>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
"אסור לשתוק על מקרים כאלה, וקשה לי מאוד שאין לי תמיכה מהסביבה שלי, מהמשפחה ומבית הספר", אומרת לי מירב בשיחה בינינו.
מתי הבנת שאת לסבית?
"האמת שמאז ומתמיד לא התאמתי לשום מקום. לא מצאתי את עצמי בשום קבוצה חברתית בסביבה הקרובה שלי, תמיד הייתי 'השונה'. בלבוש, בצורת הדיבור, במוזיקה שאני שומעת, במקומות שבהם אני מסתובבת, אפילו באמונות שלי, בדרך החשיבה, ובעצם גם בנטייה המינית שלי.
מצאה נחמה במטבחון של איגי
לאחרונה החליטה להתחיל להסתובב באיזור תל אביב. "במקום החברות הדתיות מבית הספר שחשבו שאני שונה וכופרת, התחלתי בעיקר באזור דיזנגוף סנטר. אחרי שנתיים שהלכתי לסנטר באופן קבוע כל יום חמישי, ידיד שלי שכנע אותי ללכת לגן מאיר, ל'מטבחון' של איגי במרכז הגאה".
בהתחלה עדיין חששה לצאת מהארון. "הרגשתי שאני צריכה להסתיר ולהתבייש בנטייה המינית שלי, חששתי מאוד בגלל הבית ובית הספר, ולכן אמרתי שאני 'סטרייטית תומכת בקהילה'. אחרי חודש בערך התחלתי להרגיש נוח יותר שם וסיפרתי לחברים החדשים משם שכן, יש לי נטיות גם לבחורות.
בפעם הראשונה בחיים שלי, אף אחד לא עשה בלאגן או סיפור גדול מזה שאני שונה, זה גרם לי להרגיש סוף סוף שייכת, תחושה מדהימה".
מירב החלה להגיע באופן קבוע למטבחון, ועם הזמן הופיעה במרכז גם בימים נוספים. "לאט לאט ובזכות המדריכים המדהימים שהיו לי, התחלתי להרגיש יותר בנוח עם עצמי ועם הנטיות שלי, הבנתי שאין לי במה להתבייש ואין לי סיבה להסתיר את זה, והתחלתי ללכת עם צמידי גאווה".
לא חששת להסתובב עם צמידי גאווה בבית, בבית הספר ובסביבת המגורים?
"בהתחלה הייתי מורידה אותם כשהייתי באה הביתה או הולכת לבית הספר, אבל הם הפכו להיות חלק ממני - עד שהגעתי למצב שפשוט לא הורדתי אותם מהיד".
ואיך אנשים הגיבו?
"הצהרתי בפני כולם שאני תומכת בקהילה הגאה, ולא סיפרתי על הנטיות המיניות שלי. אבל גם זה כמובן גרר המון אש כלפיי, גם בבית וגם בבית הספר. אמא עשתה לי סצנות ושיחות, אמרה לי כמה הקהילה חולת מין ושזו מחלה, היא אסרה עליי להסתובב בחברת הומואים ולסביות".
ואיך הגיבו בבית הספר?
"בבית הספר זה הכי חמור. התחילה שנאה כלפיי מצד התלמידות וגם מצד המורות, שהחלו בשיחות מכוונות נגד הקהילה הגאה. בהמשך ניסו אפילו לשלוח אותי לפסיכולוג. התלמידות התרחקו, נגעלו, ריכלו עליי בכל הזדמנות - אפילו אם הייתי ממש על ידן, הן לא הסתירו את השנאה כלפיי, ולאט לאט התחלתי לחוות תקריות הומופוביות".
מירב מספרת למשל, איך בטיול השנתי בשנה שעברה, הבנות העיפו אותה מהחדר בו ישנה מחשש שהיא "תתאהב בהן". "כשפניתי למחנכת שלי, היא אמרה לי שהיא מבינה את הבנות, ואסרה עליי לעבור לחדר אחר. כששאלתי את המורה איפה אני אמורה לישון, התשובה שקיבלתי הייתה "יש פה מלא ספסלים", והיא הלכה".
בלית ברירה, ביקשה מחברה שתבוא ותיקח אותה. "כתוצאה מזה השעו אותי מבית הספר לשבועיים".
פנס שחור, שריטות והשפלות
בין היתר, מתארת מירב תקריות הומופביות ואלימות פיזית. "הבנות מבית הספר למדו עם הזמן שהן יכולות לעשות לי מה שהן רוצות, מכיוון שאין גיבוי מהמורות. התחושה שלהן הייתה שלא רק שלא יענישו אותי אלא גם יצדיקו את מעשיהן. בנות היו מכות אותה, דוחפות, גונבות לה דברים אישיים. בהמשך החלו להתאסף יחדיו נגדה, ואיש לא עצר בעדן. בפעם אחרת עיקמו לה את הקרסול, ובשלב הזה היא כבר פחדה ללכת לבית הספר. "לא באתי לבית הספר שלושה חודשים, איש אפילו לא התקשר לשאול אם אני בסדר.", היא אומרת.
לא הייתה התערבות של המשפחה או הנהלת בית הספר?
"נשמע מפתיע, אבל לא. היה שלב שהמכות היו חמורות והגעתי הביתה עם פנס שחור בעין ומלא שריטות, אמא אפילו לא שאלה מה קרה".
מירב מספרת, כי קיוותה ששנת הלימודים החדשה שהחלה תביא עמה בשורה חדשה ותקווה, אבל התבדתה מהר מאד. "לא רק שההתעללויות לא נרגעו, הן עלו מדרגה. בשבועיים הראשונים של תחילת הלימודים מצאתי את עצמי במסכת אלימות מילולית ובעיקר פיזית שגרמה לי להישאר בבית לימים ארוכים נוספים, אפילו כשהחלטתי לפנות ליועצת לעזרה, היא טענה שהבאתי את זה על עצמי בהתנהגות שלי, ושאין לה סיבה להתערב".
שיא האלימות היה לפני שלושה שבועות. "זה היה בדיוק אחרי כמה ימים שלא הייתי בבית הספר מהסיבות הידועות, חזרתי והכל היה שקט. כולם התעלמו ממני, והעדפתי שהמצב יהיה ככה. אבל בהפסקה באזור שקט בחצר בית הספר חיכו לי בערך 10 בנות. הן התחילו לדחוף, לבעוט, לקלל, לשרוט, ולהשפיל אותי, הפעם הן הלכו עם זה רחוק יותר, ואז היה צלצול והן הלכו".
מירב מצאה את עצמה עם כאבים חזקים ברגל, צולעת לחדר המנהלת, שאמרה שהיא לא רואה שקרה לה כלום, וצעקה עליה להיכנס לשיעור. "בערב הלכתי למוקד, ושם קבעו כי שברתי את הרגל. שמו לי גבס, ושבוע אח"כ הלכתי לביקורת ואמרו לי שאני צריכה ניתוח, שיש להכניס לי ברגים לרגל ושאהיה בכיסא גלגלים ל-3-4 חודשים. עברתי את הניתוח יומיים לאחר אותה ביקורת ונשארתי בבית עד לפני כמה ימים".
מירב מספרת כי החליטה לקחת את הסיכון ולשתף את הסיפור שלה, כדי שאנשים יבינו שדברים כאלה קורים. "אני לא מקבלת מספיק תמיכה, ואני רוצה שאנשים אחרים כן יקבלו את התמיכה הנכונה. אסור לתת לדברים כאלה לקרות, אסור שיהיה מצב עקום כמו אצלי בשכבה, שכולן יודעות שזה קורה ואף אחת לא עושה כלום כדי למנוע את זה. הפעם זה רגל שבורה עם ניתוחים, אבל בהמשך הפציעה יכולה להיות חמורה הרבה יותר. וזה בנוסף לפגיעה הנפשית החמורה".
מירב מבחינתי גיבורה אמיתית. למרות כל מה שעברה ועדיין עוברת, היא מספיק חזקה לבוא ולשתף ולרצות בשינוי – עבורה ועבור אחרים במצבה. בזכות 'המטבחון' של איגי היא זוכה לתמיכה שהיא כל כך זקוקה לה, היא יודעת שיש לה לאן ללכת ושיש לה חברים שגורמים לה להרגיש שייכת ושדואגים לה כמו משפחה, את זה אסור לשכוח ועל כך אני מברך את כל הארגונים שנותנים בית חם, בית שמציל ממש חיים לבני הנוער. צר לי שחלק מהחברה הדתית בארץ לא מטפלת במקרים כאלה, אחרי הכל 'דרך ארץ קדמה לתורה'.
המטבחון פעיל בימים א,ג,ה מ- 1800 ועד 2100