א
אאוטינג – כינוי להוצאה כפויה מהארון של להט"בים. זוכה ליתר הבנה בקרב הקהילה כשמדובר באאוטינג לאישי ציבור הפועלים נגד הקהילה ומעורר מחלוקת קשה כשמדובר באאוטינג לסלבריטאים. בשנים האחרונות התמודדו מספר סלבריטאים ישראלים ובהם יהודה פוליקר, הראל סקעת, יהודית רביץ ואורנה בנאי עם ניסיונות אאוטינג כאלה ואחרים. כולם כאחד יצאו בסופו של דבר מהארון ובשונה ממה שזו שנשארה בארון חושבת, נותרו אהובים על הקהל הסטרייטי בדיוק כפי שהיו קודם לכן. אולי אפילו קצת יותר.
אבן, עוזי – מקומו בהיסטוריה שמור בזכות היציאה הפומבית מהארון בדיון בכנסת, בזכות האימוץ של יוסי בן ה-16 ובזכות כניסתו לכנסת ב-2001. אנחנו עם היסטוריה לא מתווכחים.
אבן שושנה – כינוי למילון עברי-הומואי אשר חשף את הקהילה לשלל ביטויים משעשעים ו/או מגוחכים דוגמת ווג', לירד, אוחץ', בירז, וואג', יוז', פאלש. מאבני היסוד של בניית שפה קהילתית עצמאית. נוטה לאימוץ יתר על-ידי פאג-האג (ע"ע) חסרות מודעות ו/או מקובעות ניינטיז. עיתונאים שנונים דוגמת חן אבני ("מעריב") ולהבדיל, פליטי ריאליטי דוגמת יוסי סרור החדירו את הטרמינולוגיה למודעות הציבורית ועכשיו, למרבה ההפתעה, גם פרחות ומתלהבות פריפריאליות ממין נקבה וסטייליסטיות ממין רווקה נוטות לעשות בו שימוש יתר שממאיס אותו עוד יותר. איף.
איידס – הערך היחיד במילון המונחים הזה שאין שום דבר מצחיק לכתוב עליו והגיע הזמן שתתייחסו אליו ברצינות, אפילו ש"כבר לא מתים מאיידס", אבל מתים מבושה. אחרת, השיר "חי" עוד היה רלוונטי.
איגי – ארגון הנוער הגאה. מענה קהילתי שהוקם על-ידי יניב ויצמן וגל אוחובסקי לרצון והצורך של בני נוער גאים בקבוצת מפגש חינוכית-חברתית משלהם. הוכר כתנועת נוער ומאז מקבל בסלחנות בחורים בסנדלי שורש.
אינטרנשיונל, דנה – אחת הדמויות החשובות והמשפיעות על קבלתה של הקהילה הגאה בכלל והקהילה הטרנסקסואלית בפרט במיינסטרים הישראלי ובלי שום קשר דיווה (ע"ע). אפשר ואולי גם כדאי להתייחס לאומץ הציבורי, לניצחון ההיסטורי, להופעות המוקדמות בטלוויזיה, לסעידה סולטנה ולעפר נסים, אבל מקומה בהיכל התהילה ובפנתאון הגאה לעד יהיה שמור ל"מר במאי, מכל כיוון אני שומעת שאת מרכלת. תיזהרי כי ציפור עם ציפור נפגשת".
אירוויזיון – תחרות זמר מזרח אירופאית אשר כל מהותה הרחבת מאגר השירים של חבורת יורופאלש, המופיעה מדי יום ראשון באוויטה.
אלאל, קורין – זמרת המיינסטרים הראשונה שיצאה מהארון ושנייה רק לאליוט (ע"ע). במקור יוצרת רוק מוערכת ונוקבת שהעזה להחדיר טקסטים חד-מיניים לשיריה הרבה לפני שהדבר היה מקובל או פופולארי.
אליוט – נולדה כשרון בן עזר, התפרסמה כ"פוליאנה פרנק", זוכה להצלחה כאליוט אבל בתכל'ס, כולם מכירים אותה כ"זיוה".
ב
בג"צ – כשהכנסת הומפובית והממשלה מתעלמת, כשהחרדים זועקים והאפליה מקוממת, יש להם guts – זה בג"צ.
בית דרור – בית-מקלט לנוער להט"בי אשר נפלט מביתו. מענה יחיד עבור רבים, בעיקר בפריפריה אבל לא רק, אשר נאלצים להתנתק ממשפחותיהם וקהילותיהם בלא כל כתובת אחרת לסיוע. למרבה הצער, סובל המקום מקשיי תפעול ונאלץ לפנות לקבלת תרומות בכל פעם מחדש. גם בימים אלה מרחפת סכנת פינוי מעל בית דרור בעוד כשנתיים, וזאת למרות תמיכת עיריית תל-אביב. היה מצופה מהקהילה להתגייס בכל כוחותיה ולהפעיל כל אמצעי העומד לרשותה על מנת להעניק לבית דרור משכן קבע ותקציב ראוי, אבל בדיוק התחיל אפטר באומן.
ג
גוטמן, עמוס – הוא היה יפה, כנראה הגבר הכי יפה בתל-אביב. הוא היה מוכשר, כנראה הבמאי הכי מוכשר שהצמיחה הקהילה ולא רק היא. הוא היה הקול הקולנועי הראשון שלנו כקהילה, עוד לפני שהיינו קהילה או שהיה לנו קול. לא צריך להיכנס לפילמוגרפיה, בשביל זה יש ויקיפדיה, אבל עשו לעצמכם טובה, לפחות פעם בשנה, בשבוע הגאווה, תצפו בסרט אחד לפחות של עמוס גוטמן ותבינו שככה נראינו כולנו אי שם בשנות השמונים. לזכרו.
גולדשטיין, גילה – אושיה קהילתית. עוסקת במקצוע העתיק בעולם ועתיקה בפני עצמה. נחשבת כאימא של הקהילה הטרנסית בישראל וכשושנה דמארי קהילתית מטעם עצמה. יש שיגדירו אותה כתופעה, יש שיגדירו אותה כמיצג אמנותי. היא מעדיפה להגדיר את עצמה בעזרת השדיים. אזהרת מסע: אל תיכנסו לפה שלה. זה מסוכן ומצחיק בו זמנית.
גיידר – חוש שישי ייחודי המאפשר להומואים לזהות הומואים אחרים ו/או להחליט במקומם.
גן העצמאות – מקום המפגש הרשמי של הקהילה הגאה וחבורת חסמב"ה, בלי שום קשר אלה לאלה. זוהה לאורך שנים כאתר הקרוזינג (ע"ע) המרכזי של תל-אביב ואף כיכב בסרטיו של עמוס גוטמן (ע"ע). שינה את פניו ללא הכר ונעלם מהתודעה הציבורית. ביום כיפור עוד ניתן למצוא מפגשי חבורות במקום שבו פעם היו שיחי זיונים. אבולוציה.
גריינדר – אפליקציה לסמארטפון המאפשרת לאתר את פוטנציאל הסקס הקרוב ביותר למקום מגוריך ו/או שהייתך ובפרט כשמדובר בתיירים. מוציאה שם רע לקהילה בכל הנוגע לרמת השליטה בשפות זרות.
ד
דגל הגאווה – לכל אחד מהצבעים בדגל ישנה משמעות, אבל למרבה הצער היא כבר לא הכי מעודכנת. מזל שאנחנו פה. האדום מסמל את כל הנודניקים הפוליטיים שחייבות לבאס עם כל מיני "אין גאווה בכיבוש" בדיוק ליד המשאית של שירזי; הכתום מסמל את כל אלה שנשארו קצת יותר מדי זמן על חוף הילטון ונתקעו עם שיזוף גרוע ובלי תייר; הצהוב משקף את חיבתנו העזה למריבות פנימיות ופילוגים; הירוק, בהתאמה, מוקדש בחום ואהבה לכל הרכילאיות, אלה שמקבלות משכורת מהעיתון ובעיקר אלה שלא; הכחול, מובן מאליו, מוקדש ליונתן אגסי וחבריו לתעשיית הקולנוע החשובה והאיכותית של מייקל לוקאס; וסגול... כי צריך להשאיר משהו ללסביות.
דובים – תת קהילה עם סגנון ייחודי (שיער גוף), העדפות ( גברים שעירים) והיגיינה מוטלת בספק, שמשום מה הגיעה לארץ רק בשנים האחרונות, ובעיקר בזכות תומאס שמש וליין הביף.
דיין יעל – אם שולמית אלוני נחשבת לחלוצת המאבק הפוליטי למען הקהילה, הרי שיעל דיין הפכה אותו לאמנות. חברת כנסת לשעבר וכיום יו"ר מועצת העיר תל אביב, בתו של האלוף והשר המנוח משה דיין ונצר למשפחת אצולה ישראלית. בכהונתה הראשונה בכנסת (1992 ואילך) הקימה את הוועדה למעמד האישה וערכה את הדיון הפרלמנטרי הראשון בסוגיית הקהילה הגאה, אשר כלל את וידויו האמיץ של עוזי אבן (ע"ע). מאז ועד היום העלתה לסדר היום הציבורי עשרות ואולי מאות נושאים הנוגעים במישרין או בעקיפין לקהילה והניחה את הבסיס לקבלתה המלאה של הקהילה במערכת הפוליטית. על פועלה זכתה בתואר יקירת הקהילה, אם כי, ראוי היה להעניק לה גם את פרס ישראל.
דנה וענת - (דנה זיו וענת ניר) נשות הקהילה הבולטות בעשור האחרון. מעמודי התווך של התרבות הלסבית הארצישראלית בכלל והתל אביבית בפרט. מפיקות יחדיו כבר כמעט עשור אירועי תרבות מרכזיים לקהילת הלהט"ב. עבודתן והשארתן מתרכזות בקידום נשים. בין הפרוייקטים, הן גם בין מפיקות מצעד הגאווה בתל אביב ואחראיות הסגמנט הנשי בקמפיין "תל אביב גיי וויב" לקידום תיירות גאה. הקימו את פסטיבל "לסבית קטלנית" ומביאות את הקול השני לפרונט.
דנילוביץ', יונתן – לוחם מקצועי. זה התחיל טוב עם מעורבות בהקמת האגודה והפקת כנס גאה בינלאומי במעלה החמישה (שבוטל והוביל להפגנה מפורסמת בכיכר מלכי ישראל), הגיע לשיא עם המשפט הידוע בו אילץ בג"צ את אל-על להכיר בבן זוגו (וקיבע סופית את הסטיגמה לפיה כל הדיילים הומואים) ונמשך בהקמת תהל"ה. אחר כך הוא גרם לביטול העישון בטיסות ומאז אנחנו אוהבים אותו קצת פחות.
ה
הוועד למלחמה באיידס – אחד הגופים החשובים בקהילה ומחוצה לה. הוקם ב-1985 במטרה לקדם את המודעות למחלה ובעיקר לאמצעי המניעה באמצעות הסברה וחינוך, לספק בדיקות איידס ובכלל זה בדיקות אנונימיות, להוביל מאבקים ציבוריים ולמנוע סטיגמות שליליות על נשאים. לאורך השנים ליווה וסייע לאלפים רבים בתהליכי הבדיקה, הגילוי וההתמודדות. קצת קלישאתי למחזר את "מגיע לו פרס ישראל" פעמיים ברציפות, אבל מגיע להם פרס ישראל.
הומופוביה – מעזר וייצמן ("אני לא אוהב גברים שרוצים להיות נשים ונשים שרוצות להיות גברים"), דרך מאיר אריאל זילבר (שניים שהם אחד) וכלה בנסים זאב וחבריו לש"ס שהפכו את ההומופוביה לאג'נדה. כל אחד מהם מקומם אבל גם מעורר מודעות, מחזק אחדות ולמרבה השמחה – זוכה לגינוי ציבורי. אחרון האווילים הוא כמובן עיתונאי הביבים מנחם בן המפיץ תדיר את קשקושי השנאה שלו, אלה שכבר עלו לו בקריירה טלוויזיונית והותירו אותו עם טור מקושקש בעיתון זניח.
הורוביץ, ניצן – כבר כעיתונאי התלבט כקול אמיץ וערכי ומעולם לא הסתיר את עובדת היותו הומו. בשנת 2009 נבחר לכנסת והפך לפנים הרשמיות של הקהילה, לפוליטיקאי הגאה החשוב והמשפיע ביותר בישראל וחשוב מכך – הוא הצליח לעשות את זה מבלי להיות ממותג כ"רק גיי". אפשר לכתוב עליו עוד כל-כך הרבה, אבל העשייה שלו מדברת בעד עצמה.
הזמן הוורוד – בראשית היה "ריש גלי", אחר כך כולם קראו את "מגעים" של מרק אריאל וגם חיפשו שם בני זוג פוטנציאליים ללילה או יותר. אחר כך הגיעו "נתיב נוסף", קל"ף חזק, gogay, "גאים באוויר", "החוג לגאווה", "הומוגני" בעיתון דבר, "אנה פרנQ", "פנדורה", gayway, "סינדרלה יוצאת מהארון", ו"הקשת", אבל את החותם הגדול הטביע "הזמן הוורוד" מיסודו של יאיר קדר, שיצא לראשונה ב-1996 וסימן את תור הזהב של הקהילה רגע לפני היציאה הגדולה מהארון. במשך 12 שנות קיומו התרכזו בו מיטב הכותבים הגאים, רבים מהם עדיין שמות בולטים בעולם התקשורת הישראלי. קשה להפריז בחשיבותו בפרט ככלי תקשורת שהוביל וליווה מאבקים ציבוריים, הכתיב שפה וסגנון ושימש במה ראשונה לתכנים שעיצבו את הקהילה.
אחרית ימיו הייתה עצובה. האגודה לקחה עליו חסות ואחר-כך בעלות. עורכו האחרון והמוכשר גדי ששון ניסה להחיותו תחת השם "הזמן החדש", רשת שוקן ניסתה עם "העיר בוורוד" ורק השנה צץ בעיר מגזין גייז חדש ובעל פוטנציאל להטביע חותם – FOD.
הילטון, חוף – מקום שבו הומו יכול למצוא זיון וסרטן העור באותו מחיר מופקע.
המרכז הגאה - המרכז לקהילת הלהט"ב הוקם בגן מאיר בתל אביב בשנת 2008 ביוזמת איתי פנקס, ומנהל אותו כיום יובל אגרט. תחת המרכז מתקיימות פעילויות שונות לחברי הקהילה, מצעירים ועד קשישים. במרפאה פועלת קופת חולים כללית שידועה ביחסה החם והנעים כלפי חברי הקהילה ובעיקר אלה הטרנסג'נדרים.
ו
וויגסטוק – אירוע שנתי שיזמה בל"ה דואגת בניינטיז בהשראה ניו-יורקית ובכוונות טובות, אשר במרכזו מופעי דראג ותרומה להגברת המודעות לאיידס. כל זה היה נכון עד 1998. במהלך הוויגסטוק המשטרה הפסיקה את המוזיקה וכתוצאה מכך פרצו עימותים שנחשבים עד היום כסטונוול הישראלי. רגעים ששווה לזכור: השוטרים שולפים כפפות גומי, ולא בשביל פיסטינג. מצעד הגאווה שנערך חודש מאוחר יותר חזר על אותו המסלול בדיוק ושינה לנצח את פני הקהילה בישראל.
וירשובסקי, מרדכי – לשעבר חבר כנסת וחבר מועצת העיר תל אביב ועבורנו, ידיד אמת של הקהילה, שכמו אישי ציבור מעטים אך נפלאים, יצא למלחמת השוויון וזכה לראות את פירות הניצחון. לזכרו ולכבודם של יוסי שריד, אמון רובינשטיין, עקיבא נוף, טומי לפיד ז"ל, רון חולדאי, אברהם פורז ואחרים.
ויצמן, יניב - אחת הדמויות המשפיעות והמזוהות ביותר עם הקהילה הגאה. מעבר להיותו מייסד ארגון הנוער הגאה, ויצמן הוא כוח מניע אדיר בפוליטיקה התל אביבית. משמש כיועץ ראש העיר לענייני הקהילה, מחזיק תיק התיירות בעירייה ופוליטיקאי מן המניין.
ז
זוגיות פתוחה – הדרך היפה של גייז להגדיר את חוסר הרצון שלהם להזדיין עם אותו בחור לאורך יותר משנה, מבלי ליפול לקלישאה הסטרייטית של רומנים מהצד. מונוגמיה? זה למכוערים.
ח
חדר כושר – המקום בו מבלה ההומו התל-אביבי הממוצע חלק מזמנו.
(מלתחות של) חדר כושר – המקום בו מבלה ההומו התל אביבי הממוצע את רוב זמנו.
חוג למגדר – קרוזינג (ע"ע) ללסביות.
חיי לילה – גייז, כמו ערפדים ומוכרים בפיצוציות, נוטים לפרוח בלילה ולקמול באור היום, אז רואים יותר טוב קפלים בבטן. על כן, חיי לילה קהילתיים היו כאן עוד משחר האבולוציה וליתר דיוק משנות השישים. בתחילה, היה מדובר במסיבות פרטיות, חלקן הגדול בבתים של אושיות קהילתיות, אבל מה שטוב בסן פרנסיסקו, טוב גם בדיזינגוף-פרישמן וכך צצו בזה אחר זה ברים ומועדונים. כפי שצצו – גם נסגרו. גיוון הוא חלק בלתי נפרד מחיי הגייז הישראלי. שלא נאמר עדריות. אין שום דרך לזכור את כל המקומות וכל השמות (אנחנו לא מספיק וייז'ות) אבל הנה דקת דומייה לזכרם של "24", "AM", "בלו אנג'ל", "הישי", "אאוט", "קפקא", "קרפה דיאם", "תיאו", "מינרווה", "אלנבי 58", "בית השואבה", "דיפ", "מטרו", "שושן" הירושלמי, "הקצה", "המימד החמישי", "מועדון התיאטרון" המקורי, "הקולוסאום", "דיוויין", "פטיש", "דיווה" ואחרים, ולתפארת האוויטה והשפגאט בנים יבדלו לחיים ארוכים.
חתונה – טקס סטרייטי עתיק יומין המספק פרנסה לתקליטנים, מפריחי יונים ולהקת הפסגות. משום מה, אומץ הטקס המיושן הזה בשנים האחרונות על ידי הומואים ולסביות. טוב, על ידי הומואים שחלמו מגיל חמש על שמלה לבנה ו"זינגרלה מה ניתן לה" וטיסה לקנדה.
ט
טלאי ורוד – סמל לרדיפת ההומואים על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ונושא שנוי במחלוקת בישראל, גם בגלל חשיבותה ההיסטורית והלאומית של שואת היהודים וגם בגלל שמשרד החינוך תמיד היה נגוע בהומופוביה. ב-1994 נערך טקס לזכר קורבנות השואה ההומואים ב"יד ושם", אשר הסתיים במפגן אלים מצד מפגיני ימין. גם הרעיון להקים אנדרטה לזכרם במרכז הגאה בתל אביב טרם מומש. הגיע הזמן.
טלוויזיה גאה – היום בשביל לראות הומו בטלוויזיה צריך רק להדליק אותה, אבל לא תמיד זה היה ככה. ב-1976 פרופ' ירמיהו יובל הנחה תוכנית בערוץ הראשון והיחיד ואירח בה, תחזיקו חזק, הומואים ולסביות בעיוות קול ופאות לא קדושות. למעשה, עד שלהי שנות התשעים כל ייצוג גאה בטלוויזיה היה כרוך או בסטריאוטיפים מעליבים או במאבקים משפטיים. נזכיר את בג"צ "קלפים פתוחים" (1997) שסימל את המעורבות המשפטית, את "גאים להציג" המהפכני של אסף גיל, איציק יושע ורבקה נוימן וכמובן את "פלורנטין" (1998) שניתצה לראשונה את תקרת הזכוכית הדמיונית, אפשרה לנו לצפות בהומו "רגיל" והשאירה את כולנו עם קראש קטן על תומר או איגי. הערת שוליים: "סטרייט ולעניין", סיטקום של הערוץ הראשון עם הומו בתפקיד הראשי, ואיך לא, בפרק האחרון הוא מתאהב באישה.
"טיפולי המרה" - "טיפולים" מסוכנים המתיימרים לשנות את משיכתם של הומואים לבני מינם. בעולם נחשבת התופעה לבלתי מוסרית וחמורה. גם בארץ, קבעה ועדה כי מדובר בטיפולים העלולים להיות מסוכנים. בכל מקרה, מדובר בעיקר בזיבולי שכל שגורמים להומואים לחשוב שיש בהם משהו לא בסדר.
י
יציאה מהארון – על פניו קל להפוך את היציאה מהארון למושג שחוק, נדוש ומיושן, אבל מה לעשות, החיים לא מתחילים ונגמרים ברוטשילד בואכה בוגרשוב בואכה סוף המצעד. יש חיים בפריפריה וגם היום איזה בן 15 מבוהל ובת 14 דעתנית ייגשו לאימא ואבא ויגידו להם את המשפט הכי קשה והכי חשוב שאי פעם ייצא להם מהפה. בהצלחה, ילדים.
ירוס, חקק – ד"ר טל וד"ר אביטל היו לאחד הזוגות הלסביים התקדימיים בישראל עם עתירות משפטיות מוצלחות בסוגיות של הורות גאה ובפרט פסיקת בג"צ אשר הכשירה את האימוץ ההדדי הראשון בישראל.
ירושלים – בירת ישראל הנצחית, המאוחדת והמשעממת. לאורך שנים שמרה עיר הקודש על טהרת הסטרייטים, אבל מאז הקמת "הבית הפתוח" (1997) היא מנסה ולפעמים גם מצליחה לתת פייט לאחותה הצעירה מגוש דן. ראויים לאזכור חיי הלילה התוססים כקולה שנשארה פתוחה, המצעד העולמי, המצעד באצטדיון והמצעד בו ישי שליסל דקר שלושה מהמשתתפים. עוד גאווה ירושלמית טמונה ב"עשירון האחר" וחשוב מזה – ב"שושן" שהוא הבסיס ממנו משגרים דראגיסטיות למסיבות רווקות ומופעי פריצה בכל הארץ. וייקראו מעתה: שוש (י-ם) וגוש (ת"א).
כ
כיפה ורודה – אחת התופעות המקסימות שנחשפה רק בשנים האחרונות אבל מתקיימת מזה מספר עשורים היא התארגנויות גלויות של הומואים ולסביות דתיים. הסרט המקסים "לפניך ברעדה" היה אחד הביטויים התרבותיים-דוקומנטריים החשובים לתופעה, שראשיתה כבר בקבוצות נשים חשאיות מהאייטיז ושיאה במפגשים קהילתיים בחגים.
כריות (נושכי) – כינויי גנאי לא חסרים לנו. נושכי כריות, בוחשים בשוקו, מפליצים קוטג', מקלפים אבוקדו בחושך, אוחזי כיורים, מרמים בדמקה, נוסעים ברוורס, מפילי סבונים, לובשים בוקסר הפוך ועוד היד נטויה. זה מחרמן אתכם, הא? חבורת הומואים בארון.
>> הומוסקסואליות - מסע היסטורי מרתק
ל
לחמן, דן – מוותיקי הקהילה. נמנה על יוזמי ומקימי מרבית הגופים והמיזמים החשובים בקהילה ובכללם "הקו הלבן", "הוועד למלחמה באיידס", האגודה ועוד. ככותב הרבה לתעד את ההיסטוריה הקהילתית, לעתים תוך כדי התרחשותה.
לידר, עברי – זמר ויוצר מחוץ לארון, מסמלי הקהילה והאיש מאחורי שורה של המנונים החל מ"ביום שמש יפה", דרך גרסת הכיסוי ל"בוא" ועד ל"זכיתי לאהוב". הוא גם די חתיך.
מ
(ה)מאפייה (ה)ורודה – כינוי לקבוצת עיתונאים, הבולטים בהם גל אוחובסקי (ע"ע) ואיציק יושע, אשר החלו בשלהי שנות השמונים להשמיע את קולה של הקהילה בתוך המערכות השונות ולמנוע ככל האפשר ביטויים לא הולמים כלפיה. על פועלם עוד ילמדו בחוגים לתקשורת, אבל כדי לתמצת (מדובר במילון, לא באנציקלופדיה, יאחטי) העובדה שכבר לא ניתן לקרוא בתקשורת הארצית כותרות כמו "נרצח זונה הומוסכסואל" נעוצה במשטר האימים שהפעילו כלפי עורכים בכירים. לימים "הואשמו" בקידום עיתונאים להט"בים אחרים במערכות התקשורת השונות עד כדי השתלטות מוחלטת של הקהילה על המדיה הישראלית. טרם נפתח משפטם.
מלכות הדראג – גברים בבגדי נשים (אפשר גם הפוך), שעושות לנו שמח בלילות ואחראיות לחלק גדול מהמאבק של גייז ברחבי העולם. האבולוציה של הדראג הישראלי מתחילה אי שם עם איציק ניניו ב-1982 אבל תפסה תאוצה (רווית רוול, יהלומה בת פורת) וחדרה לקונצזוס בזכות "בנות פסיה" בשלהי שנות התשעים. אחר-כך נדחקו הדראגיסטיות אל מועדוני לילה תל-אביביים ("צ'אפס", לדוגמה) וצימחו בעיקר כוכבים פנים-קהילתיים. כיום מובילות את הנישה המלכה האם ציונה פטריוט אשר זוכה להצלחה רבה גם בקרב קהלים סטרייטים וטלולה בונט, נסיכת הכתר אשר מסתמנת בשנה האחרונה כסלבריטאית לכל דבר ועניין כולל אזכורים תכופים במדורי הרכילות והופעות רבות בטלוויזיה. לצידן, כובשות את חיי הלילה קיי לונג התמירה, גלינה פור דה-ברה, שהקימה את בית הספר לדראג ונונה שלאנט ועדיף שנעצור, כי ת'כלס בזמן האחרון יש יותר מדי.
מצבי צבירה – אקטיבי, פסיבי, ורסטילי, פריג'ידי.
מצעד הגאווה – בראשית ברא סיון מלכיאור את מצעד המסכות בכיכר מלכי ישראל (1974) והארץ הייתה תוהו ובוהו. ויראו באגודה כי טוב ויבראו את "עליזיאדה 1977" ואחריה מדי כמה שנים צצו אירועי גאווה כאלה ואחרים. למשל, הפגנת "מעלה החמישה", אף היא בכיכר מלכי ישראל (1979) או מצעד המכוניות של 1993 שקדם אך במעט לאירועי הגאווה הרשמיים בגינת שינקין (ויוסי מקייטן מצטלם מחוץ לארון והופס, מסיים את שירותו הצבאי). עוד במאורות הקטנים והגדולים של קיצור תולדות המצעדים: גייסטרונומי 1996 עם הופעת אורח של מרגול והבסיס ליריד הסטרייטי לחובבי הקרוקס הידוע גם כ"טעם העיר", פסטיבל דראג חיפה (1997), יום הגאווה בירושלים (1997), הוויגסטוק הבלתי נשכח (ע"ע) וכמובן מצעד הגאווה הראשון (או העשירי אם אתם מתייחסים לערך שלנו ברצינות) שנערך ב-1998 והוליד אחריו את המצעדים בתל אביב ומחוצה לה כמו שאנחנו אוהבים לשנוא עד היום. כן, זה קורה היום.
משפחה חד מינית – אחת הסוגיות החשובות, מעוררות המחלוקת, והמעצבות בעשור האחרון, עם שורה של הישגים בבג"צ, במשרד הרווחה תחת השר הרצוג ובדעת הקהל, אשר הכשירו לאט אבל בטוח את מעמדן של משפחות חד מיניות. כן ירבו. ראויה לציון בהקשר זה עו"ד אירית רוזנבלום ("משפחה חדשה") שהרבתה לפעול למען הקהילה. ראויה לציון לגנאי הכנסת הנוכחית.
נ
נש – הדבר הזה שעולים עליו בשביל להיות מסוגלים ללבוש חולצת בטן, לצבוע שיער ולרקוד בצורה נורא מביכה במסיבות.
ס
סטרייט אקטינג – מתוך: "אטרף דייטינג, ספר השירים".
לא נראה בקטע
לא יוצא, לא מסתובב
לא מדבר עם הידיים
וגם לא מתערבב
סטרייט בסטרייט, דיסקרטי
לא משחרר תמונות
אף פעם לא פסיבי
אוחצ'ות – לא לפנות!
סלבס – אנשים מפורסמים בשורה ארוכה של מקצועות ותחומי עיסוק, אך מרביתם בתחומי התקשורת והבידור, אשר יצאו מהארון בשלב כזה או אחר של חייהם ומאז מזוהים עם הקהילה. דוגמה בינלאומית: אלן דג'נרס, ריקי מרטין. דוגמה ישראלית: הייתם מתים שנסתבך ככה. שכל אחד יבחר את מי שהוא הכי אוהב ולמי שמתקשה להחליט, "להט"בים ישראלים" בויקיפדיה יעשה את העבודה.
סלבס קהילתיים – אנשים מפורסמים בתוך הקהילה הודות לתרומתם בתחום הפוליטי (איתי פנקס, מיכל עדן), חיי הלילה (עומר גרשון, קיי לונג), החברתי (רמי הסמן, נורה גרינברג), התקדימי (אדיר שטיינר, יונתן דנילוביץ') ולרוב – המיני. יוזכר במיוחד ההוא עם הפטיש לגבס מאטרף. מה עם ראיון חגיגי לשבוע הגאווה?
ע
עיריית תל אביב יפו – המקום שבו הפכה הקהילה הגאה לא רק לתושבים שווי-זכויות אלא גם למובילי דעת קהל. העירייה הכי גיי פרנדלית שמשקיעה באירועי תרבות וחברה, מקדמת תיירות גאה ומכירה בזוגיות חד מינית. רון חולדאי התבטא בעבר באופן הומופובי אך עם בחירתו לתפקיד שינה את דעותיו וחשוב מזה – הוכיח זאת במעשים. כשלצדו נבחרי ציבור ויועצים גאים חתום חולדאי על כמה מהמהפכות החשובות שסייעו לקהילה להפוך לדומיננטית כל כך בחברה הישראלית. אולי בגלל זה רוב הערכים במילון המונחים הזה משויכים בדרך כזו או אחרת לתל אביב, להלן בירת הגייז הישראלית
עפרה (עופר נסים) – מוזיקאי ודי.ג'י, מחלוצי חיי הלילה של הקהילה ואחד האמנים הישראלים המצליחים בעולם. התגלה בגיל צעיר במועדון התיאטרון (ע"ע) שיתף פעולה רבות עם מפיק המסיבות שמעון שירזי (ע"ע). היה סולן להקת דרמה ופרץ לתודעה הציבורית בזכות עבודתו עם הזמרת דנה אינטרנשיונל (ע"ע). בשנות האלפיים החל למקד את עבודתו בשוק העולמי ועד מהרה הפך לדי.ג'י מוערך ועטור פרסים הנחשב לאחד מהטובים בתחומו בעולם. לאורך כל השנים ממשך לנגן בישראל, כאן הוא זוכה לקהל מעריצים נאמן.
פ
פאג האג – כינוי גנאי מחויך (וטיפשי) לחברותיהן הסטרייטיות של הומואים, בפרט אם הן שמנות. זכר עצוב לשנות התשעים וסממן מובהק לשנאת נשים סמויה בקרב הומואים – עוד תופעה שנדמה שכבר חלפה מהעולם.
פוקס, איתן – אם עמוס גוטמן הביא את קולו של ההומו המיוסר, הכואב, המתלבט והדחוי-חברתית, בא איתן פוקס ובנה את דמות ההומו במדים פינת הגיי משינקין. החל מ"אפטר" וכלה ב"יוסי" (בינתיים) עם משקל עצום ליצירה החשובה ביותר שלו – סדרת הטלוויזיה "פלורנטין".
פרידמן, מרשה – חברת הכנסת הלסבית הראשונה בהיסטוריה. כיהנה בכנסת השמינית מטעם רצ (נו, מה?), הקימה קבוצה לסבית פמיניסטית (נו, מה?) וכשהבינה שאנחנו מדינה חשוכה, חזרה לארה"ב (נו, מה?)
צ
צה"ל – כור היתוך שנהג להתייחס להומואים כאל איום ביטחוני עד שיום אחד, בזכות אומץ לבם של עוזי אבן ויעל דיין, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לבטל את השטות הזו ועשה היסטוריה. נתפס כיום כאחד הצבאות הליברליים בעולם.
ק
קל"ף – ארגון לסביות פמיניסטיות שהוקמה ב-1987 ולתקופה מסוימת אף נתפסה כארגונה החשובה ביותר ללסביות ושנייה בחשיבותה רק לאגודה. נטייתן הטבעית של לסביות פמיניסטיות לריבוי אידיאולוגיה הובילה לכך שמדי פעם התפצלה והתפלגה הארגונה במלחמות פנימיות שאין שום דרך להסביר ובשנותיה האחרונות סבלה בעיקר מבעיות כלכליות ומחוסר השפעה מובהקת. מצד שני, תשכחו שכתבנו את זה. אנחנו פוחדות מלסביות פמיניסטיות. הן תמיד צודקות ואלה שלא צודקות יודעות ללכת מכות.
קרוזינג – כינוי לשיטוט אקראי במטרה למצוא אהבת אמת. או סטוץ. מה שיבוא קודם. הקרוזינג היה נפוץ בגנים ציבוריים לאורך רוב המאה העשרים אך שינה את פניו בעשור האחרון. עד היום ניתן למצוא אתרי קרוזינג ברחבי הארץ וכן בסופרמרקטים גדולים במיוחד. AKA סיבוב דאווין.
ר
רצח בבר נוער – פיגוע השנאה החמור ביותר שבוצע אי פעם כלפי הקהילה הגאה בישראל. אלמוני נכנס למפגש שגרתי בבר-נוער, ירה לכל עבר והותיר אחריו שני הרוגים, עשרות פצועים וקהילה מדממת. הרצח הוביל לחיבוק קהילתי חם מצד הממשל והמדינה כולה, לדיון בכנסת, לעצרת הזדהות, לביקור רשמי ראשון של ראש הממשלה בבית האגודה, לחיזוק הזיקה של גייז כלפי הקהילה ולפעם הראשונה שבה אלי ישי אשכרה עשה משהו לטובת הקהילה כשאישר את השארתו בישראל של אלמן הפיגוע תומס שמידט. מצד שני, הרצח לא הוביל ללכידת הרוצח וכבר עברו שלוש שנים מאז. משטרה, שלום.
ש
שושי, זלמן – לאמנון רובינשטיין שלום, לא התכוונו להכניס את האיש ש"הרג" אותך למילון המונחים הגאה. אפילו התווכחנו קצת, אבל בינינו, עבור רבים בחברה הישראלית היה זלמן שושי במשך שנים ארוכות הייצוג הגאה התקשורתי היחיד. זה עצוב, אבל זו האמת. יש משהו קורע לב בזונה מזדקנת שרק מבקש לעצמו מעט חום ותשומת לב. קורע לב, אבל סופר טלוויזיוני.
שטיינר אדיר - פעיל להט"ב ותיק שעשה היסטוריה כשהיה לההומו הראשון שהוכר כאלמן צה"ל. סגן מנהל פניות הצביור מטעם עיריית תל אביב ובין האחראים לגל התיירות חסר התקדים השנה כחלק ממצעד הגאווה.
שיזף, מנחם – הוא היה שנוי במחלוקת, ידע להרגיז וקרא למדור האישי שלו ב"זמן תל אביב" בשם המייצג "נודניק", אבל הוא גם היה יו"ר האגודה ולוביסט שפעל למען זכויות הקהילה והביא את נציגיה למשרד ראש הממשלה ולבית הנשיא, מה שאף אחד לא עשה לפניו. מצד שני, הוא הסתבך עם הטרנסיות, וזה אף פעם לא מומלץ.
שירזי, אילנה – עוד מעט יגיע הערך על שמעון שירזי. תקראו אותו, עכשיו תחשבו אותו הדבר רק באישה. ביי, בוץ'.
שירזי, שמעון – מלך חיי הלילה של תל-אביב בשני העשורים האחרונים עם שורשים באייטיז, היסטוריה עם עפרה (וגם עם אדם, אבל זו היסטוריה אחרת), החזון לאחד על רחבה אחת הומואיות וסטרייטים בלי שום הבדל (סתם, ההומואים היו בלי חולצה) הרבה לפני שהחיבור הזה נעשה מאוס. קשה לראות את חיי הלילה (ע"ע) הקהילתיים בלי שירזי אבל קשה מזה לראות את שירזי בלי הכובע.
שנת 1998 – השנה שתיזכר לעולמי עד כשנת המהפכה הוורודה בישראל. מה היה לנו שם? דנה ניצחה באירוויזיון, פלורנטין עלתה לשידור בלב הפריים טיים, וויגסטוק הופסק באמצע, המצעד יצא לדרך ועדיין צועד, מיכל עדן נבחרה למועצת העיר תל אביב, הרדיו האזורי גילה את המאזינים הגאים וכל אלה הובילו לגל יציאה המוני מהארון. תשוחזר לאלתר.
ת
תאים גאים – טרנד חדש. עד כה פעל תא גאה במרצ בלבד, אך במהלך השנה האחרונה נפתחו תאים גם במפלגות הגדולות "ליכוד", "קדימה" (מה? בינתיים היא עדיין גדולה) ו"מפלגת העבודה" (הגודל לא קובע!). תא נוסף קיים מזה מספר שנים גם בחד"ש. בשיחה פרטית הודו גם במפלגת התקווה של ח"כ אריה אלדד, הממוקמת בקצה הימני ביותר של המפה הפוליטית ומעסיקה הומופובים מוצהרים כאיתמר בן גביר, על נוכחותם של פעילים גאים מוצהרים (ליתר דיוק פעיל גאה מוצהר אחד) בישיבות המפלגה. אכן, חיבור הגיוני לחלוטין.
תהל"ה – אחד הארגונים החשובים בקהילה. מאז הקמתו (1989) מהווה כתף תומכת, אוזן קשבת, מבוגר אחראי ופינה חמה להורים ולילדים שמתמודדים יחד עם יציאה מהארון. במילה אחת: אמא.
תיירות גאה – עזבו אתכם מיוון הקורסת, מאמסטרדם הסחית ומברלין של הסוטים. תל אביב לוהטת ואנחנו לא כותבים את זה רק בגלל שאנחנו בדיוק מסאבלטים את הדירה שלנו במרכז העיר, דקה מהים. פעם משרד התיירות העדיף להתעלם אבל מסתבר שכסף ורוד חזק מהומופוביה.