"הומופובים מסיתים, דם ילדים על ידיכם", זה אחד המשפטים שצעקנו ברחובות תל אביב, בהפגנה הספונטנית שנערכה בלילה הנורא של הרצח בברנוער. זוכרים/ות? יש מי שלא ישכחו לעולם. שמונה שנים עברו. 2920 ימים שלמים, של כאב, של אובדן, של פחד אמיתי, של פגיעה בבטחון, של ערעור כל פיסת חיים בחייה של קהילה שלמה. 2920 ימים בהם הרוצח עדיין מסתובב חופשי. ואולי הוא לא מסתובב, אולי הוא ברח מהארץ. אולי הוא בכלל גילה שההומופוביה ממנה ככל הנראה פעל, היא בשל היותו הומו בעצמו? אולי הוא בכלל חי בינינו. מגיע למצעדי הגאווה מדי שנה ויודע שיש דבר כזה פשע מושלם, פשע שעליו לא משלמים לעולם. רצח מתועב, פציעות קשות, פגיעה בחייהם (הפגיעים מראש) של למעלה מ-10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה.
הימים היו ימי הקיץ החמים של 2009. הייתי בת 32 ובדיוק סיימתי את תפקידי כמדריכת קבוצת הנוער של ארגון הנוער הגאה איגי בהרצליה (בהתנדבות), ביחד עם שותפי היקר יריב. מוניתי לתפקיד שכה רציתי (גם כן בהתנדבות), מנהלת משאבי האנוש של איגי. משמע, איתור, גיוס וחיבור לקבוצות המתאימות בכל הארץ, של עשרות מדריכים/ות חדשים/ות לארגון שכה אהבתי ותמיד אוהב. זוכרת שבדיוק שבועיים לפני כן הכרתי את עמית, מי שלימים תהפוך להיות אשתי האהובה, לא פגשתי אותה באותו סוף שבוע מדובר, היא בדיוק עבדה בקיבוץ עין גדי ואני הייתי בבית אצל הוריי, גלשתי באינטרנט, כשלפתע קיבלתי סמס בהול מהילה, שהייתה אקסית טרייה. לא היינו בקשר באותם ימים, כך שלקבל ממנה סמס, סביב השעה 23:00 בלילה, לא היה עניין של מה בכך. זוכרת את מילותיה כאילו זה קרה אתמול: "את בסדר? את בבית? במקום של הקהילה?".
טלפנתי אליה מיד: "מה קרה? משהו קרה למישהו בקהילה?". היא הייתה מאד לא ברורה ובעיקר מודאגת. "תדליקי חדשות, אמרו שקרה משהו במקום של הקהילה, זה כל מה שאני יודעת". כמה דקות לאחר מכן, כשהחדשות רק בישרו על ירי בפאב של הקהילה או מקום אחר, כבר קיבלתי הודעות מכל עבר, טלפנתי למנכ"ל איגי דאז, אבנר, הבנתי שיש אירוע משמעותי. לא הבנתי עד כמה. ניסיתי לבדוק עם מדריכים/ות, עם עובדי המרכז הגאה, אך רב הנסתר על הגלוי, הרגשתי שזה הרבה יותר חמור מהדיווח. בתוך רבע שעה, התלבשתי, הזמנתי מונית ונסעתי בחשש גדול ודופק שידע ימים איטיים יותר, למרכז הגאה. הבנתי שמתארגנת הגעה ספונטנית של מדריכים/ות מאיגי כי הבינו שקרה משהו רע במיוחד.
כשהגעתי למרכז הגאה לפני חצות, השמועות וחצאי הדיווחים כבר הפכו לאמיתות. היו יריות בברנוער, המקום הבטוח והמיוחד שבמשך שנים היה הבית של כל כך הרבה בני נוער, שלא תמיד ידעו מהי נטייתם המינית ומעולם לא התבקשו לצאת משום ארון. הם התקבלו בברנוער של האגודה ללהט"ב כל מוצ"ש, בדיוק כפי שהתקבלו בכל הקבוצות של איגי, בדיוק כמו שהם/ן. מדריכים/ות שקיבלו את לבטיהם, שהכילו, חיבקו אך לא לחצו ובטח שלא ביקשו לצאת בהכרזות לגבי נטייתם/ן, פשוט נתנו להם/ן להיות הם עצמם/ן.
באותו מוצ"ש מקולל, 1.8.09 בשעה 22:40 בלילה, התערער עולמם/ן של אותם/ן בני הנוער ובעצם של קהילה שלמה. באמצע פעילות חברתית, במבנה הישן ברחוב נחמני, התפרץ אלמוני לבוש בבגדי הסוואה שחורים ובמסיכה לברנוער. הוא היה חמוש בנשק, וכנראה גם בהמון שנאה והומופוביה והחל לירות בנוכחים/ות ללא הבחנה ונמלט מהמקום. מהירי נהרגו במקום ניר כץ, מדריך אהוב, וליז טרובישי, נערה בת 16. בנוסף, נפצע מדריך נוסף ותשעה בני נוער נפצעו, חלקם קשה, שניים מתוכם נותרו נכים לצמיתות.
באותו לילה זכור לרע במרכז הגאה, החלו להתקבץ הידיעות הברורות על שאירע, ויחד איתן התקבצו עשרות בני אדם, המומים, בוכיים, עם דגלי גאווה, עם נרות, עם שלטים, פוליטיקאים הגיעו, סלבס גאים, כל מי שאוהב את הקהילה בא לחבק אותה באופן ספונטני, עוד לפני שהבנו את גודל האסון שקרה. בהמשך יצאנו כולנו למעין הפגנת מחאה ספונטנית של כמה מאות אנשים, צעדנו כמה וכמה רחובות עד חזרתנו למרכז הגאה, במוצ"ש לאחר מכן, התקיימה עצרת זיכרון והזדהות בכיכר רבין, אמנים רבים, פוליטקאים, מובילים/ות בקהילה הגאה ובני הנוער שהיו בשבוע שלפני כן נוכחים באירוע הירי הנורא. היו מחאות, היו התארגנויות, היה חיבוק גדול מכל קצוות העם וקצוות הקשת הפוליטית.
שמונה שנים ומה נשתנה?
כל השנה פוגעים בקהילה, מתבטאים נגדה, מבטיחים הבטחות לתמיכה כספית, להעברת חוקים, מסיתים ובסוף, רק כשקורה אירוע קיצוני שכזה כולנו מחובקים ועתירי הבטחות ותקציבים. שמונה שנים ומה נשתנה? לא הרבה. הרוצח עדיין חופשי, ההסתה עדיין בכל מקום, קשה לשכוח גם את רצח שירה בנקי שקרה במצעד הגאווה בירושלים ממש לפני שנתיים. אתם/ן חושבים/ות שהיום בטוח לנו יותר כי אנחנו יותר חזקים? כי יש לנו יותר תומכים/ות? ארגונים יותר נחושים? עדיין יש שלל סכנות ואנשים מטורפים יותר או פחות, שלא יהססו לבצע שוב פשע שנאה ולפגוע או לרצוח אותנו.
אחרי הרצח בברנוער הסתגרתי לתוך עצמי, גייסתי את כל כוחותיי הנפשיים ומרצי לתמיכה בנוער, לגיוס כ-40 מדריכים/ות בתקופה בה לא ידענו אם החניכים/ות בכלל ימשיכו להגיע. התחלתי לעבוד במרכז הגאה, ניהלתי את פעילות המרכז ולא שמתי לב איך הכאב והפחד שאבו אותי לתוכם, וכל דקה מיומי הכילה קהילה גאה ופצועה שכה אהבתי ושתמיד אוהב. הרצח טלטל את עולמי. אבל מה לגבי בני הנוער? מי שהיו שם וראו את הזוועות? מי שעד היום נותרו נכים על כיסא גלגלים? מי שהערוצים השונים הוציאו מהארון באותו לילה ארור, כשצילמו אותם בבית החולים מבלי לטרוח לברר אם ההורים שלהם בכלל יודעים. מה עם אמא של ניר כץ ז"ל? מה עם הוריה של ליז טרובישי? מה עם הורי הפצועים? ומה עם הוריה של שירה בנקי?
>> "אתה ואבא ינאי תתנחמו זה בזה"
>> 18 סלבס שלא ידעתם שההורים שלהם להט"בים
>> "בגלל שגדלתי לאימהות מדהימות, חונכתי לפתיחות וקבלה"
הקהילה שלנו מדהימה וחזקה, בשמונה השנים האחרונות עברנו כל כך הרבה. הסתה, גאווה, מחאות, נצחונות, ניפוץ ארונות וקבלת תקציבים. הכל מהכל. בישראל 2017, אנחנו עדיין חיים כאן בין שמחה לכאב, בין הפסדים צורבים לניצחונות קטנים, בין חיבוקים של פוליטיקאים ליריקה לבאר של פוליטיקאים אחרים. ויותר מכל, אנו חיים בפחד. פחד שכל זה יכול לקרות שוב, מחר, בעוד שנה, בעוד עשור. אנו מוכרחים להמשיך את מלחמת ההתשה שלנו לשוויון זכויות, מלחמה נגד הומופוביה והסתה, בעד אהבה, גאווה ופשוט חיים טובים ובטוחים יותר בישראל. ניר, ליז וגם שירה לעולם לא ישכחו מעל לוח לבנו המדמם.
