>> לקבוצה של mako גאווה כבר הצטרפתם?
כשעיניו עדיין אדומות מדמעות, ישב הנער בן ה-14, ומסתכל דרך מכשיר האייפון על המכתב שלו שהופיע אתמול בערוץ הגאווה, אותו הוא כתב במקור כמכתב התאבדות. הוא מסתכל ומתקשה להתרגל לכל התגובות האוהדות. מאות שיתופים בפייסבוק עם אלפי תגובות, שרובן המוחלט מביעות אמפתיה והזדהות.
"אני לא רגיל לכל כך הרבה חום ואהבה", הוא אומר. "עד היום, כששמעתי את המילה 'הומו' בהקשר אלי, זה היה מלווה בירידות, בצחוקים ובכאפות. עכשיו פתאום אני קורא אנשים שאוהבים אותי כמו שאני, והם בכלל לא מכירים אותי. זה מרגש".
אחת התגובות שמרגשת אותו מאוד היא התגובה שעלתה בעמוד הפייסבוק של האגודה. מדובר בתגובה זועמת, שכוללת את מספרי הטלפון של "יש עם מי לדבר", קו הקשב הטלפוני:
"מפתיע אתכם שבשנת 2012 נערים בישראל מרגישים לבד, פוחדים ואין להם עם מי לדבר? הקהילה בישראל עברה המון ב-36 השנים האחרונות, אבל לצערנו תהליך היציאה מהארון עדיין אינו פשוט".
"מה אם אבא שלי יחליט להעיף אותי מהבית?"
תגובה נוספת שריגשה במיוחד את הנער: "למה הומואים חייבים להרגיש את זה ולחשוב שהם צריכים ללכת מהעולם הזה?! 'אם אני אשמע שאתה הומו – זה הסוף שלך. אין טלוויזיה, אין מחשב, אין טלפון, עד שתפסיק עם השטויות. הבן שלי לא יהיה מתרומם!'. למה ילד בן 14 חייב לשמוע את זה מאבא שלו?! תעתיקו את זה לסטטוס אם אתם חושבים שאף אחד לא צריך לחשוב ולשמוע את זה!".
צעירה אחרת כתבה: "יום אחד אגיד לילדי (אם יהיה): 'אם תהיה הומופוב, זה הסוף שלך'". הנער צחק בתחילה כשקרא את המשפט, אבל מייד נזכר שהתגובה מבוססת על האיום של אביו, והוא שוב החל לבכות.
"מה שווה כל העזרה וכל האהבה, אם בבית שלך שונאים אותך וחושבים שאתה מזוהם?", הוא שואל. אני מבטיח לו שיהיה בסדר. "תקשיב, אבא שלך בסך הכל סובל מבורות", "הוא אוהב אותך ובבוא העת הוא ילמד שהתמזל מזלו שיש לו בן הומו. זה ייקח זמן וכאב, אבל זה יקרה".
"ומה אם זה לא יקרה? מה אם הוא יחליט להעיף אותי מהבית? אין הורים כאלה?", הוא שואל אותי. ואני, מנסה להרגיע אותו מבלי להבטיח הבטחות שאין לי כיסוי עליהן, עונה לו: "אתה לא יכול כל החיים להתנהל ב'מה אם?'. הרבה דברים יכולים לקרות. אבל כפי שאתה מתאר את אבא שלך, הוא אבא טוב, אז אין סיבה להאמין שזה מה שיקרה. אבל גם אם כן – אתה בכל מקרה לא תהיה לבד".
העסקה: אני אפרסם את המכתב – אתה תבוא איתי לפסיכולוגית
הכל החל בשבוע שעבר, כאשר התקשר אלי נער בן 14. "ראיתי את הטלפון שלך בפייסבוק, ורציתי את עזרתך", אמר לי.
הוא סיפר לי שהוא כתב מכתב, והוא מבקש שאפרסם אותו. התגובה הראשונית שלי היא בדרך כלל נגד פרסום מכתבים כאלה. הם בדרך כלל עוזרים לי מאוד, מבחינה עיתונאית, אבל לא מסייעים לנער.
אבל מאז ומעולם לא יכולתי להישאר אדיש למצוקות של ילדים ובני נוער. מאז שיצאתי מהארון, אני רואה את הייעוד שלי במתן עזרה לבני נוער שקשה להם בארון האפל המבודד והקודר. שלא יסבלו כפי שאני סבלתי.
ניהלנו שיחה של שעה ועשרים, במהלכה ניסיתי להבין מה המטרה שהוא מחפש בפרסום המכתב. בסוף סיכמנו שהוא ישלח לי את המכתב, ונדבר לאחר מכן.
וכשקראתי את המכתב, התמלאו עיניי בדמעות. היה זה יהודה אטלס שכתב: "הילד הזה הוא אני". כן, גם אני שנאתי את עצמי, ניסיתי בכל כוחי להתכחש להיותי הומו, גם לי היו קוראים בבית הספר: "נקבה, קוקסינל, הומו" וגם אני גדלתי במשפחה הומופובית. ואני מאמין שאני לא היחיד שחש הזדהות. רבים מאיתנו חשו כך בעבר. הנער הזה הוא אני, הנער הזה הוא אתם, הנער הזה הוא אנחנו!
אחרי שקראתי את המכתב, ניסיתי לשכנע את הנער לפנות לאיגי, ארגון הנוער הגאה. הוא סירב בתוקף. הוא לא מוכן לספר לאיש שהוא הומו.
בשיחה עמו הוא הסביר לי שאת המכתב הזה הוא הכין במקור כמכתב התאבדות. אבל ברגע האחרון הוא שוחח באינטרנט עם מישהו (אין לי מושג מי), שאמר לו לפנות אלי. הוא שלח לו לינק לאחת הכתבות שלי. "אני לא רוצה שיידעו שאני הומו, אבל אני כן רוצה שכולם יידעו כמה אני סובל", אמר.
"יש עם מי לדבר", קו הקשב של האגודה, עומד לרשותכם
הצעתי לו "עסקה": אני אפרסם את המכתב, והוא יבוא איתי להיפגש עם פסיכולוגית שאני מכיר. נפגשנו אצל הפסיכולוגית. השארתי אותו שם איתה, לבד. היא הסכימה להיפגש עמו ככל שירצה, בחינם.
לאחר מכן הצלחתי לשכנע אותו להכיר נער בן גילו מחוץ לארון, שאני מכיר מפעילויות משותפות בקהילה, כדי שיהיה לו איזשהו ידיד, שלא ירגיש לבד. "אתה לא תיחשף בפני הרבה אנשים, רק בן אדם אחד", אמרתי לו. "ואתה יכול לסמוך עליו". הצלחתי. פתחתי סדק בסכר ההיסגרות, ומעתה יש לו ידיד כמוהו, הומו. מישהו להזדהות איתו.
משם המשכנו לבית של ידידה שלי, עובדת סוציאלית במקצועה, המשמשת פקידת סעד לחוק הנוער באחת הרשויות המקומיות באיזור המרכז. היה לי חשוב שמישהי בעלת השפעה בשירותי הרווחה, שאני סומך עליה היטב, תהיה מעורבת במה שקורה איתו.
היום דיברנו בטלפון. הוא סיפר לי שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, הרבה בזכות אותו הידיד וגם בזכות התגובות האוהדות. "אני עדיין עצוב", אמר לי. "אבל פחות". הבטחתי לו שעם הזמן הוא ירגיש הרבה יותר טוב, הרבה פחות לבד והרבה יותר שלם עם עצמו. "בסוף אתה תשמח שנולדת הומו", הבטחתי.
ועלינו, החברה הישראלית, בכלל וקהילת הלהט"ב, בפרט, לעשות הכל שההבטחה זאת תתגשם!
>> למכתב של הנער כפי שפורסם בערוץ
>> המילה הומו כבר לא מפחידה אותי"
>> איך תתמודדו אם הילד יצא מהארון? ניצה ואיריס עונות
"יש עם מי לדבר", קו הקשב של האגודה למען הלהט"ב, פועל בימים א'-ה', בין השעות 22:30-19:30. ניתן לפנות בטלפון 03-6205590 או לשלוח דואר אלקטרוני.
כמו כן, ניתן להגיע לשיחה בארבע עיניים בשעות הפעילות, במרכז העירוני לקהילה הגאה, קומה ב', גן מאיר, תל אביב. כי לפעמים לגלות שאתה לא לבד ושיום אחד יהיה בסדר נותן לך המון כוחות להמשיך.