>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
לאחרונה ביקרתי באירועי הגאווה בבלגיה. 80,000 אנשים מכל אירופה הגיעו לאירוע ענק שמסמל את פתיחת עונת הגאווה באירופה. מחמם לב היה לראות חברי פרלמנט ושרים לוקחים חלק באירוע הגדול במדינה, שאישרה נישואים בין בני אותו המין כבר לפני 10 שנים ומתירה להומואים וללסביות לאמץ ילדים מזה 7 שנים. בבלגיה, בדומה ל-13 מדינות נוספות בעולם, הבינו שנישואים ומשפחות גאות הן דבר טוב. אף אסון לא קרה מאז אושרו החוקים, אחוז הפשיעה במדינה לא גבוה יותר מאשר בישראל ואף סטרייט לא "נדבק" בהומוסקסואליות. פשוט מאד: יותר אנשים חיים בכבוד, בשלמות עם מי שהם ומממשים את חייהם.
איפה הממשלה האמיצה?
בשישי הקרוב ייצאו גם בתל אביב אלפים לרחובות, יחגגו על משאיות, ירקדו במסיבות ויצבעו את היומיום האפור בשלל צבעי הקשת. בהמשך החודש ימשיכו לצעוד בלא פחות מ-10 ערים שונות ברחבי המדינה. ובאמת יש לנו סיבה טובה למסיבה: אף אחד לא מנסה להרוג אותנו כמו באיראן או באפריקה, המדינה לא אוסרת על קיום מצעדים כמו ברוסיה או מכניסה לכלא את מי שייצא מהארון כמו באוקראינה. אבל חוץ ממוות וכלא, יש לנו גם חיים, ואיך אלה נראים עבור חברי הלהט"ב בישראל?
אם אסור להומואים וללסביות להתחתן בישראל, להיעזר בשירותי פונדקאות או לאמץ ילדים, איזה עתיד מציעה להם מדינת ישראל? היכן היא רוצה לראות אותי ואת חבריי בעוד מספר שנים? איך יתכן שאנחנו טובים בלתת, לתרום, להתגייס - אבל בזכויות הכי בסיסיות אנחנו בלתי נראים?
25 שנה חלפו מאז הוצאה ההומוסקסואליות מספר העבירות במדינת ישראל. 25 שנה מאז היום שבו במהלך מבריק של ח"כ שולמית אלוני הושמט הסעיף המגדיר מעשה סדום כעבירה, והפך ברגע אחד אלפי עבריינים פוטנציאליים לחופשיים. ברבע המאה שחלפה, פעילים וחברי הקהילה הגאה נלחמו בבתי המשפט, ליקטו בג"צ אחר בג"צ למען עתיד טוב יותר, דעת הקהל במעט השתנתה, הקהילה יצאה מהארון, צעדה ברחובות, נכנסה לפריים טיים, זמרים וזמרות גאים יצאו מהארון, אבל איפה המדינה?
איפה הממשלה? במקום חוקים אמיצים וחד משמעיים, מוקמות ועדות מסורבלות שמגיעות למסקנות מסורבלות לא פחות. די לקרוא את המלצות ועדת מור יוסף בנושא פונדקאות בשביל להבין שאבא אני לא אצא מהם.
"לחיות ללא תקווה משמעו לחדול מלחיות"
פתיחת חודש הגאווה הנה הזדמנות נפלאה לפנות (שוב) למנהיגי מדינתנו החביבה ולקרוא להתבטאות בעד נישואים ושוויון זכויות מלא בכל תחומי החיים. עם כל הכבוד לפוליטיקה, אינטרסים, הסכמים קואליציוניים והקונספט האבסורדי והמזעזע של "דת ומדינה", מדובר באוכלוסייה שלמה שזכויותיה נרמסות. במקום עוד פסוט מפחיד בעמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו ביחס לאיום האיראני, אולי הגיע הזמן לאמירה בעד הקהילה?
מנהיגינו יכולים ללמוד מעט מחבריהם שמעבר לים. אמש (1 ביוני) העלה הנשיא ברק אובמה בעמוד הפייסבוק שלו פוסט, ובו הוא מביע (שוב) תמיכתו בקהילת הלהט"ב, בנישואים גאים ובשוויון זכויות. לא זכויות חלקיות, לא "על יד", לא עם הגבלות וסייגים, אלא שוויון זכויות אמיתי ומלא. "חודש גאווה להט"בית שמח", כתב אובמה. "ברכות למדינות שאימצו את השוויון בשנת 2013, בואו נמשיך במומנטום". איזה מנהיג. תענוג.
אך בשעה שנשיא ארה"ב, נשיא צרפת פרנסואה הולנד, ר"מ בריטניה דיוויד קמרון וראשי מדינות אחרים כבר מזמן הבינו שזכויות להט"ב הן זכויות אדם ומתבטאים באופן חד משמעי וגורף בעד הקהילה הגאה, מדינת ישראל מקפידה לבחור במדיניות העמימות וההתעלמות. רוצים להתחתן? טוסו לטורונטו. רוצים ילד? טוסו להודו או תאילנד. רוצים לאמץ? בעיה שלכם.
היעדר כל אופציה לממש את חיי, אהבתי והקמת משפחתי בישראל לא ימנע ממני מלהגשים את החלום, אלא רק יהפוך את הכל ליותר כואב, קשה, מסורבל ולא אנושי. בהחלט לא אנושי. מדינה שלא מאפשרת לכלל אזרחיה לחיות את חייהם בחופשיות, לאהוב ולהקים משפחות היא לא פחות מאכזרית.
מה עם העתיד?
"לחיות ללא תקווה משמעו לחדול מלחיות", כתב פעם הסופר הרוסי הנודע דוסטויבסקי. ומהי תקווה אם לא עתיד, המשכיות, משפחה, ילדים? אותו רצון אוניברסאלי מלווה את בני האדם משחר האנושות, בלי קשר לנטייתם המינית. ובכל זאת, עבור מדינת ישראל אני, בן זוגי ורבים כמונו נזרקים למדינות רחוקות, נמכרים בעבור מאבקים פוליטיים ונזיד עדשים חרדי שתורם הרבה פחות מאתנו למדינה, ומקבל הרבה יותר.
מחר (שני) יתקיים אירוע ענק לתמיכה במשפחות גאות, פונדקאות ואימוץ, בהשתתפות אמנים רבים. התקווה היא כי דעת הקהל תתעורר לטובת המאבק הכל כך צודק הזה שאני גאה להיות חלק ממנו. ביום שישי, רגע לפני שנחגוג ברחובות העיר הוורודה בעולם, ישתתפו ח"כים ושרים בפתיחת אירועי הגאווה בגן מאיר בתל אביב. השאלה היא מתי יהפכו האירועים והמילים למעשים?
עם סיום כתיבת שורות אלה, אנחנו מתבשרים שניסיון נוסף של הפריה בחו"ל לא צלח. אחרי למעלה משנה של רכבת הרים רגשית, מאות אלפי שקלים שהושקעו בהליך, תקוות, אכזבות ובלי רופא שיסביר מה עשינו בסדר או לא, בלי מדינה שתלווה, אנחנו קצת מיואשים. אומרים שלממשלה הזו יש עתיד. אבל מה עם העתיד שלנו?