לאחר הרצח במצעד בירושלים, היו רבים שטענו כי ההתעקשות לקיים מצעד גאווה דווקא בעיר ירושלים הוא זה שמוביל את הקיצוניים לעשות מעשים קיצוניים. אך עוד ועוד מקרים המתרחשים בשבועות האחרונים בכל רחבי הארץ, מוכיחים כי האווירה האלימה כלפי להט"בים במרחב הציבורי נמצאת בכל מקום, ופוגעת בכל אחד, גם אם הוא ממש משתדל להצניע את עצמו.

כך קרה לשושן ובר ובת זוגתה, כשנסעו בקו 1 מת"א לפ"ת, והותקפו על ידי נוסע, בעוד רוב נוסעי האוטובוס מתעלמים מהמקרה ומסרבים להושיט עזרה.

בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק, פרטה וובר את המקרה:

"בת הזוג שלי לא אוהבת, מה שנקרא, "להפגין חיבה בפומבי", כתבה וובר בפוסט, "לי זה נראה כמו פחד קמאי, היא אומרת שזה פשוט עניין של זהירות. הגיוני בהתחשב בעובדה שלפני פחות מחודש מישהי נרצחה בדקירות סכין על הרקע הזה, אבל אני נאיבית.

חזרנו אתמול מהופעה. שבעות ומרוצות ישבנו בקו 1 מת"א לפ"ת, ובמושב מולנו ישב אדם פחות מרוצה, בסביבות גיל 35, שרעד מזעם, קפץ את האגרופים ומלמל "די! די כבר!" --- זה היה נראה כאילו הוא מדבר לעצמו עד שפנה אלינו ישירות ואמר לבת-זוג שלי בכעס "תפסיקו עם זה תיכף ומיד! או שאני אכניס לך סטירה!"

כל האוטובוס - דממה.

"מספיק עם הדברי אהבה האלה! זה מגעיל אותי! גועל נפש! דוחה! תפסיקו או שתחטפי ממני סטירה!" הוא צעק והוסיף "אני ארביץ לך אפילו שאת אישה!"

היא ענתה לו ברוגע (ובעיקר בהלם) שאם משהו לא מתאים לו, האוטובוס גדול והוא יכול לעבור מקום. אבל הוא צעק בחזרה שלא רק שהוא לא יעבור, אנחנו נפסיק, ואם לא נפסיק, הוא ירביץ לנו.

בנקודה זו בחור שישב סמוך התערב ואמר לו שיירגע ועוד אישה אמרה לו שהוא ממש לא הולך להרביץ, אבל האיש התחיל לצעוק יותר חזק. הסתכלתי סביב וניסיתי לחשוב מי מהנוסעים יקפוץ עליו במקרה שהוא יתחיל להרביץ לנו, אבל כל שאר האנשים פשוט הפנו מבט או שתקו. ולמרות שחשבתי לעצמי בראש ש"ימות העולם אני לא אקום בגללו", קמתי בגללו, כי היה לו אש בעיניים ופחדתי ברמות, והלכתי לנהג ואמרתי לו שאחד הנוסעים מאיים עלי (תגובת הנהג: "מה את רוצה שאני אעשה? יש לך בעיה אז תתקשרי למשטרה" - רק שניה אני כבר אזמין ניידת לאוטובוס נוסע.)"

בהמשך דבריה, מנסה וובר להבין מה גרם לנוסע לתקוף אותן בצורה כזו.

"כשהכל נגמר והאפס ירד מהאוטובוס ניסיתי לשחזר מה עשינו שהרגיז אותו כל כך. לא התנשקנו, לא התחבקנו, בעצם - בכלל לא הפגנו חיבה. האמת היא שזה ממש לא רלוונטי האם עשינו "דברי אהבה" כמו שהוא אמר אלא פשוט קשור לעובדה שאני נראית כמו לסבית והיא נראית כמו לסבית ואנחנו לא מסתירות את הניראות הזו שלנו. את הפוסט הזה אני כותבת באוטובוס בדרך לירושלים. כשבאתי להתיישב באחד המושבים הפנויים שנותרו ליד אדם דתי הוא עשה לי פרצופים ואמר בכעס שיש בעיה ואני לא יכולה לשבת לידו. אני אמרתי שאם הוא לא יושב ליד בנות אז שיקום ויעבור מקום. הוא באמת עבר. בעצבים, אבל עבר. ובעיניי זה בדיוק אותו הדבר - ההדרה שאני עוברת כאישה והשנאה שאני חווה כלסבית - היא זהה, כי אם משהו מפריע לך - תעבור מקום ואל תסתכל. אבל ברגע שאני זו שצריכה לעבור מקום כי לך יש בעיה - זה כבר סיפור אחר".

וובר מסכמת את החוויה ו ומודה כי ככל הנראה, גם בפעם הבאה היא לא תסתתר, למרות הסיכון הכרוך בכך.

"אני כנראה אמשיך ואשאר נאיבית כי אני לא יכולה לסבול את העובדה שאני צריכה להסתתר כי יש אנשים שהאהבה שלי לא באה להם טוב בעין. יסמין כנראה תמשיך לאזן אותנו ולהיות זהירה ו"לחכות עם הנשיקה לבית" כי היא יודעת שלאנשים שלא טוב להם בעין לפעמים יש סכין.

והאמת היא שאנחנו פשוט לא מוגנות ברחוב. כבר מזמן לא מדובר ב"עשבים שוטים". השתיקה באוטובוס, הזלזול של הנהג - זה הכל חלק מזה. להרבה מאוד אנשים יש בעיה עם נשים ועם להט"בים, והרבה מאוד אנשים מצפים שאנחנו נעבור מקום ולא הם. זה 2015 ואתמול כמעט חטפנו מכות באוטובוס".