כשני מיליון מוקשים. מחציתם ברמת הגולן. עד לאישור החוק בשנת 2011, מי שעסקו בפינוי מוקשים היו לוחמים של חיל ההנדסה, שעשו זאת גם כחלק מהאימונים. בשנת 2009 זה גבה מחיר כבד, כשרב"ט רועי אלפי ז"ל נהרג בפעילות כזו כתוצאה מפיצוץ של מוקש.
מספר הנפגעים בישראל נחשב לנמוך במיוחד ביחס לעולם, ועדיין מדובר במדינה קטנה ששטחים רבים בה ממוקשים. לזה יש להוסיף פגיעה קשה בבעלי חיים. הבדיחה הכי נפוצה ברמת הגולן היא שהתושבים והמטיילים עומדים ליד שדות מוקשים עם פיתה פתוחה, מחכים לפרה שתתפוצץ.
מחקרים שנעשו בעולם קבעו כי מוקשים מזהמים את הקרקע ואת מקורות המים שסביבם בחומרים רעילים ומסרטנים שנפלטים מהם. בין השאר TNT, אבץ, כרום, עופרת וכספית. אלה וחומרים נוספים שמגיעים גם למי תהום גורמים לפגיעה בכליות ובכבד, בלב ובמערכת העצבים.
במקרה של ישראל לא ניתן להתעלם גם מתחום הטרור. לפני כשנתיים נחשף שמורדים סורים חוצים בכל לילה את גבול רמת הגולן, שם הם גונבים מוקשים ומכינים מחומר הנפץ מטעני חבלה (רובם משמשים למלחמה בסוריה, אולם חלק הופעלו ככל הנראה גם נגד חיילי צה"ל). בתחילה אסרה הצנזורה את פרסום המידע, אבל בסופו של דבר הסיפור הזה התפוצץ וככל הנראה התופעה הופסקה. במקביל, גורמים בצה"ל ובמשטרה יודעים לספר שעבריינים בפזורה נוהגים מדי פעם לגנוב מוקשים כדי לשים יד על חומרי הנפץ.
מהסקר ועד הפיצוץ: כך מפנים מוקשים בישראל
באתר הרשות לפינוי מוקשים מסבירים ש"פינוי המוקשים בישראל כולל תכנון פרטני ומדויק, הגדרת דרישות מתאימות ומיטביות, פינוי מפוקח ומבוקר וזיכוי השטח הממוקש לרווחת התושבים".
הפינוי נחלק למספר שלבים. לפניהם נעשה חקר הסביבה - סקר של מאפייני השטח הממוקש, תוך שימוש במידע הקיים בצה"ל, תצלומי אויר מתקופות שונות, מפות שלל ועוד. לעיתים נדרשת הרשות לבצע כניסה פיזית אל תוך השטח הממוקש כדי להביא נתונים אודות סוגי המוקשים ומיקומם, מאפייני קרקע ודברים נוספים העונים להגדרה "סקר טכני". לצדו מבצעת הרשות צילום אוויר מחודש ומדידה מדויקת של מידות השטחים הממוקשים.
בשלב הפינוי בפועל נכנס צוות לשדה המוקשים ומוציא את המוקשים באופן ידני. לאחר מכן שולחים כלבים שסורקים את השטח ולבסוף עוברת מכונה שהופכת את הקרקע וגורסת את המוקשים הנותרים. אם יש בשטח צמחייה שמקשה על הפינוי, תוצת לרוב שריפה שתשמיד את הצמחייה ואז יחל ההליך. את המוקשים שמפנים מרכזים בשטח קרוב לשטח המפונה, ושם מבצעים פיצוץ יזום.