ב-31 באוקטובר תגלה עו"ד סמדר בונן, במקור באר-שבעית, אם היא עומדת להשפיע על אופייה ועל עתידה של תל אביב. "הרשימה השווה", שכל חבריה מזוהים עם קהילת הלהטב"ק, היא אחת המתמודדות המסקרנות בבחירות למועצת העיר; בונן, שניצבת במקום השני ברשימה החדשה בנוף הפוליטי-עירוני, כבר סופרת את הימים עד להכרעה.
זה צעד ראשון בחיים הציבוריים מבחינתה של בונן בת ה-52. "לפני שאני עורכת דין, לפני שאני חלק ממפלגה, אני אקטיביסטית שנלחמת עם הרבה עוצמות מהלב, מהבטן ומהראש", היא אומרת. "כשנבחרה הממשלה הנוכחית התחלתי להרגיש בעיטות של גזענות והומופוביה ולחשוש שהזכויות שלי כאישה לסבית יילקחו ממני או שלא אצליח להשיג זכויות בעתיד. בחיים שלי הבנתי שאם אני שותקת, דברים ממשיכים לקרות. לכן החלטתי לקחת את המושכות לידיים ולפעול עבור הקהילה שלי. זה צו השעה. שתיקה לא הגנה עליי בעבר ולא תגן עליי היום".
במשך שנים היא לא דיברה, לא על הנטייה המינית שלה ולא על הטראומה שעיצבה את ילדותה: מאז הייתה בת 6 ועד שמלאו לה 14 עברה בונן אונס קבוצתי מתמשך. הפוגעים היו נערים משכונת מגוריה בבאר שבע; איש בשכונה או במשפחה לא ידע מה עבר עליה פעמיים ושלוש בשבוע, כשחבורת הנערים חיכתה לה מחוץ לשער בית הספר וליוותה אותה למקלט השכונתי. שם ביצעו בה הנערים, קטינים בעצמם, מעשי אונס בזה אחר זה.
שנים שמרה בונן על הסוד והבטיחה לעצמה – ולתוקפים, שאיימו עליה – שלא תספר דבר. אבל עשור לאחר שהזוועה במקלט הסתיימה, כשהייתה בת 25 ובטיפול נפשי, החליטה "לסגור מעגל", כדבריה. כדי לעשות זאת היא נפגשה עם ארבעה מהנערים שפגעו בה והתעמתה איתם. "את הראשון פגשתי במקרה בקניון בבאר שבע", היא מספרת. "ראיתי אותו מתקדם לעברי עם חיוך ענק על הפנים וניסיתי קצת להתרחק. הוא המשיך להתקרב אליי, מחויך, ושאל מה שלומי. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל באותו רגע נתתי לו מבט ישיר ואמרתי, 'אתה יודע טוב מאוד מה עשית לי ואין לי שום צורך לדבר איתך'. הוא הסתכל עליי, וראיתי בעיניים שלו שמשהו קורה לו. הוא ענה 'בסדר' והלך, ואני זוכרת שליוויתי אותו במבט כמעט עד ליציאה. שם הוא הסתובב פתאום, ובצעדים מאוד נחושים חזר אליי. הדופק שלי עלה כשהוא נעמד מולי ואמר, 'אני אבא לשתי בנות, ואני כל כך מצטער'. הוא ביקש את המספר שלי כדי שנדבר, וקבענו להיפגש באותו ערב".
מה היה בפגישה?
"הוא בכה והתנצל בלי סוף על זה שהוא היה חלק מהדבר הזה. בהתחלה הוא בכלל לא זכר שהוא אנס אותי – כלומר, אני לא יודעת אם הוא באמת לא זכר או רק אמר את זה – אבל אני זוכרת אותו טוב מאוד, וכשדיברנו על האירועים הוא נזכר בהכל והביע צער".
באותה שנה, שוב במקרה, פגשה בונן עוד אחד מהם. "חיכינו ביחד בתור לאיזו ועדת קבלה, וישר זיהיתי אותו. הוא חייך אליי, אני התעלמתי, וכשהוא שאל למה – הרי למדנו ביחד – אמרתי, 'מה זאת אומרת למה אני מתעלמת? אני צריכה להזכיר לך מה עשית לי ואיך איימת עליי לא לספר?'. הוא כיבה בבושת פנים את הסיגריה שהייתה לו ביד ונכנס לוועדה. אחר כך, בהפסקה, הוא אמר שהוא מצטער".
הוא כן זכר את האירועים?
"גם הוא אמר שהוא לא זוכר שהיה אונס, אבל אני זוכרת הכל. ואיך שאני זוכרת את זה, שני הבחורים האלה היו מהנגררים, לא השניים שהובילו את התקיפות. אני מאמינה שהם הדחיקו את המעשים שלהם, כי גם הם בעצמם עברו טראומה. לא רק אני".
עם המובילים יצא לך להתעמת?
"אחד מהם נפטר בגיל צעיר מאוד. את השני ראיתי מחוץ למסעדה בבאר שבע כשהייתי כבר בת 30, ופניתי אליו כדי להתעמת איתו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. פשוט התעלם. אבל בדיעבד אני לא באמת חושבת שרציתי ליישר את ההדורים איתו, היה בי משהו שלא היה מסוגל".
בדיעבד העימותים הועילו להחלמה שלך או דווקא הציפו את הטראומות?
"אני חושבת שבעימותים הצלחתי להבין את הצד של הבחורים הנגררים, את זה שהם פעלו תחת האיומים של המנהיגים ופחדו בעצמם. כמו שאני רואה את זה, גם הם היו קורבנות בסיפור הזה. נכון שכעסתי עליהם, אבל ברגע שהם הגיבו כמו שהגיבו, החלטתי לסלוח לשניהם. היום אין בי שום כעס עליהם".
ההחלטה לסלוח על מעשה אונס נשמעת לא פשוטה. בטח שלא פשוטה לביצוע.
"הרבה אנשים לא מצליחים להבין למה סלחתי, איך אני לא כועסת ולמה אין בי יצר של נקמה. אבל מה שחשוב מבחינתי זה החיים שלי בלבד, ואת החיים האלה אני צריכה לרפא. נקמה בסופו של דבר תתנקם גם בי, הרי זו אנרגיה שאני אוציא, לא הם. הרבה שנים היו סביב הסיפור הזה הרבה כאב וצער, אבל היום מבחינתי זה בדיוק זה: סיפור. חלק מהדרך שעברתי. כבר אין שם הרבה כאב, אני לא נמצאת במקום הזה היום. המים הסוערים הפכו לשקטים, לאדוות קלות".
רק רציתי שהוא יפסיק
כמעט מדי יום עולה בונן על חליפה מחויטת ומתייצבת בבית המשפט. גם הנתיב הזה בחייה, מתברר, יונק מהאפלה של המקלט. "מגיל צעיר מאוד ידעתי שאהיה עורכת דין או שופטת", היא מספרת. "מה שהניע אותי היה ההבנה שקיים חוסר צדק בעולם, שבנות צריכות 'להתאים את עצמן' ולהיות קורבן של החברה שאנחנו חיים בה. כל החיים אני עושה דברים שיעזרו לאנשים לצמוח, לחיות את החיים בצורה בעלת ערך. בגלל מה שעברתי, אני יודעת מה זה לאבד את הערך בחיים".
אבל את לא עוסקת בליווי קורבנות עבירה.
"אני מתמחה במשפט מסחרי, מקרקעין, תכנון ובנייה. זו נטיית הלב הטבעית שלי, מה שספגתי בבית שגדלתי בו. להתעסק בעבירות מין, מקום שממנו לקח לי שנים להבריא – זה היה יותר מדי לנפש שלי. אבל במשך כל חיי המקצועיים ליוויתי נשים צעירות ויעצתי להן בצמיחה שלהן, ואני גם מיצגת את הקהילה הגאה בהסכמים ובתביעות".
תחושת חוסר הצדק שליוותה את בונן בילדותה ובבגרותה הייתה זו שגם הובילה אותה לצעד הנוכחי בקריירה שלה: הפוליטיקה. "כשאני מסתכלת על החיים שלי, אני אומרת לעצמי שהסיפור שלי לא היה יכול להיות אחרת", היא אומרת. "בגלל מה שעברתי ובגלל מה שעשיתי בחיים, הגעתי למקום שאני נמצאת בו היום".
היא בתם הבכורה של עובדת בחברת ביטוח ואיש קבע, משפחה בת ארבע נפשות. מי שמתמודדת על מקום במועצת העיר תל אביב ("כי אני תל-אביבית") גרה עד לעשור השלישי לחייה בבאר שבע וביישובים סמוכים בדרום; כשהייתה בת 6, רגע לפני כיתה א', החלה לשחק במחבואים עם ילדי השכנים בין הבניינים של שכונה ו'. באחד הימים, כשהתחבאה לצד בניין גבוה, שמעה את קולו של בן השכנים, המבוגר ממנה במספר שנים, קורא לה לעבור למחבוא מוצלח יותר. היא הלכה אחריו.
"האירוע הזה שינה לי את החיים, הוא חרוט במוח שלי", אומרת בונן. "הילד הזה קרא לי להיכנס למקלט של אחד הבניינים, היה חושך ולא ראיתי שום דבר חוץ מאיזו קרן אור קטנה. הוא אמר לי לשבת עליו, וזה מה שעשיתי: התיישבתי על הברכיים שלו, הוא הוריד את המכנסיים ואנס אותי. אני זוכרת שכל הזמן הסתכלתי על קרן האור הזו ורק רציתי שהוא יפסיק. כשהוא סיים הוא אמר לי לא לספר לאף אחד, אחרת הוא ירביץ לי".
מה עשית כשזה הסתיים?
"לא חזרתי למשחק, רק עליתי הביתה ולא סיפרתי כלום. באותו יום לא הצלחתי להירדם, ולמחרת סירבתי לצאת לשחק. אמא שאלה אותי למה, אבל לא רציתי לספר לה כדי שלא תחשוד. ביום הבא כבר יצאתי".
מתי מצאת את עצמך מותקפת שוב?
"אותו ילד צירף בכיתה א' עוד חבר שיאנוס אותי, ובכיתה ג' ו-ד' נוספו ילדים נוספים. בסך הכל היו שישה או שבעה, אבל שניים מהם היו קבועים. המנהיגים של הקבוצה".
התודעה שלי ממש מסרבת לדמיין ילדים בני 10 ו-11 שמקיימים יחסי מין, ועוד בכפייה.
"אני בטוחה שחלקם לא הבינו בכלל מה הם עושים, אבל בכל מקרה, אונס זה אקט של שימוש בכוח. ובאיזה כוח? של הכנעה באמצעות איבר מין. אין לזה שום קשר למיניות אלא רק לאלימות".
ביקשת מהם שיפסיקו?
"ביקשתי, והיו פעמים שניסיתי פיזית להתנגד, אבל כשזה קרה הבנתי שאני פשוט צריכה להיות בשקט עד שהם יסיימו. זו תחושה של סכנת חיים, הרגשתי שכדי להציל את עצמי אני צריכה לעשות מה שהם רוצים".
מישהו מהמשפחה שם לב למה שקורה לך?
"כשילד רוצה להסתיר משהו, הוא יודע להסתיר אותו. אמא שלי הרגישה שמשהו עובר עליי, שאלה אותי כמה פעמים, אבל לא סיפרתי כלום. גם כי פחדתי מהאנסים שאיימו עליי, וגם כי הרגשתי שאף אחד לא יוכל להבין אותי".
היה לי ברור שיאשימו אותי
האמת כמעט נחשפה פעם אחת. "אבא שלי ראה במקרה את אחד מהילדים גורר אותי מחוץ לבית", נזכרת בונן, "והוא קפץ, הפריד בינינו וצעק על אותו ילד. לא דיברתי איתו על זה אף פעם, אבל אני מאמינה שהוא חשב שהילד הזה גרר אותי כחלק ממשחק. זה קרה בשנת 1977, לא הייתה מודעות לפגיעות מיניות. אין מצב שאבא שלי העלה את זה בדעתו".
כשבונן הייתה בת 8 נפטר האב במהלך פרוצדורה רפואית ("זה היה בגלל טעות בעירוי שנתנו לו, ויום אחרי שהוא נפטר חיכתה לנו התקשורת מחוץ לבית. צלמים רדפו אחרינו עם מצלמות כי זה הלך למשפט, אני לא אשכח את זה"). מוות של הורה משפיע באופן בלתי נמנע על כל ילד, אלא שבמקרה של בונן הייתה להסתלקותו של האב תוצאה קשה נוספת: "אחרי שהוא נפטר הם התחילו לאנוס אותי בתדירות גבוהה יותר. הייתי מנסה לברוח מהם, לצאת משערים אחרים בבית הספר כדי שלא יראו אותי. לפעמים הייתי מצליחה ולפעמים הם היו מחכים לי. מדי פעם הם היו מאיימים עליי פיזית, בסכינים. אם היו כמה ימים שהצלחתי להתחמק, הייתי מקבלת מהם בבית הספר פתקים שאם לא איפגש איתם, הם יספרו לכולם שאני שוכבת איתם. בתקופה הזו קראו למי ששוכבת עם בנים 'זונה' ו'מזרון', ופחדתי מזה. לא רציתי שזה יהפוך לסיפור גדול כמו המוות של אבא שלי".
בכל התקופה הזו חשבת לדבר עם מישהו, להתלונן במשטרה?
"לא סיפרתי – גם כי פחדתי, וגם כי לא חשבתי שמישהו יכול להכיל את זה. יותר מזה: היה לי ברור שאם אספר, כולם יאשימו אותי. בשנים מאוחרות יותר הבנתי שהעובדה שלא סיפרתי הייתה ההצלה הכי גדולה עבורי, שהייתי ילדה חכמה".
למה?
"בגלל הפרשה של האונס בשמרת. יעל גרימברג נאנסה, ועשורים שלמים אחר כך כל המדינה התעסקה באונס הזה, במשפט שהיה נגד הנערים. הדבר הזה היה עול על הכתפיים שלה כל כך הרבה שנים, היא לא הצליחה להתנתק מזה. כשראיתי שמדברים על האירוע הזה בתקשורת, אמרתי לעצמי בכל פעם מחדש – איזה מזל שלא דיברתי. לא הייתי יכולה להתמודד עם מה שהיא עברה".
כשהייתה בת 14, אחרי שנים של התעללות מינית, אמה של בונן התחתנה בשנית והמשפחה עזבה את באר שבע. "באותה תקופה התחלתי לבנות לעצמי חיים חדשים", היא מספרת. "לא חדשים לגמרי, כי סחבתי טראומה של שנים וגיבשתי המון מערכות הגנה, אבל חיים של יציאה מהתופת. מהפחדים הגדולים, מהחרדות היום-יומיות".
בתיכון הייתה תלמידה מצטיינת. מצבה החברתי השתפר, ונוצר קשר אישי בינה לבין המחנכת שלה, שהפכה להיות אמא שנייה: "עד היום המשפחה שלה היא כמו משפחה נוספת עבורי. מגיל 16 יש לי עוד אמא, אבא ושני אחים".
סיפרת להם על הפגיעות שעברת?
"רק בשנים מאוחרות יותר, בתיכון לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה. לא על מה שעברתי, לא על בנים ולא על זוגיות. התמקדתי רק בלימודים".
בצבא שירתה בונן בחיל הים. אז, בגיל 18, החליטה לחשוף לראשונה את הפגיעה שעברה – מול מי שהייתה החברה הכי טובה שלה. "זה כמו שאת סוגרת קופסה, אבל היא מפוצצת ומתחילה להיפתח לבד", אומרת בונן על הרגע הזה. "לא יכולתי להכיל את עצמי יותר לבד, הרגשתי שאני חייבת לספר. הייתי בטוחה שאם אשחרר את הסיפור הזה, הכל ייפתר. לא ידעתי שרק אחר כך אבין עד כמה אני חייבת לגשת לטיפול".
כי מה?
"כי הבנתי שאני לא באמת חיה. כולם סביבי נהנו, היו בזוגיות, יצאו, ואני הייתי לבד בתוך העולם שלי. היה לי ברור שיש חיים שאני לא מסוגלת לחיות אותם, שאני חיה בבועה ליד החיים של כולם. העובדה הזו גרמה לי למפח נפש, אבל הבנתי שאני צריכה למצוא את הדרך שלי לחיות, כי אם לא – אמצא את עצמי מטר וחצי מתחת לאדמה". בנקודה זו מבקשת בונן שלא להרחיב.
מבחינתי זה גם סיפור של כוח
בגיל 24, כשלמדה לתואר ראשון בניהול חינוכי, הבינה בונן בזכות קורסים בפסיכולוגיה עד כמה הטראומה שעברה משפיעה על חייה. בשלב זה הגיעה בגפה למרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב (מסל"ן), כדי לספר את סיפורה ולקבל עזרה. לטענתה, מרכז הסיוע הפנה אותה להתלונן במשטרה ולא הציע לה עזרה נוספת.
דרך רופאת משפחה פנתה בונן לפסיכולוגית מומחית בפוסט-טראומה, והחלה בטיפול אינטנסיבי, שארך שש שנים. "בטיפול הבנתי שאני צריכה לעשות עבודה מאומצת וקשה כדי לחיות חיים בעלי משמעות ושמחה, אבל בחרתי לחיות והחלטתי שאני נלחמת".
בשלב הזה הייתה לך מחשבה שהנערים שפגעו בך צריכים לשלם את המחיר? לקבל עונש?
"לא. אני יודעת שנשים מסוימות מאמינות שלקחת את הפוגעים לבית המשפט זה תיקון או נקמה, וזה בסדר, כל אחת והתיקון שלה. מבחינתי, החבורה הזו אנסה אותי במשך שמונה שנים, ועשור נוסף שתקתי. לא טיפלתי בעצמי, לא באמת חייתי. אז לא חשבתי על נקמה. לא רציתי לבזבז על האנסים האלה עוד זמן מהחיים שלי".
כשסיימה את לימודי התואר מונתה בונן למנהלת תוכניות שיכון ושיקום שכונות במחוז הדרום מטעם משרד הבינוי והשיכון, ובהמשך הקימה את תוכנית ההישגים של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) במחוז. בתחילת העשור השלישי לחייה הגשימה חלום ילדות שלה ונרשמה ללימודי משפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.
בגיל 35, לאחר שנים של הסתרה, בונן הרשתה לעצמה לחשוף לראשונה את נטייתה המינית. "זה שאני לסבית – את זה ידעתי מאז שאני זוכרת את עצמי", היא אומרת. "לא ידעתי להגיד 'לסבית', אבל ידעתי שחוץ מלשחק איתם כדורגל, אני לא רוצה בנים. עד שנות ה-20 המאוחרות שלי לא היה לי רצון לשום קרבה מינית, נמנעתי מזה, אבל אחרי הטיפול הצלחתי להבין את ההפרדה בין יחסי מין לאונס. אז גם הבנתי שאני נמשכת לנשים, שאני באמת רוצה נשים".
איך קיבלו את זה בסביבה שלך?
"לאמא שלי היה קשה. היא לא רצתה בשבילי חיים שבהם אני צריכה להילחם עבור משפחה, בעיקר אחרי כל מה שעברתי. אבל עם הזמן היא התרגלה".
הרשימה השווה, שאת רצה במסגרתה, היא מבחינתך הזדמנות לפעול למען הקהילה שאת משתייכת אליה?
"חשוב לציין שאנחנו נקראים 'הרשימה השווה' ולא הרשימה הגאה, כי אנחנו לא באים להילחם רק על השוויון עבור קהילת הלהט"ב. אנחנו נילחם על שוויון עבור כולם: הקהילה הגאה, נשים, צעירים ומיעוטים אחרים. הכל על מנת לשמור על המרקם של תל אביב כמו שהוא".
בחזרה אלייך, את רוצה משפחה משלך?
"מאוד, אבל אני לא יודעת לאן החיים ייקחו אותי", היא מחייכת. "היו לי מערכות זוגיות, אבל זה אף פעם לא הגיע למקום של משפחה. שנים ניסיתי להיכנס להיריון, אבל לא הצלחתי. אני חושבת שיש לזה קשר לאונס שעברתי. בגיל 12, אחרי שקיבלתי וסת בפעם הראשונה, הפחד הכי גדול שלי היה להיכנס להיריון. אני זוכרת לילות שממש הייתי מתחננת לרחם שלי שלא ייכנס להיריון. אני מאמינה שזה השפיע גם בשנים המאוחרות יותר, שהרחם כבר ידע שזה אסור".
את מספרת את הסיפור שלך בצורה חשופה מאוד. את חוששת מההשלכות של החשיפה?
"כן, אני חוששת. זה חשוף ואישי, אבל מבחינתי זה גם סיפור של כוח, עוצמה ובחירה בחיים. המטפלת שלי אמרה לי שאני אחת הנשים היחידות שהצליחו 'להחלים' מסיפור כזה, ולכן חשוב לי לדבר. אני רוצה להגיד לנשים שיש אפשרות להמשיך בחיים ולהגיע למקום שיש בו יותר ריפוי מאשר כאב".