>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
נשים מופלאות וחזקות יצעדו שם, אך לא כולן יעשו זאת בלב שלם. חלקן אף יבחרו שלא לצעוד. ההפליה הסמויה (והפחות סמויה) של נשים בישראל נוכחת גם בתוך הקהילה הגאה ונשות הקהילה לא יכולות שלא להרגיש בתקרת הזכוכית מעל לראשן, חוסמת, סוגרת ובלתי חדירה. עכשיו הן מדברות: כואבות וכועסות. ולמרות זאת, יש גם אחת שלא כל כך מבינה על מה המהומה.
>> הקהילה גאה גם בלסביות? הכירו את "הקן- קהילת נשים"
"מה שקורה כאן לא מייצג מספיק נשים"
"את תופסת אותי בנקודת רתיחה מאוד רצינית", אמרה לי דנה זיו כשנפגשנו, למעשה כך תפסתי את כל הנשים שהתראיינו לכתבה. כולן חזקות ומשפיעות, אך בתוכן הן מבעבעות על סף פיצוץ. תחושת ההדרה לא פוסחת מעל לראשה המקופח של אף אחת.
זיו (33) וענת ניר (32), מפיקות אירועים בקהילה כבר יותר מעשור. את סופ"ש הגאווה הן יפתחו ב"שפגאט" ביום רביעי (6 ביוני) בפאנל שיעסוק בסוגיה הבוערת: "מצעד הגאווה האם זה מייצג אותי?". זיו קוראת לנשים להגיע ולהשתתף. "הייתי שמחה שישתתפו בפאנל, גם מי שחושב שהמצעד הכי מייצג אותו עד למקום שאני נגד המצעד ונגד ת"א ונגד הכיבוש, כי הצעדה הזו היא מבחינתי מיקרו-קוסמוס לתהליכים חברתיים שקשורים למדינה שלנו באופן כללי ויהיה מעניין לנהל את השיח הזה".
אתן מרגישה שהמצעד מייצג אותך?
"אני חושבת שהוא חשוב, יש לנו עדיין בשביל מה לצעוד", טוענת זיו. "אם זה מייצג אותי? לא. אני חושבת שמה שקורה כאן לא מייצג מספיק נשים. אני לא חושבת שאנחנו עדיין מקבלות את הייצוג השווה וההולם. הפתרון הוא לצעוד ולהיות ולא לברוח, זה האני מאמין שלי". ניר מוסיפה, כי לדעתה יש בעיה של ייצוג מופחת של נשים בכל המוסדות שרלוונטיים לקהילה - בארגוני הקהילה ובמרכז הגאה, בצוותי קבלת החלטות עירוניים, בפוליטיקה המקומית והארצית - בזירות אלו גברים הם הרוב וההשפעה של נשים מועטת".
מה מתוכנן למצעד?
"השנה אנחנו עושות שיתוף פעולה בינלאומי כחלק מקמפיין 'תל-אביב גיי וייב' שאנחנו שותפות לו", מספרת זיו, "מתוך הכרה וחשיבה להפוך את העשייה שלנו לבינלאומית".
אז תהיה משאית במצעד ותהיה מסיבה, שגם היא מהווה חלק משיתוף פעולה בינלאומי. בשנתיים האחרונות חברו דנה וענת עם קלאודיה קיסל שמפיקה את ה'L-Beach'', פסטיבל הנשים הבינלאומי השנתי בגרמניה. "אנחנו באמת מזמינות את כולן לבוא ולחגוג את היום הזה כי באמת חשוב שנהיה שם בחוץ. המאבק שלנו הוא לפעמים גם דרך חיי הלילה", אומרת זיו.
פרויקט חשוב ובולט של דנה וענת הוא פסטיבל "לסבית קטלנית", שנועד לקדם יצירה קולנועית לסבית מקומית. הפסטיבל שמתקיים זו השנה החמישית, עדיין לא זוכה לקבל תקציבים ומענקים משמעותיים על אף חשיבותו. "אנחנו מקבלות דוגמית בשביל שנשתוק", טוענת זיו. "זו בדיוק התחושה של 'אוי, כולנו הומואים פה אז אנחנו חייבים להביא לסבית כי אחרת יגידו משהו ואנחנו צריכים את זה מבחינה פוליטית וחברתית'".
בשנים קודמות ניסו השתיים לקבל תקציבים מקרנות הקולנוע אך לתחושתן טרפדו את ידן. "למה קרן רבינוביץ למשל תומכת בפסטיבל הקולנוע הגאה ולא תומכת בפסטיבל שלנו?", שואלת ניר בייאוש. בשלב מסוים הן פשוט חדלו מלנסות והסתפקו בתקציב הקטן שקבלו מעיריית תל-אביב "יש חוסר הערכה מספקת לעשייה וליצירה הזו, שזו בעיה לא רק בתוך הקהילה וזה משהו שאנחנו צריכות לצאת למאבק עליו", אומרת ניר.
"הקרן דוגלת בפלורליזם ובגיוון דעות, כמו גם בהעצמת הביטוי בפריפריות הגיאוגרפית, החברתית והמגדרית כאחד, ויעידו על כך מספרם הרב וגיוונם של המיזמים המשותפים בהם שותפה הקרן. נשמח לבחון אפשרות לשיתופי פעולה דומים עם פסטיבל 'לסבית קטלנית'. לצערנו, לא קיבלנו ממנהלות הפסטיבל כל פנייה בנושא במהלך השנה האחרונה. אין מדובר בקיפוח או בהעדפה של שיתוף פעולה עם פסטיבל אחד על פני פסטיבל אחר, חס וחלילה, אלא רק בהיעדר פנייה בשנה האחרונה מצד הפסטיבל".
"אני לא מרגישה מזוהה עם המצעד יותר ממרתון רכיבת אופניים"
כשנשאלה לילך בן דוד האם תגיע למצעד הגאווה, היא בכלל הייתה מופתעת מהשאלה. "לצעוד? בשביל מה? לקבל כוויית שמש אני יכולה על הגג שלי, אני לא צריכה פרסומות של 'גוגל' ו'וודקה אבסולוט' בשביל זה".
בן דוד (21) היא טרנסית, ביסקסואלית, טבעונית, אנרכיסטית ופעילה בולטת בקהילה הטרנסג'נדרית והביסקסואלית, שהשתתפה בשנתיים האחרונות במצעד הרדיקאלי, אך השנה לא היה אף אחד שירים את הכפפה.
"אני לא מרגישה יותר מזוהה עם המצעד הזה מאשר עם מרתון רכיבת האופניים של תל אביב או כל אחד מההפנינגים האחרים של העירייה", היא אומרת. בן דוד ובת זוגה שירי אייזנר הן ממקימות הארגון "פאנורמה" - קהילה בי ופאנסקסואלית פמיניסטית. יחד עם אייזנר השתיים מנחות קבוצת העצמה ביסקסואלית שנפגשת פעם בשבועיים. בן דוד אף הקימה את צוות הדיור של פרויקט גילה גולדשטיין, במסגרתו דואג הצוות לפתרונות דיור לטווח ארוך וקצר עבור טרנסג'נדרים מחוסרי דיור. "הטלפון שלי נמצא על הפלייר", מספרת בן דוד. "כל כמה ימים יש טלפון".
אנחנו לא קהילה אחת
מה מצבן של נשים טרנסיות בקהילה?
"אני חושבת שנשים טרנסיות הן קבוצה שחווה הכי הרבה אלימות ואלימות מינית, שחשופה לניצול בתעשיית המין. זו הקבוצה שהכי חשופה למחוסרות בדיור, לעוני, לאפליה בתעסוקה והקבוצה עם הכי פחות נגישות להשכלה גבוהה. מצד אחד המצב שלה בקהילה הוא מאוד קשה ומצד שני זו גם הקהילה ש'שמים עליה' הכי פחות, אולי יחד עם הקהילה הביסקסואלית. לצורך העניין אין ייצוג לנשים טרנסיות ברוב האספקטים של הקהילה, מכנסים אקדמיים דרך מסיבות ועד לדימויים שמשתמשים בהם לקראת מצעד הגאווה. אין שום התייחסות או לפחות לא התייחסות מכבדת לנשים טרנסיות באופן ספציפי. אני חושבת שלפעמים כן יש ייצוגים מכבדים של גברים טרנסים, במיוחד במקומות היותר אליטיסטיים".
את חושבת שאנחנו קהילה אחת?
"ממש לא. יש המון קהילות. אני מסתכלת על הצרכים, הרצונות, תפיסות העולם, נקודת המבט של אנשים שמנהלים היום את התנועה ההומואית, שמנהלים את הקמפיין של ה'כביסה הוורודה' (הפינקוושינג), של ישראל דרך תעשיית ייצוגים הומואים ממוקדי גבריות ואני מסתכלת על החיים שלי ועל החיים של נשים טרנסיות אחרות ובאותה מידה אני יכולה להסתכל על חרדים לאומיים חובבי סקווש, אין ביני לבינם שום קשר. זו לא אותה קהילה".
אז לאן הולכים מכאן?
"אני חושבת שאנשים ששולטים כרגע בקהילה הזאת לא שמים לב במאה אחוז מה הם עושים. הם חושבים שהם עושים דברים מאוד טובים וחלק מהדברים שהם עושים הם גם טובים. אם אנחנו רוצות לראות משהו מהכסף הזה שמושקע בקהילה שלנו, אנחנו צריכות להראות שאנחנו קיימות ולהפעיל כוח כדי להדגים שאנחנו נמצאות פה ושאנחנו חלק אמיתי מהקהילה, שאין לה הרבה מה להרוויח במצעד גדול ומפוצץ ובקמפיין ההסברה של מדינת ישראל ואני חושבת שאנחנו יכולות לדרוש פשוטו כמשמעו שינוי בסדר העדיפויות של הקהילה".
>> הביסקסואליות מאיימת על המיינסטרים
"משנה לשנה קמפיין הגאווה נהיה יותר ויותר גרוע"
"צריך לעשות כמו יאיר לפיד ולשאול איפה הכסף?" צוחקת רעות גיא (34), מנהלת מטה בעמותת "עלם" בתחום "קצה ונערות", המעורבת כמעט בכל מאבק שקשור בזנות.
את דרכה בקהילה היא התחילה לפני 11 שנים, הרבה לפני שהיה מרכז גאה. בפגישה מקרית עם יניב ויצמן בבית קפה היא גויסה להקמת ארגון לבני נוער בקהילה. 4 שנים אחרי, היא כבר שימשה רכזת כוח אדם בארגון ומצאה עצמה מתמודדת במכרז הראשון על המנכ"לות כשהיא בת 26 בלבד. "אני ממש זוכרת שנגשתי למכרז, הייתי הוותיקה ביותר מבין המועמדים לתפקיד אבל אז יניב קרא לי לשיחה נוספת והציע לי סמנכ"לות במקום ושמעדיפים מישהו שיעמוד בראש הארגון. אני חושבת שלא הייתה לי אז מודעות פמיניסטית להבין בכלל מה אמרו לי אבל אגו היה ולכן עזבתי".
יניב ויצמן זוכר את הדברים אחרת, ובכל זאת מעדיף לא להיכנס לפרטים ולשמור על אווירת הגאווה. "אני מאחל לרעות רק טוב ובניגוד אליה, חושב שעצם היותה אישה הוא יתרון ולא חיסרון. ממליץ לה להמשיך ולבנות את מקומה בקהילה מעשייה חיובית ומבורכת ולא מהאשמות ותחושת נחיתות שאין לה קשר למציאות או לעובדות".
משם עברה גיא ל"בית דרור" (בית זמני לנוער להט"ב), שם עבדה כמדריכה וכרכזת. את הפעילות בבית דרור היא עזבה לטובת שנת התמחות במשפטים, בלשכת היועץ המשפטי במשרד הרווחה ומשם נסללה הדרך לעבודתה הנוכחית בעמותת "עלם". "היום העשייה והנגיעה שלי בקהילה קשורה בעיקר לאוכלוסיות שנמצאות בקצה ואוכלוסיות בזנות ואם מסתכלים על הקהילה זה בעיקר בנים וטרנסיות. לפני שלוש שנים כשיצאה לפועל התוכנית "סלעית" (תוכנית שיקומית להוצאת נשים ממעגל הזנות בתל-אביב) שאלתי שאלת תם לגבי שילובן של נשים טרנסיות בזנות בתכנית, התגובה לא הייתה חד משמעית אז הצעתי לערוך הכשרה לצוות בסלעית והיום ישנן 10 נשים טרנסיות בתכנית. זה לא משהו שתראי אי פעם בספר ההיסטוריה לזכותי", אומרת גיא, "אבל זה תהליכים שאת פשוט צריכה להיות שם כדי להשפיע".
"יש חמישה גברים הומואים שמנהלים את הקהילה הזו כבר עשור" טוענת גיא. "איגי- ארגון הנוער הגאה קיים כבר עשר שנים ומעולם לא עמדה בראשו אישה. תמיד יש גברים שמנהלים את הכול מעל ראשן של נשים. הבעיה מתחילה כשאנחנו כאילו קהילה של ארבע אותיות ואנחנו משרתים בעיקר אות אחת".
במצב עניינים עגום זה לא נותר אלא לתהות מה מחבר בין הקהילות הרבות הנמצאות תחת מטריית הקהילה הגאה מלבד כותרת ריקה? מאבקים משותפים נראה שאין לה, שלא לדבר על מאבקים לא מעטים המתנגשים זה בזה (ראו מאבק הפונדקאות).
"לכולנו יש אותה מטרה"
נקודת זווית מעניינת ואופטימית סיפקה לי נעמי הרניק (66), פעילה ותיקה למען הקהילה הגאה ואמא גאה ליונתן (26) שיצא רשמית מהארון בגיל 17.
בטקס שנערך במרכז הגאה לציון יום הבנ"ה הבינלאומי 2012, קבלה הרניק במבוכה וצניעות רבה את התואר הנכבד "יקירת הקהילה" על פועלה בעמותת תהל"ה (תמיכה להורים של להט"ב) והתנדבותה בארגון "אדם לאדם", המארגן אירועי התרמה במרכז הגאה. הרניק, במקצועה תרפיסטית הוליסטית, חברה בוועד של עמותת תהל"ה ומנחה יחד עם נורה גרינברג קבוצות של הורים לילדים טרנסג'נדרים, בנוסף היא לוקחת חלק במערך ההכשרה של הורים המתנדבים בפרויקט "הורה בקפה", אותו יזמה רותי אהרונוב בעקבות הרצח בבר נוער בשנת 2009.
"הפרויקט הזה מוצלח בצורה בלתי רגילה", מספרת הרניק. "לפני כמה ימים עליתי במדרגות למרכז ואיזה בחור צעיר ירד וצרח עלי 'מה זה שלא היה הורה במשמרת במטבחון?' (מועדון הנוער במרכז הגאה בת"א). אתם לא מבינים כמה אנחנו צריכים את זה' ואני פעם ראשונה שצורחים עלי וכולי חיוכים ושמחה. זה באמת פרויקט חשוב גם לילדים וגם להורים".
ב"מטבחון" מתייצבים הורים פעמיים בשבוע למשמרת של 3 שעות. "הם יושבים עם הילדים ומשחקים טאקי ועושים טוסט אבל בין הטאקי לטוסט מתפתחות שיחות, שזה משהו." הרוב המוחלט מכלל המתנדבים בתהל"ה הן האמהות ולא האבות, רובן אמהות לבנים הומואים שנמצאות שם בהתנדבות מלאה ללא תשלום".
כאישה וכאמא לילד הומו את מרגישה שיש לך מקום בקהילה?
"אני מרגישה מאוד טוב. יש לי המון חברים בני הקהילה שיכולים לבוא, להתייעץ ולספר משהו אינטימי ואני מרגישה שאני מקבלת חזרה פי שניים אהבה וחיבוקים. אני יודעת שיש פוליטיקות והומואים מול לסביות וכן פונדקאות או לא פונדקאות. בעיני בן אדם זה בן אדם. אני לא כל כך מבינה את הזרמים של מי נגד מי ולמה. אני מרגישה כן צורך לפעמים שאני שומעת את זה להטיף- מה הקטע שלכם? זה הבעיה שלכם? בקו התחתון לכולנו יש את אותה מטרה, אז מה זה משנה אם זה אישה או גבר או כל מה שבאמצע. מה זה חשוב בכלל?".
את הולכת לצעוד במצעד הגאווה?
"את צוחקת?", היא מביטה בי מופתעת מעצם השאלה. "עם תהל"ה ועם הילדים שלי, ברור. אנחנו נצעד בחולצות איתן צעדנו שנה שעברה, נשאר לנו מלאי ואנחנו חוסכים אבל זה גם לוגו באמת מאוד יפה "ואהבת לילדיך כמוך", זה לא יאומן שיש הורים שלא מקבלים את הילדים שלהם, זה באמת לא יאומן".
על הקו שבין גן מאיר לחוף גורדון יזרמו הרבה מאוד קהילות מפורקות וישפכו אל הים. בין השלוליות תעבור גם משאית אחת - הגאווה הגלובלית של נשות הקהילה והיא תצעק בכל הכוח כי 'אדם צועק את שחסר לו', אמר איזה סטרייט גאון אחד ואולי, ממש בטעות מישהו גם ישמע.