>> לקבוצה של mako גאווה כבר הצטרפתם?
במילים פשוטות ומלאות עוצמה הוא מספר על הסיוט שלו מהרגע שסיפר להוריו כי הוא הומו לפני שלוש שנים, על הכאב הפיזי והנפשי שספג מאביו ומשאר בני משפחתו, על ההתעללות והפגיעה ממנה הוא סובל רק משום שהחליט לחיות כמי שהוא.
ולמרות שהצענו את עזרתנו והפצרנו בו להתלונן במשטרה, הוא מסרב ואינו רוצה לפגוע במשפחתו ובאחיו הקטנים. באומץ וחוזק בל יתוארו, אמר לנו השבוע: "אני אהיה בסדר".
"הומו זה הבן של השטן"
בשבוע שעבר הגעתי לבקר את המשפחה שלי. פעם זה היה פעם בחודשיים, לאחרונה היחסים בינינו הפכו להיות יותר הדוקים, או כך לפחות היה נדמה לי.
אפשר להגיד שהיחסים הפכו להיות "נעימים" יותר אחרי שניסיתי להתאבד לאחרונה. תמיד דמיינתי שלא אוהבים אותי, תמיד חשדתי שמשהו לא נכון בי, תמיד חייכתי מול כולם, ובכיתי לבד.
אני תמיד נשאל את אותה השאלה: "ואיך ההורים מקבלים?". לצערי זה עדיין לא מובן מאליו להיות הומו ערבי מחוץ לארון.
כבר 3 שנים שאני מנסה לחיות לי בתל אביב. אני בסך הכל בן 20 וחצי, ועדיין לא הצלחתי לפרק את הדעות הקדומות על הומואים, במיוחד במגזר הערבי. תמיד ניסיתי - בבית ספר, ברחוב ובבית.
מאז שנולדתי חונכתי ש "הומו" זה דבר רע, זה דבר אסור, ש"הומו זה הבן של השטן".
וכן, אני מאלה ששיחקו בבובות כשהייתי קטן, אבא אף פעם לא היה בבית, גדלתי עם שתי אחיות גדולות ממני, עם אמא אוהבת ועם כל שאר הבנות במשפחה. כך זה כשאתה הזכר הבכור של סבא וסבתא, משני הצדדים.
תמיד הייתי עם הציונים הכי גבוהים שיש בבית ספר. איך לא, הרי כולם בונים עלי שאהיה הרופא של המשפחה.
>> איך תתמודדו אם הילד יצא מהארון? ניצה ואיריס עונות
תמיד הייתי הבחור הנאהב של המשפחה, החכם, המשכיל, זה שיכול לשבת ולדבר ולנתח במשך שעות ספר שקרא לפני יומיים, "אינטליגנט כזה", שאפשר לשבת ולדון איתו על העניינים הכי אקטואליים בעולם, לשמוע את דעתו, גם כשהוא כולה בן 8-10.
זה היה היום הכי "שחור" של הוריי מימיהם. אמא מעולם לא התאבלה כך, הדודים והדודות אף פעם לא שנאו מישהו כמו ששנאו אותי מאותו יום. בני הדודים שלי איימו לרצוח אותי, איימו עלי עם אקדח במצח שאשתוק ולא אדבר יותר על הנושא הזה. ילדים קטנים מאיימים עלי עם אקדח. הם למדו להחזיק אותו כמו להחזיק אקדח מים, ולהתיז לכל עבר.
ואבא, אבא תמיד היה איש חזק, בכל המובן של המילה. הוא לא התרגש מהמאורע, אבל הוא הכה אותי. הוא הכה אותי חזק. תמיד חשבתי שיקבלו אותי כמו שאני, תמיד הם אמרו שאוהבים אותי פה, לא משנה מה אני עושה.
הסיוטים התחילו בימים. במבטים שלהם כל יום, בבית ספר, ברחוב, בשכונה וגם בבית. הסיוטים רדפו אותי בלילה. תמיד חלמתי שאני קשור לכיסא ישן, בחושך, ואני רואה רגליים שעומדות בתור, ואז הן מתקרבות וידיים מושטות נותנות לי סטירה וברקע נשמע קול שאומר: "הומו!, הומו!!". ואז זוג הרגליים הבא בתור מתקרב, וקורה אותו הדבר.
אני זוכר שזיהיתי את כפות רגליו של אחי הקטן. הוא רק בן 10 עכשיו. מה הוא כבר מבין מחייו, ולמה הוא נותן לי מכות?
המשפחה שלי נתנה לי ללכת בקלות
ואז עזבתי לתל אביב. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, בגיל 17 וחצי אני עובר עם מזוודה קטנה שיש בה בקושי כמה בגדים וכמה ספרים שהם שלי, אבל לאן? היה גשום, לא היה לי לאן ללכת, והייתי צריך להעביר כמה לילות בחוץ, בגנים ציבוריים, לא ידעתי מאיפה להתחיל באמת - למצוא דירה קטנה, להתחיל לעבוד.
המשפחה שלי נתנה לי ללכת בקלות, הם צחקו "הוא יחזור אולי עוד שעתיים, אם לא אז מקסימום שבוע הבא". עברו ימים בלי שאף אחד התקשר אלי. הם חיכו שאתקשר ואתחנן שיקבלו אותי חזרה, בנאדם "נורמלי", סטרייט לכל דבר, אחד שיתחתן ויביא חמולת ילדים.
>> אני גאה בילד הטרנסג'נדר שלי
אז לא, שוב איכזבתי אותם, הייתי בתל אביב כבר 3 שנים. אף פעם לא שללתי את העניין של החתונה, כך הכרתי את ארוסי לשעבר, שרון. ירושלמי, רקדן, אינטליגנט. ירושלמים ידועים ביופיים וקסמם האישי.
אך לצערי, גם הוא "זכה" למנת חלקה של משפחתי. הוא סבל מהשיחות של אמא, מהאיומים של בני הדודים. ואז הוא הלך. תמיד הייתי אדם שפוי בנפשו, אך לאחר 3 שנים של סבל בתל אביב, כשהמשפחה רודפת אותי, כשאהבת חיי עזבה וברחה, כשנותרתי לבד, אחרי שכולם מסביב הלכו, מצאתי את עצמי על גג בתל אביב.
"התעוררתי ושאלתי: 'אני מת'"?
מצאתי את עצמי לוקח כדור אחד אחרי השני, מערבב בלי סוף. אולי עשרים או שלושים כדורים בכל מיני גדלים וצבעים, וטעם מר. הדבר הבא שאני זוכר הוא את עצמי שפוך על הרעפים של חדר המעלית בגג הבניין שבו גרתי ארוסי לשעבר ואני.
השתדלתי שלא להרגיש את כאב הנפילה, הסתכלתי עם דמעות בעיניים ושמעתי קולות מסביבי אבל לא זיהיתי אף קול. רציתי לשמוע את קולו של ארוסי אומר "אני פה", רציתי לשמוע את קולם של אבא ואמא לוחשים לי "אנחנו אוהבים אותך", רציתי לשמוע את קולו של אחי הקטן "מבטיח ללטף ולא להרביץ". הוא בסך הכל בן 10.
אני לא זוכר איך הורידו אותי משם. אני זוכר אותי בדרך לבית חולים באמבולנס, אז שאלתי את הרופא שהיה לידי "תגיד, אני מת?". כשהוא ענה לי "לא, אתה בסדר גמור", לא יכולתי לעצור את הדמעות.
מאז, חשבתי שחיי קיבלו תפנית גדולה ומשמעותית. אמא החלה שולחת סמסים של "אנחנו אוהבים אותך, אל תעשה לנו את זה, תחזור, תבוא לבקר, אחיך הקטן מתגעגע אליך, כולנו מתגעגעים". למרות שיומיים לפני, היא עוד שלחה את זעמה במילים, עד כמה שהיא מתביישת בי.
אבא מאיים עליי עם אקדח
וכן, בשבוע שעבר הגעתי לבקר את המשפחה שלי. הכל היה טוב, טוב לתפארת, ארוחה חמה מחכה לי, אבא רואה טלוויזיה, אמא כמו תמיד עסוקה בניירות של העבודה שלה, ואני בחדר. אז אבא קרא, הרגשתי משהו בקולו, קיוויתי שזו אהבה, אבל, לא.
הוא היה שיכור, הוא שוב הכה אותי. הכה אותי עד שדיממתי מהאף, עד שהפסקתי להרגיש את הרגליים, הוא שבר לי את המחשב, הוא ניסה לקחת לי את הטלפון, לא הצלחתי להתנגד לשום דבר. "אתה לא חוזר יותר לעיר המחורבנת ההיא, אתה נשאר פה בשביל לעבוד כמו חמור, אתה בהמה, אתה הומו מסריח".
הוא צרח עליי על כמה שביישתי את המשפחה, על כמה שאני דוחה בעיניו, על כמה שהוא שונא את היום בו נולדתי.
לא יכולתי לזוז מהכיסא, כולי מדמם, ובוכה, ובשביל שהוא ילך לישון בלב שקט, וילמד אותי את הלקח שרצה שאלמד, הוא קרא לאחי הקטן והכריח אותו לכבות עלי סיגריה.
הרגשתי שהסיוט שתמיד היה לי, קורה שוב, ואחי הקטן לא ידע מה לעשות. אני יודע שהוא אוהב אותי, ובשביל לגמור עם זה חייכתי אליו ואמרתי "תעשה את זה".
>> כשלא עושים סיפור, אז אין סיפור - גם אם הילד יצא מהארון
לא ישנתי כל הלילה מכאבים, הוא דאג להסביר לי שזה לא עניין של דת, כי הוא בקושי מאמין בקיומו של אלוהים, זה עניין של "אתה הבן הבכור, אתה מחזיק את שם המשפחה" .
נזכרתי פתאום בכל הסיפורים ששמעתי מנערים שהגיעו לברנוער וישבתי ודיברתי איתם, נזכרתי בסיפורם של האנשים שמגיעים מדי שנה לארוחות החג של האגודה, שם אני מתנדב, נזכרתי בחבר טוב שהתאבד רק בגלל הדברים האלו.
ברחתי מהבית, לא יודע לאן ללכת
יום למחרת הוא היה בשפיותו, בלי טיפה של אלכוהול בדם, אך מעשיו המשיכו. הוא גזר לי את השיער - השיער שכל כך אהבתי.
אחרי שגזר לי את השיער, הוא אסף את בגדיי בעצבים ובחצר של הבית הוא שרף מול עיניי. הוא הותיר אותי בלי כלום הפעם, רק שהלילה הוא הלך לישון. הוא השאיר אותי לנוח, "מחר יום חדש".
באמצע הלילה מצאתי את עצמי בורח מהמיטה, אוסף חולצה ומכנס שאותם הוא לא ראה, מתגנב מהבית של המשפחה, גונב את חירותי בחזרה.
בגשם ובקור יצאתי ברגל ובריצה. 02:00 בלילה, לאן כבר אלך? אז ישנתי בתחנת הרכבת, חיכיתי לרכבת הראשונה.
תמיד היה אותו אחד שהיה מנסה לשכנע אותי "אתה עושה דרמות, אתה מלא ברחמים עצמיים. הם אוהבים אותך, אתה פשוט צריך להאמין בזה..". איפה הוא היום?
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ארגון הנוער הגאה
צעירים רבים מוצאים את מקומם בארגון נוער גאה (איגי), שהוקם בשנת 2002 ומאז צמח לארגון הלהט"ב הגדול בישראל עם פעילויות ב-22 ערים ויישובים ברחבי הארץ: מקריית שמונה עד באר שבע. מעל 1,500 נוער וצעירים משתתפים מדי שנה בפעילויות של איגי, ומספקים תמיכה, פעילויות ואזן קשבת.
בין התכניות שמפעיל איגי, תמצאו קבוצות חברתיות, קבוצות נושא (מנהיגות לסבית, נשאי HIV, טרנסג'נדרים, דתיים ודתיות), מועדון נוער, חוגים, קבוצות מנהיגות ופורטל אינטרנט לצעירים. המטרה המרכזית של הפעילויות היא לייצר תחושת שייכות לקהילה הישראלית בכלל והלהט"ב בפרט.
>> להצטרפות לארגון הנוער הגאה של איגי, היכנסו
>> "ביטחונם של אנשים אינו הפקר" - ניצן הורוביץ למען הקהילה הגאה
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה