לפי סקר שערכה הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה בקרב קהילת הלהטבפא"ק, 96% מקרב הטרנסיות יחוו אפליה בקבלה לעבודה לרעה. 95% מאוימות בפיטורים או מפוטרות. התמונה הסטטיסטית די ברורה, נשים טרנסג'נדריות נדחקות החוצה ממעגל העבודה כל הזמן ובכל מקום כמעט.
לפי אותו הסקר, רק שליש מהטרנסיות מצליחות למצוא עבודה תוך חודש ימים, רבע מהמשיבות בסקר השיבו שמצאו עבודה בין חודש לחצי שנה, 11% מהטרנסיות מוצאות בין חצי שנה לשנה. ו-20% מהאחיות שלי לקהילה מוצאות עבודה רק אחרי שנה של חיפושים ודחיות. לשם השוואה, חצי מהנבדקים הסיסג'נדרים ענו שמצאו עבודה תוך חודש.
את הסטטוס של חברתי, אריקה קולוסוב, על תלאות חיפוש העבודה בעיר קראתי בזמן הקפה של הבוקר. אני מכירה היטב את החוויה שאריקה מדברת עליה, אפילו יותר מדי טוב. בשבועות האחרונים אני מנסה למצוא עבודה בתל אביב. נשמע פשוט? לא אם את נראית טרנסית או קווירית.
"המעסיק אמר שהנראות שלי מפריעה לו בעין"
המעסיקים נשמעים נחמדים ואדיבים בטלפון, אבל ברגע שאני מגיעה לראיון העבודה עצמו, אני קולטת את המבט הזה שאומר: פה לא תהיה לך עבודה. הנראות שלי מפריעה לו בעין, כמו שאמר לי מעסיק בעבר, או שבדיוק הוא שם כשרות ומי צריך את הבלגן הצבעוני והקווירי הזה בעסק שלו.
בחודשים האחרונים עבדתי בבית קפה קטן בעיר, בו די אהבתי לעבוד יחסית לבתי קפה אחרים שעבדתי בהם עד כה. לקוח קבוע במקום לא חדל מלשאול אותי שאלות על התהליך הרפואי שקשור למעבר שלי. שוב ושוב עניתי לו שלא ישאל שאלות כאלה. במיוחד אהב להרגיש 'ליברלי' ולהגיד לי שהוא מקבל אותי, אבל 'קשה לו לפנות אליי בנקבה', אז סליחה שהוא ממשיך לפנות אליי בזכר, אבל קשה לו.
ומדובר על לקוח מהסוג שמגיע כל יום וכולם יודעים בדיוק מה הוא שותה ואוכל. תמיד הכנתי לו את האמריקנו והעוגיות ריבה שלו מראש כי לא רציתי להיתקל בו, או בחדשות על הטרנסיות שהוא היה אוהב להקריא לי בקול, בזמן שאני רק ביקשתי ממנו שיכבד את הוויב שלי וייתן לי לחזור לעבודה. מבקשת הולכת.
עוד נתון שעולה בסקר הוא על החוויה בשוק העבודה עצמו. שליש מחברי הקהילה הסיסג'נדרים חווים אפליה בעבודתם, 95% מאחיותיי ואחיי בקהילה הטרנסית חוות אפליה ביחס אליהם ממקום עבודתם, ו-91% חוות אירועים מפלים במהלך העבודה. בתכלס, עכשיו כשאני קוראת את הסקר, אני חושבת על ה'תרומה' שלי לסקר, ונזכרת למה בעצם אני בכלל מחפשת עבודה.
לפני כמה שבועות, לקראת סגירת המשמרת בבית הקפה, יצאתי לקפה וסיגריה, ואז הלקוח פנה אליי בשאלת דושבג. השאלה מסבירה בדיוק למה הרגשתי מוטרדת כל הזמן, ומבחינתי זו הנקודה בה הוא פרץ את הגבולות שהצבתי לו. כדי להוסיף, הוא פנה אלי שבוע בדיוק אחרי שהתרעתי בו שלא ישאל אותי שאלות אישיות, ושזה נחשב גם לפי החוק כהטרדה מינית. "אם יש לך זין אז למה אתה רוצה שיפנו אליך בנקבה?" - כך הוא שאל, מילה במילה. הוא חושב שאברי המין שלי, המגדר שלי, הם נושאים לגיטימים ללעג.
אני לא כותבת את זה כדי שמישהו יקרא את המילים שלי ויעסיק אותי, למרות שאני אשמח אם זה יקרה. האיש המטריד ממשיך להגיע לאותו מקום, להזמין עוגיות וקפה ולהתבטל, ואילו אני איבדתי את מקום העבודה שלי. אני כותבת כדי שיכנס לכם לראש החוויה של טרנסיות גם במקומות פתוחים כביכול כמו תל אביב. וזה לא משנה אם אתם ליברלים או שמרנים, ליכודניקים או מצביעי העבודה, הפועל או מכבי, ביונסה או טכנו - שייכנס לכם עמוק לראש בפעם הבאה שתקראו כתבה על טרנסית שמתה ברחוב או בעבודות מין, ותהיו עצובים או שתגעלו, ויעבור לכם הרגש הזה אחרי 10 דקות. ככה אנחנו נדחקות ממעגל העבודה, ככה דוחקים אותנו החוצה.
>> "הוא אמר 'בקטנה', וחדר אליי בלי קונדום"
>> למה אתה עדיין רווק? אנחנו יכולים להגיד לך