לאחרונה פורסם כי ארגון הבריאות העולמי (WHO) צפוי להכריז כי טרנסג'נדריות אינה הפרעה נפשית. מדובר בבשורה של ממש לקהילה הטרנסג'נדרית ולחברה כולה. לפני שאתייחס לתמורה שבהחלטה חשובה זו, אפתח בשאלה מדוע כל כך קשה לנו כחברה לקבל בחור עם שדיים?
>> "פתאום מילדה ביישנית ומופנמת הפכתי להיות הגבר שאני"
>> הדוגמן הטרנסג'נדר דורש: "אל תגידו לי לשים חולצה!"
הנפש האנושית נוטה לקטלג ולמדר. כשאנחנו רואים תלמיד ישיבה חרדי, אנו מיד מניחים הנחות שונות, בחורה ערביה מיד גוררת אחריה התייחסויות נוספות, וכך גם קיבוצניק, תושב תל אביב וכו'. הקטלוג לסכמות חברתיות מועיל כי זה חוסך בירורים ובדיקות, אולם מהצד השני של המטבע, גם מוביל להנחות שגויות ומכאן הדרך לשנאת זרים, הומופוביה, טרנסופוביה וגזענות קצרה מאוד.
השפה העברית מקשה על החברה אף יותר ממדינות הדוברות את השפה האנגלית, בשל ההתייחסות המגדרית שבה. לקרוא ליוסי "אתה", ולזהבה "את" נשמע טבעי ונכון, אך להחליף בין השיוכים יוצר בלבול וחוסר נוחות בקרב רבים. לעומת זאת, לקרוא באנגלית לרייצ'ל ולג'ורג' 'you', מבלי להבדיל אם מדובר בזכר או נקבה, נשמע טבעי יותר.
הביצה והתרנגול/ת
התמודדות החברה עם המיעוט השונה מובילה פעמים רבות לעוינות ורדיפה, ולהסתגרות וחשדנות מצד הפרט השייך למיעוט הנרדף. המציאות הזו מעודדת את חברי הקהילה הטרנסג'נדרית לפתח בתגובה סימפטומים נפשיים כמו חרדה ודכאון, ואכן אחוז ההתאבדויות בקרב חברי הקהילה גדול מהאוכלוסיה הכללית. הסיבות לכך הן רבות וכוללות בעיקר את החשש מהחברה העוינת והצורך לשמור סוד. האדם נקלע למצוקה רגשית ולא מעז לשתף או לבקש עזרה מהמערכת, אותה הוא חווה כרודפנית ועוינת. מחקרים רבים מראים כי תופעות החרדה והדיכאון הנלווים הם תוצאה של דחייה חברתית, סטיגמה וקיפוח חברתי רב תחומי (תעסוקתי, חוקי ועוד).
כמו החברה גם הפסיכיאטריה כחלק בלתי נפרד ממנה, משקפת את הלך הרוח, ולאורך ההיסטוריה התייחסה אל קהילת הטרנסג'נדרים בהתאם – כבעלי הפרעה פסיכיאטרית. השם שניתן לכך שיקף את אותה התפיסה: מ-trans-sexual disorder שהתייחס רק לניתוחי שינוי מין, דרך gender identity disorder שביטא הפרעה בתפיסת הזהות המגדרית ועד ה-gender dysphoria המתמקד בעיקר במצוקת האדם בשל נושאים הקשורים למגדרו. האבחנה הנוכחית של gender dysphoria (דכדוך מגדרי) מתייחסת אמנם רק לתגובה הנפשית של הפרט, אך בעצם קיומה מניחה במובלע תרומה של הטרנסג'נדר למצבו ובכך "משחררת" את החברה מאחריותה המלאה.
כדי שהחברה תקבל את השונה עליה לעבור תהליך הדרגתי של הסתגלות והכלה, וכך בדיוק קורה כיום במערב ובפרט בישראל כלפי הקהילה הטרנסג'נדרית. השינוי התפיסתי-חברתי בנושאי מגדר מתחיל בשינוי התפיסה הפסיכיאטרית, כפי שנעשה עם הוצאת ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות ב-1973. כך למשל גם בסוגיית הניתוחים לשינוי מין; בשנת 1986 פורסם נוהל שאפשר ביצוע ניתוחים לשינוי מין בישראל. ב-2015 הצטרפה לוועדה שקובעת מי רשאי או רשאית לעבור את הניתוח, נינה הלוי כנציגת הקהילה. בהתאם לכך חלה גם עלייה משמעותית במספר הניתוחים, פחות אנשים נאלצים כיום להמתין לניתוח או לבצע אותו במדינה זרה.
כעת אנו עומדים לפתחו של שינוי חיובי נוסף בדמות פרסום ההצהרה הצפויה להוצאת הטרנסג'נדריות מספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי ה ICD – צעד חשוב מאין כמוהו. הרוח הגבית שניתנה למאבק של הקהילה ההומוסקסואלית הביאה לתהליכים חיוביים רבים, שעדיין נמשכים. שיוויון זכויות מלא, זוגיות ונישואים, משפחה והורות, פנסיה ירושה וצוואה הושגו בחלק ניכר ממדינות המערב ובשאר העולם והתהליך עודנו ממשיך.
עלייתו של שחר חדש
אז מהו הצעד הבא? ההבנה החברתית והקבלה של אנשים שאין התאמה בין מינם לבין מגדרם הופכת יותר ויותר ברורה ורווחת. דמויות מפתח חברתיות בארץ ובעולם, הצגות, סרטים וספרים מאפשרים חשיפה וקבלה ותורמים ליכולת של טרנסג'נדרים להבין כי החברה יכולה לקבל אותם ובכך לצמצם פגיעה נפשית אפשרית. כאן חייבים לציין את תרומתם הרבה של נורה גרינברג, נינה הלוי, דנה אינטרנשיונל, ד"ר אילנה ברגר ועוד רבים הפועלים מזה שנים לקידום הקבלה של הקהילה הטרנסג'נדרית בחברה הישראלית.
כעת החברה צריכה לאמץ ולקבל את מצבי הביניים כמו גבר עם מאפיינים נשיים או אישה עם מאפיינים גבריים ומצבי השינוי המגדרי – הגדרה המשתנה לאורך זמן, איש איש ואופן תפיסתו את מגדרו.
התפיסה המקובלת בעולם היא שאדם נולד למצב בו מינו ומגדרו חד הם. למרות שהתפיסה הזו רלוונטית לרוב האוכלוסיה, עדיין קיימת קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שמבינים כי אין התאמה בין מינם ומגדרם באופן קבוע, זמני או משתנה – אין זה אומר שמדובר בהפרעה. עלינו כחברה לקבל את האנשים במלואם כחלק בלתי נפרד מהקהילה, בריאים ושווי זכויות וחובות.
>> רצח את בן זוגו: "עשיתי את זה למען האהבה"