"אתה חייב לפרסם את הסיפור שלי, נשמה", כתבה לי נופר, בחורה טרנסית בת 35 מתל אביב, "אנשים חייבים להבין מה אנחנו עוברות שם, הם חייבים לשמוע על הבקשות ועל ההשפלות ועל המכות, ועם איזה חיות אדם אנחנו צריכות להתעסק. אולי ככה יבינו קצת יותר מה זה מעגל הדחיקה באמת. זה בעיטות לפנים וזה מכות עם שרשרת של אופניים וזה אשפוזים בבתי חולים שלא כולן יוצאות מהם בסוף, זה מה שזה".
>> 22 מיתוסים על סקס להט"בי שחייבים לנפץ
>> הקרבה גורלית: אהבת אם שתשאיר אתכם ללא מילים
נופר פנתה אליי בפייסבוק בעקבות פוסט שפרסמתי בתחילת החודש עם המניפסט המרגש של תאלין אבו חנא המדהימה בבית "האח הגדול" על מעגל הדחיקה. בפוסט סיפרתי על חברה יקרה שאיבדתי לפני שנים רבות לטובת אותו מעגל ארור. נופר הכירה את אותה חברה, הן עמדו שם יחד, בכבישים של תל ברוך, עוד בשנות התשעים. מיד פצחנו במסע פלאשבקים מהימים ההם: "כמה היא הייתה יפה, אתה זוכר? לא הייתה בחורה יותר יפה ממנה בעיר באותה תקופה. כולן שנאו אותה בגלל זה. ואז יום אחד היא נעלמה".
כשניסיתי לברר מתי הייתה הפעם האחרונה שנופר ראתה את אותה חברת עבר משותפת, היא ענתה: "מי זוכר? עברו שנים. אתה יודע כמה נעלמות ככה פתאום. ביום אחד. אתה חושב שמישהו מחפש אותן? וגם אם כן, אתה חושב שמישהו מוצא אותן?".
ברוכה הבאה לתל ברוך
"אתה מבין למה אתה חייב לכתוב על הסיפור שלי?", נופר המשיכה לשכנע את המשוכנע, "לא בשבילי. אני אין, מקרה אבוד, אבל בשביל אלו שחושבות להתחיל או רק מתחילות. בהתחלה עוד אפשר להפסיק, אבל ברגע שאת עוברת את השנה הראשונה, הכסף שאת מתרגלת לגלגל זה כמו סם, זה ממכר. אז אם הן ישמעו את הסיפור שלי אולי אפשר יהיה להציל כמה בנות מהטעות הכי גדולה של החיים שלהן. זה מספיק חשוב".
למה החלטת להתחיל לעבוד בכביש?
"בפעם הראשונה שהגעתי לתל ברוך באתי עם חברה, ומהרגע הראשון התחלתי לרעוד, אבל ממש. לא הצלחתי להשתלט על הרעידות בגוף איזה חצי שעה. ברור שבקושי דיברתי עם מישהו באותו לילה, והאמת שגם ברחנו משם די מהר. בכיתי נורא וכעסתי על עצמי שבכלל חשבתי ללכת לשם. הייתי רק בת 18, אבל כבר התחלתי עם ההורמונים ורציתי גם חזה והיו לי עוד מלא הוצאות בלי קשר לשינויים הקוסמטיים שהייתי צריכה לעבור. גרתי בדירה בבת ים עם עוד שותפה טרנסית ועוד שותף גיי והיה שכר דירה לשלם ותשלומים. הבטחתי לעצמי שאני אשטוף חדרי מדרגות ואעבוד גם בשלוש עבודות אם צריך, העיקר שלא אצטרך לחזור לתל ברוך".
אז למה חזרת בעצם?
"למה אתה חושב שקיבלו אותי לאיזו עבודה? אתה לא מבין כמה ראיונות עבודה עברתי, ואיזה השפלות. 'לא אמרת שאת קוקסינלית כשדיברנו בטלפון'... אין, לאנשים אין בושה. כל סוג של עבודה שניסיתי להתקבל אליה, במקרה הטוב נזרקתי החוצה בנימוס וחיוכים פאלשים. זה היה בניינטיז אל תשכח, המצב אז היה הרבה יותר גרוע מהיום. אז לא ידעו בכלל מה זה טרנספוביה כי כולם היו טרנספובים. היום אולי יש גם טרנסיות מצליחות שעובדות במשרות רציניות וכל הכבוד להן, אבל גם היום לא חסר כאלו שאולי אין להן בגרות, כי הן אולי היו צריכות לברוח מבית הספר, כי אולי היו מטרידים אותן שם. להן יותר קשה למצוא עבודה. אני מבטיחה לך שגם היום לא חסר טרנסיות עם בגרות אפילו שעדיין לא מצליחות למצוא עבודה, לא במלצרות וגם לא בשטיפת חדרי מדרגות, כי גם היום רוב העם שלנו טרנספובי. אז יש את תאלין באח הגדול, ופתאום כולם אומרים איזה יפה היא ואיזה מהממת היא, וזה נכון לגמרי, אבל זה לא אומר שהם ירצו שטרנסית תעבוד אצלם בעסק".
למה?
"כי גם אם הם מקבלים זה לא אומר שהלקוחות שלהם מקבלים. אתה לא מבין שבעל עסק חושב קודם כל על טובת העסק? יש לי חברה שבאה לראיון עבודה אצל ועד בית של בניין, שאמר לה שלו אין שום בעיה עם זה, אבל באחת הדירות גרה משפחה דתית והוא לא רוצה להעמיד אותם במצב לא נוח. אתה יודע כמה סיפורים מרתיחים יש שלא מקבלים טרנסיות לעבודות?".
"ומה, אתה חושב שמישהי תתלונן? שמישהו ישים עליה בכלל? זה בזבוז זמן עם המשטרה כאן ועם הרשויות באופן כללי. לא משתינים עלינו. יותר מהכול זה בזבוז כסף - שאין, וככה גם אני מצאתי את עצמי בחזרה בתל ברוך. דחפו אותי לעבור על החוק, דחפו אותי למכור את הגוף שלי. זה מעגל הדחיקה. אני לא רציתי, בחיי שלא. לא נשארה לי ברירה אחרת. את השינוי אני החלטתי שאני עוברת כי ידעתי שרק ככה אני אהיה מאושרת, כשאני אהיה מי שאני באמת, ובשביל לעבור אותו אני הייתי חייבת להשיג כסף. בתל ברוך אין ראיון עבודה, מי שבא ברוך הבא. התקבלת ברגע שהגעת".
נעלמות: גרסת המציאות
נופר גדלה בבת ים והיא מתגוררת כבר עשור בדירת שני חדרים ברחוב קטן ושקט ליד דיזינגוף סנטר. "יש לי כל מה שאני צריכה היום, ואת הכול השגתי בידיים שלי", היא מצהירה בגאווה. נופר מגדלת שני חתולים וכלבה ומעידה שהם האהבות הגדולות של חייה. "בני זוג רק אכזבו אותי עד היום. אכלתי מלא כאפות מגברים", היא מבהירה ומוסיפה, "גם מילולית". היא מצחיקה את עצמה, אבל אותי זה ממש לא הצחיק.
איך הייתה הפעם הראשונה שעלית לרכב?
"דווקא הפעם הראשונה הייתה מפתיעה. זה היה כמעט שנה אחרי הפעם הטראומטית ההיא. הוא לא היה נראה רע בכלל והיה אפילו סוג של הטעם שלי. בגלל זה פתאום האמנתי שזה לא יהיה כזה סיוט, ושאולי סתם פחדתי כי שמעתי מחברות אחרות שלי שעובדות שזה בסך הכול לא כזה נורא. יש כאלו שממש מצהירות שהן נהנות מזה. אבל כבר באותו לילה עם הלקוח השני, הבנתי שטעיתי בגדול. הוא כבר לא היה נראה טוב בכלל וגם לא היה נחמד בכלל. אבל אז את חוזרת הביתה עם הכסף שעשית, שזה סכומים שאנשים עושים בשבוע עבודה או יותר, וזה כל מה שאת רוצה לזכור מהלילה הזה. את מתרחצת אבל מבפנים את מרגישה מלוכלכת. ככה זה היה אצלי, אני יודעת שיש כאלו שיותר קל להן ושיש כאלו שמנותקות לגמרי. אני תמיד הרגשתי מלוכלכת".
עדיין?
"נראה לך? אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע את מפתחת חסינות. איך את יכולה לשרוד אחרת. או שאת לא שורדת, ולא חסרות כאלו. אלו שנעלמות ביום אחד. אני תמיד מקווה שקרה להן משהו טוב, שאולי התקבלו לאיזו עבודה או הכירו איזה גבר עשיר, אבל אני יודעת יפה מאוד שרוב הסיכויים שקרה להן משהו נורא. או שהן נרצחו או שהן נחטפו, השם ישמור. זה ילדות שההורים ניתקו איתן קשר ואין משפחה ואין מי שיודע בכלל שהן נעדרות. בתל אביב המצב עוד בסדר איכשהו, אבל טרנסיות שעובדות מחוץ לתל אביב בכלל אללה יסטור. בנות חוטפות מכות, משתינים עליהן, אונסים אותן, קושרים אותן. מה שאתה רק רוצה. חלק כי לא רוצים לשלם, וחלק כי מגלים שאת טרנסית וזה בא להם רע. בתל אביב לפחות כולם יודעים שהם באים לטרנסיות, ומי שלא בדרך כלל זורם עם זה בכיף כשהוא מגלה".
"זה אומר שהרבה מאוד סטרייטים, נגיד, אוהבים למצוץ לטרנסיות ושהרבה מהם גם מבקשים מהטרנסית שתזיין אותם. גם חרדים, אין לילה שאין לפחות דוס אחד וגם חברי כנסת".
חברי כנסת?!
"נשמה, אני עובדת כבר כמעט עשרים שנה. כבר היה לי יותר מחבר כנסת אחד. מה אתה חושב? להם אין צרכים? כל הבעלים בוגדים, וגם הם בדרך כלל גברים נשואים. אבל הם ג'נטלמנים יחסית לחיות אדם שיצא לי ללכת איתם. יש גברים שלא מגיע להם שיקראו להם גברים. טרנסית אחת, רק בת 19, עלתה לרכב של אחד שאנס אותה ושדד ממנה את כל מה שהיא הרוויחה באותו לילה. אתה מבין עם מה אנחנו מתמודדות שם? כל לילה בתל ברוך יכול להיות הלילה האחרון בחיים שלך".
ולפעמים החגיגה נגמרת
כשאני מנסה להבין איך ומתי בכל זאת מפסיקים, היא מתחילה לענות ומיד נעצרת. אחרי כמה שניות שהיא שותקת, אני אומר לה לקחת את הזמן. "אני לא בטוחה שיש לי תשובה", היא מתנצלת, "זה לא שלא חשבתי על זה אף פעם, אבל אם הייתה לי תשובה אז כנראה שהייתי מנסה להפסיק".
את רוצה להפסיק?
"ברור, איזו שאלה. הלוואי שלא הייתי צריכה להתחיל. זאת בדיוק הבעיה, ההתמכרות לכסף הנוח והמהיר. עכשיו גם אם יקבלו אותי להיות מוכרת באיזו חנות בגדים, מה אני ארוויח? 4,000 שקל? 5,000 במקרה הטוב. זה בקושי מספיק לשכר דירה ואוכל בשבילי ובשביל החתולים והכלבה שלי. אני באמת לא מבינה איך אנשים מצליחים להסתדר עם משכורות כאלו. איך אפשר לפרנס משפחה עם משכורות כאלו? רחמנות".
אבל הם מתפרנסים בכבוד. את די מתביישת בעבודה שלך.
"תראה, כל עבודה מכבדת את בעליה. אני מרחמת על אנשים שעובדים כל כך קשה ומרוויחים כל כך מעט בסוף החודש. אני אולי קורעת את התחת כל הלילה אבל מרוויחה הרבה כסף ישר במקום. אני חושבת שכולנו קצת זונות בסוף היום. יש זונות שיושבות במשרד הייטק, יש זונות שעובדות בכנסת ויש זונות שעובדות בכביש. אני לא גאה בעבודה שלי אבל גם לא מתביישת. הלוואי והייתה יכולה להיות לי עבודה אחרת אבל זה הביצה והתרנגולת. בגלל זה היה לי כל כך חשוב להסביר עוד על מעגל הדחיקה. הלוואי שאנשים שיקראו את הכתבה הזאת, יבינו שהם חייבים להעסיק טרנסיות כי אחרת הם גוזרים את גורלן".
יכול להיות שדיברת קצת גם אל נופר בת ה-19?
"אולי. לא יוצא לי לדבר איתה במיוחד. אני תמיד עם הפנים קדימה. תמיד. לא מסתכלת על העבר. נופר של אז הייתה ציפור עם כנפיים פצועות שלא יכולה לעוף. היום הפצעים האלו החלימו והיא עפה חופשי. היום היא חופשייה, אבל הנשמה שלה פצועה, וזה כבר פצע אחר לגמרי".
אני באמת מקווה שבסוף תביני איך להפסיק.
"אתה חמוד אבל אני לא מעניינת כבר, אני מקרה אבוד, אבל חייבים להציל את הילדות. יש כל כך הרבה נערות טרנסיות ומשנה לשנה נוספות עוד ועוד. אני לא יודעת מה עוד לספר ולהגיד כדי שלא ילכו בדרך הזאת. אני מקווה שאמרתי מספיק".