עידו גידָלי (31) מתגורר בבאר שבע עם בעלו ומלמד זה ארבע שנים בבית הספר "מבואות הנגב", בקיבוץ שובל שבדרום הארץ. עידו מחנך כיתה ח' ומלמד "הומניסטיקה", מקצוע המאגד תחתיו תנ"ך, ספרות ותרבות ישראל. הוא גם מורה לעברית בפרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) ומלמד כיתה של עולים מחבר העמים המגיעים לארץ בכיתה י' ללא כל קשר לשפה העברית.
במה עסקת לפני שהתחלת לעבוד כמורה ומדוע פנית לתחום ההוראה? תחום החינוך עניין אותי מאז ומעולם, ועסקתי בו מאז שאני זוכר את עצמי. לפני שפניתי להוראה, עסקתי בהדרכה של נוער יהודי בפרויקטים שונים, ובהנחיית קבוצות במסגרת עמותות "גשר" ו"בינה". אל ההוראה פניתי משום שהגעתי למסקנה שזו הדרך היעילה ביותר לחולל שינוי. התקבלתי לתכנית "רביבים" (תכנית מצטיינים להוראת מדעי היהדות באוניברסיטה העברית) וכך בעצם נסללה דרכי להוראה.
האם הרגשת אי פעם שונה בבית הספר מפני שאתה גיי? בוודאי שהרגשתי שונה, מאחר ואני אכן שונה. השונות מתבטאת בנקודות יומיומיות. באסיפת הורים של תחילת שנה המחנך אמור להציג את עצמו. אני זוכר שתהיתי האם זה הזמן לצאת מהארון - תחילת שנה, כיתה חדשה, תלמידים והורים שלא מכירים אותי. מאחר ולמיטב ידיעתי אני המורה ההומו היחיד מחוץ לארון בביה"ס, מפנים אלי שאלות הנוגעות לסוגיות להט"ביות. לדוגמה, בשנה שעברה קולגה שלי התייעצה איתי בנוגע לתלמיד הומו שלה שחשש מלינה עם הבנים בטיול השנתי. היה לה חשוב לשמוע את דעתי דווקא כמורה הומו.
מדוע לדעתך חשוב לצאת מהארון בפני התלמידים? בעיניי יש חשיבות אדירה ליציאה מהארון של מורה מול תלמידים. מצד אחד, התלמידים גדלים בעידן בו כל שונות היא לגיטימית, אבל בפועל ובעיקר בפריפריה הם מאוד שמרניים. החשיפה שלהם למורה, אדם שהם מעריכים וקשורים אליו, שהוא שונה, שהוא הומו, הופכת אותם באופן אוטומטי לרגישים יותר לשונות. כשיצאתי מהארון מול תלמידיי היה לי מאוד חשוב להדגיש בפניהם שלהט"ביות היא רק סוג אחד של שונות, ושיש הרבה שונויות שהחברה מסתכלת עליהם בעין עקומה. אבל פתאום התלמידים נפגשים עם אדם הומוסקסואל במציאות, ולא רק דרך מסך הטלוויזיה, ומבינים שהוא מורכב כמו כל אדם אחר. אני חושב שזו פעולה שמחנכת הרבה יותר מכל שיעור שאוכל להעביר להם.
איך הגיבו צוות המורים והנהלת בית הספר? צוות המורים, היועצת ומנהל החטיבה מאוד תמכו בתהליך, ויחד תהינו על העיתוי הנכון לעשות זאת, שכן בכל זאת מדובר באירוע לא שגרתי בביה"ס. לעתים היו גם הרמות גבה, מורים שתהו מדוע זה חשוב ומה זה ייתן, אבל בסך הכול התגובות והתמיכה היו חד-משמעיים. ידעתי שכשיגיע הרגע ואצא מהארון, מנהל החטיבה והיועצת יגבו אותי, ואם יתקשרו אליהם "להתלונן" על המחנך ההומו הם יידעו מה לענות. אני חושב שאני בר מזל במובן הזה, כי שמעתי על מקרים בהם הצוות היה מאוד מסויג מיציאה מהארון של מורה וחששו לגבות אותו.
איך הגיבו התלמידים וההורים ליציאה מהארון? התלמידים היו בהלם, והיציאה מהארון הובילה לשיחה ארוכה של כשעתיים בה הם שאלו אותי אינסוף שאלות שנראה כאילו חיכו לשאול המון זמן ולא היה להם את מי. בשתי הכיתות בהן יצאתי מהארון באופן "רשמי" ניגשו אליי תלמידים לומר תודה, וזה היה מאוד מרגש. בכיתה אחת כינו אותי "גיבור" על כך שהסכמתי להיחשף. התלמידים אותם אני מחנך אמרו שאני צריך להיות ראש הממשלה כדי לשנות את החוקים המפלים. זו דווקא הייתה הרמה להנחתה כי הסברתי להם שלא צריך להיות הומו בשביל לתמוך בזכויות להט"ב. התלמידים קיבלו אותי בכל כך הרבה אהבה והתרגשות- הסתובבתי על ענן במשך שבוע אחר כך. כל עוד הייתי בארון מול התלמידים הרגשתי כאילו יש בינינו חומה של שקר וסוד. הם היו שואלים מה עשיתי בחג ולא רציתי להשיב להם שטיילתי עם בן זוגי וכל מיני זוטות כאלה של יומיום. גם ההורים הגיבו באהדה גדולה, וזה היה מאד מפתיע עבורי. ההורים כבר הכירו אותי והעריכו אותי אחרי כמה חודשים של עבודה עם הכיתה שלי, ואני משער שזה עשה את היציאה מהארון הרבה יותר קלה לעיכול. קיבלתי מרובם תגובות מאוד חמות, אם כי עד היום יש כמה הורים שפשוט לא התייחסו לנושא.
האם נתקלת בגילויי הומופוביה כלפיך או כלפי אחד התלמידים ואיך פעלת? ביום האחרון של שנת הלימודים בשנה שעברה עשו ונדליזם בכיתה שלי וכתבו דברים מגעילים על כמה תלמידות. על הדרך גם כתבו על אחד הלוקרים את שמי עם ציור של שני אברי מין צמודים. זה העציב אותי וניצלתי את האירוע בשביל לדבר עם הכיתה על גבולות של אסור ומותר ביחסים בין מורים לתלמידים. אני גם מקפיד לדבר איתם המון על הכוח של השפה, ואני נותן את הדוגמה של השימוש הרווח במילה "הומו" כמילת גנאי, מילה שהם משתמשים בה המון. אני תמיד משתדל לקשור את העניין לנושא הרחב יותר שהוא- כוחן של המילים, מפני שאני חושב שאם רק אתמקד בשימוש הבעייתי ב"הומו" אני אחטא למטרה.
במה היחס כיום שונה מהתקופה שאתה היית תלמיד? העולם היום וישראל בפרט הרבה יותר סובלניים. אני חושב שאם לי כנער היה מפגש עם מורה מוערך שהיה יוצא מהארון זה היה משנה את חיי, פשוטו כמשמעו! זה היה חוסך לי הרבה שנים של שנאה עצמית בארון. בזמני כנער לא היה אף ייצוג במרחב הציבורי להומו, ובקושי היו הומואים בתקשורת. כיום תלמידים להט"בים במצב הרבה יותר טוב, אבל לפנינו עוד דרך ארוכה מאוד.
האם עזרת לתלמיד או לתלמידה גאים באופן אישי? התלמידים שלי רק בכיתה ח', ואני חושב שכל נושא המיניות עדיין בהתהוות ראשונית אצלם. יש כמה תלמידים שזיהיתי אצלם סקרנות גדולה יותר ביחס לנושא הלהט"בי, ואני משתדל להתייחס לנושא ברגישות ובעדינות, כדי שירגישו בנוח לשאול. אני די בטוח שיגיע היום בו תלמיד או תלמידה ייגשו לדבר איתי.
האם היותך גיי תורמת במיוחד לתפקידך כמורה? מהו רגע השיא עבורך? בעיניי היותי הומו תורמת רבות. אני שיעור מהלך של קבלת השונה והרבה יותר קל לשמש דוגמה חיה לשונות מאשר לדבר על חשיבות קבלת האחר וכד'. אני יודע בוודאות שהמפגש איתי שינה לתלמידים משהו בתפיסת העולם ביחס ללהט"בים. רגעי היציאה מהארון מול שתי כיתות בהן לימדתי היוו עבורי "רגע שיא". התרגשתי במיוחד כשיצאתי מהארון מול כיתת נעל"ה, בעיקר כי ידעתי שעמדתם הבסיסית כלפי להט"בים שלילת. כשיצאתי מהארון מול תלמידי נעל"ה, ניגש אליי תלמיד בסוף השיעור כדי לשתף אותי שאחותו לסבית ושהוא מאוד שמח שחלקתי איתו את הסיפור שלי. אפשר לומר שעבודתי החינוכית עלתה מדרגה מהרגע שהייתי כן עם התלמידים לגביי- היכולת שלהם לראות אותי חי בשלום עם עצמי זו כנראה הפעולה הכי משמעותית שיכולתי לעשות כאיש חינוך.
האם משרד החינוך מעניק מספיק כלים ומחנך לשוויון לתלמידים גאים? יש שיפור קל ביחס של מערכת החינוך לנושא, מאחר ובחלק מבתי הספר מתירים לחוש"ן להיכנס, אבל בפועל מדובר במספר מצומצם של בתי ספר ובארגון מתנדבים, ולא בתכנית סדורה של משרד החינוך. כששר החינוך מצהיר ש"המדינה חייבת להבהיר להומואים שהם לא משפחה" הוא פוגע פגיעה קשה בעבודה שאני עושה במשך שנה. בעיניי, מערכת החינוך לא עושה מספיק כדי לחנך לשוויון לתלמידים גאים ולשוויון בכלל ונמנעת מעיסוק בזהות ונטייה מינית. לדעתי, חינוך מיני הוא אחת המשימות האקוטיות והדחופות ביותר, ובזאת גם חינוך לסובלנות כלפי בעלי נטיות מיניות שונות.
גם אתם מורים גאים? כתבו לנו pride@mako.co.il