>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
הוא יצא מהארון – וזרקתם אותו מהבית
הכל התחיל לפני קצת יותר מארבע שנים. הבן שלכם יצא מהארון. הוא לא רצה לוותר עליכם, לקח אותך, את אמא שלו, לשיחה בארבע עיניים, כיבד אותך והסביר לך שהוא הומו. דווקא באותו ערב עוד קיבלת את זה, או לפחות כך הוא חשב. הצרות התחילו ביום למחרת כשזרקת אותו מהבית. משהו בך התערער, אולי חלום ישן שהתנפץ. לא לקחת אותו פיזית וזרקת כמו שרואים בסרטים, אבל הכל היה שם חוץ מזה: המילים הקשות, האיומים שכדאי לו להשתנות, ההצקות, העלבונות. לא הייתה ברירה. הוא עזב.
זמן קצר אחר- כך, הכרנו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גידלתם ילד מדהים, רגיש, עם נשמה ענקית - זה לא היה קשה להתאהב. תוך חודשיים עברנו לגור ביחד. החיים היו יפים לרגע, הסבתא קיבלה את זה יפה והסכימה לראות אותי, אבל אז הגיע טלפון ממך – לא יכולת לראות אותו מסתדר בכוחות עצמו. איימת עליו שכדאי לו להשתנות, איימת על הסבתא בת ה-80 ועל אחותו הגדולה שלא "תיתן לזה יד". מהר מאד קיבלנו טלפון גם מהסבתא שהיא נאלצת לוותר על המפגשים איתי. היא לא רצתה לאבד את הקשר עם בתה היחידה.
אתם נכשלתם
החלטנו לא לוותר. שלחנו את הבוסית שהתאהבה באיתי שתדבר אתכם. חשבנו שאם תדבר אל ליבה של הבת הגדולה במשפחה, הדברים אולי ישתנו. בכל זאת, איתי והיא גדלו ביחד. הוא העריץ אותה והם היו חברים טובים. גם היא לא הסכימה לשמוע דבר. "אל תתקשרי לכאן יותר", הייתה התגובה. היינו בהלם. התחלנו להבין שיש דברים שאי אפשר להבין.
לקח לי זמן לקלוט עם מי יש לנו עסק. אני הגעתי ממשפחה אחרת ב-180 מעלות. המשפחה שלי מקבלת אותי ותמיד קיבלה. כשסיפרתי לסבתא שלי בת 90 שאני הומו, היא אמרה לי – אם אתה מאושר, אני מאושרת. סבא שלי בן 85 אמר שהומואים הם כמו כולם וזו זכותי לעשות מה שאני מרגיש. אמא שלי אמרה לי שאני מהמם בדיוק כמו לפני והיא אוהבת אותי ואבא שלי אמר שדבר לא הולך להשתנות ביחס שלו אליי. כן, היו שיחות ודמעות ולא תמיד היה פשוט, אבל הייתה אהבה, הייתה דאגה, הייתה אכפתיות.
הוא החליט לא לספר על הרגשות שלו, על האהבה הגדולה שלו לה חיכה כל חייו. הוא לא סיפר דבר. רק שמע עליכם, חיבק את האחייניות, קנה מתנות, הגיע לחגים, קיווה שדברים ישתנו. מדי פעם ניסה להכניס את הנושא לשיחה, אבל לא הסכמתם לדבר על זה. אמרתם לו ש"הוא לא כזה" ושלעולם לא תקבלו זאת. איתי שמר על הקשר בסוד, נאבק בתוך עצמו בין האהבה הענקית כלפיי לכבוד למשפחה, משך את הזמן, ניתק קשרים עם חברים טובים כדי שלא לגרום לכם לצער, הסביר לכם שיש דרכים להתמודד. אתם לא עשיתם דבר וחצי דבר כדי לקבל אותו.
אז זהו, שהתבלבלתם. זה לא אתם שצריכים לקבל אותו, זה הוא שהיה צריך לקבל אתכם כל השנים. זה הוא שהיה צריך לקבל את הבורות והשנאה, את הכאב הגדול, את הצער על מי שאתם – לא להיפך. זה הוא שלא וויתר על הזדמנות לחבק, לנסות לשנות את הדברים. זה הוא שטלפן ועשה את הצעד, ניסה לגרום לשינוי. אתם רק העלבתם ופגעתם, התעללתם בו רגשית, חיפשתם אחר כבוד במקום להיות שם לצידו. הוא הבן שלכם, אחרי הכל.
כל כמה זמן הייתם שולחים הודעת נאצה, מסר פוגעני. כבר הבנו שעדיף לא לדבר על זה, אולי דברים יירגעו. איתי המשיך להגיע לאירועים, ספג את העלבונות, את ההפרדה בינינו בחגים, במסיבות יום הולדת. לא עשיתם דבר. לא ביקשתם לשנות, לא התערבתם, לא התעניינתם בחייו. איפה הוא גר? מה קורה איתו בחיים? אולי קר לו בלילה? אולי הוא צריך עזרה? הוא עדיין ילד. כן, גם בגיל 27. לא תמכתם בו כלכלית או רגשית – גם כשרמז או ביקש עזרה, אתם התעלמתם.
כולם אוהבים אותו. מה אתכם?
אתם נכשלתם, כהורים, כבני אדם. הפסדתם בארבע השנים האחרונות קשר מקסים ונפלא בין שני בחורים שפשוט אוהבים אחד את השני. לא רוצחים או פושעים, לא עבריינים, פשוט שני בחורים אוהבים. הפסדתם גם אותי. במקום להרחיב את המשפחה, לקבל, לאהוב – בחרתם בדרך של שנאה, דרך של עלבונות, של זלזול. המשכתם בהתעלמות שלכם ובהכחשה.
השבוע החלטתם להפסיק את ההתעלמות, ויצרתם קשר. לראשונה מזה חודשים, איתי ראה על הצג את השם "אבא", והתרגש. החגיגות היו מוקדמות. מייד ראיתי את העצב בעיניים שלו. הסתבר שאביו טלפן אחרי שאיתי ואני החלטנו לשנות את הסטאטוס בפייסבוק ל"אין א ריליישנשיפ".
כן, ארבע שנים חיכינו לשנות את הסטאטוס. ארבע שנים הוא הפנים היפים שאני רואה כל בוקר וזה החיוך שלו שמחמם לי הלב כל לילה לפני שאני עוצם את העיניים. הכל כבר כל כך טבעי. איך יכול להיות שהאהבה שלנו הטבעית היא אסון כל כך גדול בשבילכם?
בטלפון הפצרתם בו בבהלה לשנות את הסטאטוס מייד. אמרתם שהוא לא עושה לכם כבוד, שהוא משפיל אתכם ופוגע בכם. הודעתם לו שהוא צריך להתבייש במי שהוא, לא לצעוק את זה ברשת. איתי החליט הפעם לא לוותר, ואמר לכם שאם אתם לא מקבלים אותו כמו שהוא, הוא מעדיף לא להגיע יותר למפגשים אתכם. נמאס לו. באותה הזדמנות הוא גם סיפר על הליך הפונדקאות שאנחנו מתחילים, עליי ועל כל הדברים שהוא שמר בבטן בארבע השנים האחרונות.
האמת, הייתי גאה בו על הכוח ועל האומץ. בעיקר הייתי שמח בשבילו. לשמור את זה בבטן כל כך הרבה שנים – זה לא עשה לו טוב. ראיתי מהצד איך הוא עצוב וכואב, כמה קשה לו להסתיר אותי ואותנו.
בעקבות סירובו, קיבלנו הודעה אחרונה מאמו, בו כתבה עד כמה היא מצטערת שילדה לעולם אויב ולא בן. "עד יום מותי אין לך מה לראות אותנו יותר. מוסר ההשכל שלך הוא שתלמד שכשרוצים להשיג דברים לא רומסים אנשים כי אז מפסידים הכל", כתבה. היינו בהלם. שוב.
איתי ואני חוגגים ארבע שנים בימים אלה. בקרוב גם נהיה משפחה. החיים טובים בסך הכל, הוא סיים את התואר הראשון עם ציונים נפלאים. במקום העבודה החדש משוגעים עליו, אנחנו מטיילים, מבלים ומאושרים ביחד. הסבתא הבינה מהר מאד עד כמה הוא נהדר וגם אותי היא אוהבת ומאושרת מהקשר שלנו. ההורים שלי אוהבים אותו כמו בן ואני – אני מאוהב בו כמו ביום הראשון. ואיפה אתם?