בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, כשטוני קרטיס וג'ק למון הטריפו את הוליווד והעולם כולו עם שמלות שחור לבן בסרט "חמים וטעים", הקולנוע הישראלי היה עוד בחיתוליו, רחוק מלדמיין צעד שערורייתי שכזה.
רק בשנות השבעים, כשריקוד ה"טיים-וורפ" האנדרוגני של "מופע האימים של רוקי" כבר כבש את העולם בסערה, החלו גם סרטי הבורקס שלנו לייצר אזכורים לדמות ההומו הנשי. כניסתה של דמות הגיי סימנה מפנה דרמטי בתרבות הישראלית. כמובן שהוא היה סטריאוטיפי וגרוטסקי להחריד, כיאה לישראל השמרנית של הימים ההם, אבל עצם העיסוק בה היה סוג של שבירת מוסכמות. המתנדב העברי הראשון שעלה על שמלה היה זאב רווח. לא אישה אמינה במיוחד ובטח שלא יפיפייה, אבל זה מה שהיה ועם זה היינו אמורים לנצח.
סבנטיז: פעמיים זאב רווח
אם יש שני דברים שתמיד תוכלו לסמוך על מיסייה רווח שיספק לכם בסרט בורקס, הם שדמותו תקרא ששון ושהוא יגלם הומו נשי מוגזם, או לחילופין סטרייט שיאלץ משום מה להתחפש לאישה בשלב כלשהו. או שניהם. הסצנות הבלתי נשכחות מ"חגיגה בסנוקר" (1975) ו"יופי של צרות" המופלא שנה מאוחר יותר, מוכיחות היטב שבעידן הבורקס גבר בבגדי נשים סימל גרוטסקה מגוחכת להחריד. שלא נאמר מביכה. ובמקרה של רווח גם כעורה במיוחד.
בדיוק כשהקהל הישראלי כבר התרגל לרווח בתור דראגיסט הבית הקבוע שלו, שלישיית הבנים החרמנים של אסקימו לימון (צחי נוי, יהונתן סגל ויפתח קצור), הצליחו לגנוב לו את הספוט – ובגדול. הסצנה המופתית ב"ספיחס" (1982), בה שלושת הטירונים בורחים מהמפקד שלהם (יוסף שילוח ז"ל), נקלעים לאחורי הקלעים של מופע, נאלצים לחבוש פאות וללבוש בגדי נשים ולעלות לבמה לזמר "מאמא יוקרו", היא ציון דרך משמעותי בקולנוע שלנו ובתרבות הישראלית בכלל.
שנה אחרי חגיגות ה"מאמא יוקרו" גם ישראל גוריון נתפס על המסך כשהוא לובש שמלה. בסרט הטראש ההזוי "הדודה מארגנטינה", הבמאי האגדי ג'ורג' עובדיה הגדיל לעשות ואף צילם את גוריון בלבני נשים בסצנות סמי-אירוטיות. במקביל, גוריון החל לגלם תפקידי נשים גם בתכנית הילדים המיתולוגית של הערוץ הראשון "שלוש ארבע חמש וחצי", שהיוו מעין קריצה קמפית עליזה אי אז בשנות השמונים השמרניות.
נשאלת השאלה למה היו צריכים לתת דווקא לגוריון את תפקיד המכשפה של "היפיפייה הנרדמת", בעוד שבקאסט הקבוע היו שתי שחקניות ראויות (יונה אליען ושרי צוריאל)? ככל הנראה גופו החלק והרזה של גוריון, בשילוב עם תווי פניו העדינות, הפכו אותו לטרנסג'נדר האולטימטיבי. מעניין מה לבני אמדורסקי היה להגיד על זה? אגב, גם ששי קשת התנדב לחבוש פאה ולעלות על שמלה פעם אחת. איזה גבר.
אייטיז: זונות, עורבים וסמים אצל עומס גוטמן
בהמשך שנות השמונים פרץ זרם שוליים קולנועי בהנהגתו של הבמאי המחונן עמוס גוטמן ז"ל, שהחל להציג את הדבר האמיתי וחשף את הטרנסג'נדרים ואת תרבות הדראג המחתרתית של מועדוני הגייז. כאן דמות הגיי לא הייתה סטריאוטיפית, וזו בדיוק הסיבה שסרטיו של גוטמן לא זכו להיכנס לזרם המרכזי.
בזמן שדמויות הגייז הקודרות והמסוממות של גוטמן סבלו והתייסרו על מר גורלן (בכל זאת, להיות הומו ישראלי באייטיז לא היה כיף), הגברים שלבשו בגדי נשים הציגו את הפן הצבעוני, שמסרב להיכנע לדיכוי החברה. גוטמן שיתף פעולה עם טרנסג'נדרית חסרת ניסיון מול המצלמה, עדה וולארי טל ז"ל, שגנבה את ההצגה כדיווה בשם אפולוניה ב"בר 51" (1985) ומאוחר יותר השתתפה גם ב"חסד מופלא" (1992).
גם איילת מנחמי לקחה חלק במחתרת הקולנוע הקווירי שהקים גוטמן, כשביימה את סרט הסטודנטים הנושך, "עורבים", בשנת 1988. את התפקידים הראשיים איישה חבורת הומואים נשיים, חלקם עם זהות מגדרית מעורפלת, שחיו בקומונה תל אביבית מוזנחת. בסרטה המהפכני הקדימה מנחמי את זמנה בעיסוק בחלק המוחצן של תרבות הגייז, והפליאה ליצור פורטרט מדויק של חיי הדאון טאון התל אביבי של שנות השמונים. הסיבה לכך כנראה נעוצה בכך שהשחקנים הראשיים, בועז תורג'מן ואיציק ניני הנפלאים, חיו על הגבול הדק שבין גבר לאישה גם בחייהם הפרטיים.
ניינטיז: מפגע הפולניות – מ"זהו זה" ועד "בנות פסיה"
במהלך שנות השמונים גם מוני מושונוב החליף לא מעט שמלות ופאות בשידור החי (וגם בשידור החוזר) של "זהו זה". מאחר והקאסט היה מורכב מגברים בלבד (פלוס גיחות של שולה חן ומיקי קם), תפקידי האישה כמעט תמיד הלכו למושונוב, שהסתבר כאחד מחקייני הנשים היותר מוצלחים שהיו לנו, וגלגל אותנו מצחוק בכל קטע מהסוג הזה. לימים, המערכון הקאלטי של הפולניות במלחמת המפרץ הפך ל"ראנינג גג" וגם דובל'ה וקושניר זכו ללבוש שמלות באופן קבוע. סדרת המערכונים שלהם הפכה להצלחה אדירה, והעובדה שמדובר בגברים מחופשים לנשים כבר לא הייתה החלק המרכזי בבדיחה. הקהל הרחב כבר היה זקוק לטקסט מושחז, כי הגבר בשמלה של ימי הבורקס העליזים כבר החל להישחק.
בשנות התשעים גם גברברי "החמישייה הקאמרית" המיתולוגית עטו על עצמם שמלות במערכון הקורע של הדודות מפולניה. בשלהי שנות התשעים צצה לה גם סדרת הטלוויזיה של הזוג הגאה לבית פוקס-אוחובסקי, "פלורנטין", שסימנה שלב חדש במערכת היחסים בין הקהל הישראלי לדראג הקווירי. אורי בנאי גילם בה את איגי, הומו נשי וצבעוני סטייל "כלוב העליזים", חובב תחרויות אירוויזיון וכמובן, נהנה ללבוש בגדי נשים. באותם שנים גם להקת הדראג "בנות פסיה", החלה לפרוץ את שערי מועדוני הגייז, ואפילו זכתה לפינה קבועה בתוכנית האירוח של אמנון לוי בערוץ הראשון (הממלכתי וזה). בכך הצליחה נכנסה תרבות הדראג רשמית למיינסטרים הישראלי.
שנות אלפיים: כשלובה פגשה את מירי פסקל
בעשור האחרון אימץ הקהל הישראלי לחיקו קומיקאים חדשים, שנהנים מאוד לגלם ערב רב של דמויות נשיות. הבולט שביניהם הם טל פרידמן, על שלל דמויותיו המשובחות – זה התחיל עם צפדינה בימי הזוגיות הבימתית עם משה פרסטר, והמשיך בלובה הענקית של "ארץ נהדרת", ומשם כבר נולדו חלי ורוחל.. מן הסתם עוד לא שמענו את המילה האחרונה ממנו. מיותר לציין שגם את מריאנו הולמות מאוד השמלות שבוחרת לו המלבישה של "ארץ נהדרת".
עוד גברברון עם חיבה לליפסטיק ועקבים (בעיקר עקבים) הוא ציון ברוך, שתמיד מצליח לדייק בגילום דמויות פרחות שונות. גורי אלפי, לעומתו, דבק באותה דמות נשית במהלך כל "שידורי המהפכה", הלוא היא תקווה של דויד, שהייתה תפורה למידותיו. תקווה הייתה ההוכחה שזאב רווח הוא לא היחיד שיכול להפוך לאישה מכוערת במיוחד. סורי, גורי, יותר יפה לך גבר.
אך הבחור שהכי מזוהה עם דמות האישה שגילם בעשור האחרון הוא אילן פלד. מי? כן, לא הרבה מכירים את השם, אבל אולי השם 'מירי פסקל' יצלצל לכם פעמון עיראקי פנימי. מירי של "אחד העם 1" הפכה לסדרת פולחן שהולידה בשנה שעברה את סדרת ההמשך "אחד העם 101". מירי הובילה את תסריטי הנונסנס של הקומדיה המופרעת כדמות מרכזית, והפכה לאייקון לא רק של הקהילה הגאה, אלא של העם כולו. היא מייצגת בראש ובראשונה את הישראלי המכוער, זה שמדובר בגבר לבוש בשמלה כבר הכי לא אישיו. נכון, היא עדיין גרוטסקית ומוגזמת, אבל היא כבר לא מרתיעה. להיפך, היא אחת משלנו. מגעילה בדיוק כמונו. מירי פסקל מסמלת, יותר מכל, את השינוי התפיסתי שעברנו – סופסוף, אחרי שנים של יכולים להסתכל על גבר בשמלה ולהגיד 'מהכפת לי?'.