כולנו יודעים כמה קשה היא היציאה מהארון: מה יגידו ההורים, המשפחה, השכנים, החברים. אבל מה קורה כאשר אתם חיים בקיבוץ, מקום שיתופי, בו כולם מכירים את כולם? איך מתמודדים בני נוער וצעירים עם נטיותיהם המיניות כשהם גדלים עם אותם ילדים מגיל אפס? והאם באמת יש ממה לפחד?
"החלטתי לספר בשיטת "מי שישאל - יידע"
"קשה להיחשף במקום בו שמועות רצות כמו אש בשדה קוצים", אומר עידן שבת, בן 19 מקיבוץ דורות הסמוך לשדרות. "בגיל 13 הבנתי שאני הומו. הבנתי שבנים מעניינים אותי הרבה יותר מבנות. היו בנים ספציפיים שהרגשתי כלפיהם התאהבות של ילדים קטנים בני 13".
בקיבוצים בשער הנגב לומדים כולם בקריית חינוך אזורית, מה שמעצים, לדבריו של עידן, את התחושה של "כולם מכירים את כולם". זאת, למשל, הסיבה שבגללה לא הלך בהתחלה לקבוצה של איגי (ארגון הנוער הגאה) בשדרות, אלא נסע עד למועצה האזורית אשכול.
הוא פשוט פחד שהוא יראה שם מישהו שהוא מכיר. אבל דווקא באשכול פגש עידן בבחור מהקיבוץ שלו, שלומד בכיתה של אחותו. "זה היה קצת מביך, אבל היה גם ממד של הקלה".
עם הזמן הנוחיות ניצחה את המבוכה, ועידן החל בכל זאת להגיע לאיגי שדרות ("נסיעה לאשכול או לאשקלון זה יותר מסובך"). אבל בגיל 17 החל עידן ללכת גם למטבחון של איגי בתל אביב, למדורה של איגי בל"ג בעומר ולמסיבות נוער. הרצון ללכת למקומות הללו בלי לשקר ולהסתיר הובילו אותו ליציאה מהארון.
"זה התחיל להיראות חשוד", הוא מספר. "אני כולי קיבוצניק ביישן, שלא יוצא מהקיבוץ אף פעם. פתאום נוסע לתל אביב כל הזמן. ההורים כבר התחילו לחשוד שיש לי חברה. אז החלטתי שיהיה יותר קל אם הם יידעו את האמת, ולא אצטרך בכל פעם להמציא תירוץ חדש.
"הם הגיבו ממש בסבבה. אני בטוח שהיו להם חששות מה יגידו בקיבוץ. אני חושב שעדיין יש להם. אבל אני חושב שהם עדיין משתדלים לא להראות לי את הבעיות שלהם עם זה. הם כל הזמן משתדלים להראות לי שזה בסדר מבחינתם".
בסופו של דבר החליט עידן לספר לסביבתו על בסיס "מי שישאל – יידע". אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ, השמועה עשתה לה כנפיים, ותוך יום וחצי הוא הפך לשיחת היום, הן בקיבוץ דורות והן בקריית חינוך שער הנגב.
"הייתה גם תופעה שהמון אנשים הוסיפו אותי בפייסבוק שלהם, אבל לא בגלל שהם רצו להיות חברים שלי. סיפרו להם שבן הזוג שהיה לי בזמנו הופיע בסטטוס של הריליישנשיפ, והם רצו לראות את זה בעיניים שלהם".
"ניצלתי את היציאה מהארון להפוך לסוג של שגריר"
"כשכולם מכירים את כולם, אז יותר חשוב לאנשים 'מה יגידו', יש מנטליות שונה של פחד", מספר רגב בן-יעקב, בן 18 ממושב אלי-עד ברמת הגולן. הוא אמנם לא קיבוצניק, אך במושב בו הוא מתגורר יש "מנטליות של קיבוץ", וגם שם כולם מכירים את כולם. לדבריו, בקיבוצים בסביבה בה הוא חי, בצפון הארץ, יש הרבה יותר פחד לצאת מהארון.
עד גיל 15 ניסה רגב להוכיח לעולם שהוא אוהב בנות. "הסתובבתי עם בנות, הייתי יוצא עם בנות. הכל כדי להכחיש כמו שצריך", הוא מספר. "בגיל 15 החלטתי לצאת מהארון. הגעתי למסקנה ש... מה לא בסדר? החלטתי להפוך לסוג של שגריר, ולהביא את המושב הזה להבין ולקבל. יש עוד כמה הומואים במושב, וקרוב לשנה אחרי שיצאתי, פתאום גם הם יצאו מהארון. כאילו צריך היה את הפוש הזה, את המישהו הזה שיעורר מודעות".
"מישהו ביקש שלא אפתה את אחיו בני החמש-שש"
מלבד יציאה מבוקרת מהארון, כמו במקרים של רגב ועידן, במקומות קטנים ה"אאוטינג" הופך לבעייתי מאד – כפי שעבר עמי שירן, בן 25 מקיבוץ נצר סרני, המשמש מדריך באיגי בראשון לציון.
"הייתי בן 16, ולמרבה המזל כבר הייתי שלם עם עצמי", הוא מספר. "איזה שישי אחד, שעות בין הערביים, ישבנו מלא חבר'ה מהשכבה שלי בבריכה על הדשא. מישהי רכנה לעברי ושאלה אותי בלחש: 'אתה הומו, אתה אוהב בנים?'. שאלתי אותה למה היא שואלת, והיא אמרה לי: 'סתם, יש לי הרגשה כזאת'. אמרתי לה: 'כן, אבל תשמרי את זה לעצמך'".
עוד באותו הערב, הבין עמי שהנערה החביבה לא שמרה את זה לעצמה, ובכל מקום נשאל האם "זה נכון מה ששמענו?". בסיוע אחיו בן ה-19, נרגע עמי, התעמת עם פחדיו וענה בכנות על השאלה.
"בימים הבאים היו כל מיני תגובות", הוא סיפר "היו כאלה שאמרו: כל הכבוד על האומץ שלך. היה מישהו שמצאתי את עצמי מסביר לו מה ההבדל בין סטייה מינית לנטייה מינית הומוסקסואלית. מישהו אחר בא אלי בשקט ובשיא הרצינות ביקש ממני לא להתחיל ולא לפתות את האחים שלו, שהיו בני חמש-שש. לא כעסתי, רק הסברתי בעדינות שיש הבדל בין הומוסקסואל לפדופיל".
עמי לא נפגע, והבין שחלק גדול מהשאלות נובע מאי ידיעה. "זו הייתה בורות, לא רשעות. אצלנו בקיבוץ מעולם לא התעסקו בנושא. מאז אני מתאר לעצמי שהצלחתי לשנות הרבה מהמודעות בקיבוץ, והרבה מהקרדיט הולך לאיגי, שעזרו לי להיות שלם עם עצמי".
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?