השבוע קראתי בהרבה כאב את הסיפור של חיים ואלכס עבאדה-ריין, שנולד להם בן בתאילנד בהליך פונדקאות. התינוק כנראה לא היה מיועד לעולם שלנו, ומת כעבור זמן קצר. אם לא די באבלם הקשה מנשוא, חיים ואלכס צריכים גם להתמודד עם אטימות של הממסד, האזרחי והדתי, בהקשר של מציאת מקום לקבורה יהודית לבנם. בתוך העצב העמוק הזה, ובעקבות הניסיונות של אנשים לשכנע אותם לוותר על קבורה יהודית, לא הופתעתי לקרוא את שאמרו: "זה שאנחנו הומואים לא אומר שאנחנו לא מאמינים בדת".
רוב הלהטב"קים בארץ גדלו במשפחות שהתייחסו בצורה כלשהי לדת, מחרדים ועד אתאיסטים. לרבים מאתנו יש זיכרונות ילדות של ביקורים בבית הכנסת עם סבא וסבתא, לילות סדר בחיק המשפחה, ישיבה בסוכה ועוד. ללא מעט מהדתל"שים שבינינו יש אולי תחושה של החמצה: פשוט הפסקנו להיות מקובלים בקהילות שלנו.
האם אפשר להמשיך לאהוב את הדת, או אותם החלקים המדברים אלינו, בעודנו אוחזים בכל חלקי הזהות שלנו?
משך עשרות שנים, כשהקהילה הגאה התחילה להתארגן במאה הקודמת, הרעיון שיש מקום מפגש לדת ולקהילה הגאה נחשב לבלתי ניתן להשגה. איך ייתכן שבשער בית הכנסת, המקום בו אני אמור להיפגש עם בוראי, מצפים ממני להכניס את זהותי המינית לאיזה תיק סגור היטב? אם הרב ישמע, חלילה, על חיי "התועבה" שלי, המתפללים יזרקו אותי לכל הרוחות.
מאז ומתמיד היהדות ידעה להסתדר עם שינויים, אפילו מרחיקי לכת, שינויים בחיי החברה ובהתקדמות המדע. היא עשתה זאת לפעמים על ידי פרשנות חדשה, ולפעמים מפני שהעם פשוט דרש שינוי. היהדות, המבוססת אמנם על התורה, כוללת מנהגים רבים שספגה מתרבויות שונות, כאלה שכבשו אותנו וכאלה שגרנו בתוכן.
הרבנים, שהובילו את היהדות מאז חורבן הבית השני, הבינו שיש חכמות אחרות בעולם, ושאפילו כדאי לאמץ חלקים מהן. היהדות מעולם לא פחדה מהקדמה - עד שקמה לה התנועה האורתודוקסית, כתגובה לרפורמה שהתרחשה בקהילה היהודית בגרמניה. מאז המאה ה-19, כל דבר חדש, כל רעיון חדש, כל התקדמות, הכול לכאורה אסור ומשוקץ.
מהומות סטונוול, בשנת 1969, הצליחו לחולל הפיכות אפילו בעולם היהודי. התנועה לשחרור הקהילה הגאה לא פסחה על יהדות ארה"ב. כל הזרמים ביהדות הליברלית, החל ביהדות המתחדשת ב-1984, וכלה בתנועה המסורתית ב-2006, החליטו להסמיך רבות ורבנים מהקהילה הגאה.
בחוץ לארץ, רוב העולם היהודי מקבל את אנשי הקהילה הגאה בדיוק כמו שמקבל את הסטרייטים. בזמן לימודיי בניו יורק, התמחיתי בבית כנסת קונסרבטיבי באיסט וילאג'. היה ברור לחברי בית הכנסת שעליהם לפנות באופן פרו-אקטיבי לקהילה הגאה, מאחר ויש אלפי הומואים שגרים בשכונה. בית הכנסת חייב לדאוג לחיי הרוח של כל יהודי, ואסור לו להפלות על רקע זהות מינית או מגדרית. כך נולד הפרויקט "גאים בוילאג'", שחגג כבר שבת גאווה פעמיים.
לכן, לא ברור לי למה הישראלים שאינם משתייכים לחוגים הדתיים כאן, מתעקשים שהדת חייבת לשמר את הגישה האורתודוקסית לקהילה - גישה של אי קבלה במקרה הטוב, ושל טיפולי המרה במקרה הרע. נשגב מבינתי איך זה שרוב הישראלים שאינם חיים כאורתודוקסים, אבל עדיין מתעניינים במורשתם היהודית, לא מוכנים להביא לשינוי בממסד הדתי, ממסד אורתודוקסי ממלכתי, שהיום משמר גישות שמזמן פג תוקפן. ממה מפחדות המפלגות החילוניות שכל שנה מחלקות כמיליארד וחצי שקל לציבור הדתי, לרוב ללא שום תמורה למדינה?
יש יהדות פתוחה ומקבלת במדינה שלנו, שכבר שנים מחבקת את הקהילה הלהטב"קית. יש עשרות בתי כנסת שאפשר לבוא אליהם "איך שאנחנו": זוגות, יחידים, משפחות חד-הוריות או עם שני אבות או אמהות, ועוד. רבני ורבות התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית בארץ מחתנים זוגות חד-מיניים מתחת לחופה בטקס דתי. מדוע, אם כן, להיתפס ליהדות שעדיין חיה במאה ה-19, יהדות ששכחה כיצד להשתנות ואיך להתקדם לאור השינויים בהבנת נושאים כמו מיניות, מגדר ושוויון בין המינים?
ביום כיפור הזה, הגיע הזמן שנעביר את רוע הגזירה, לפי המילים של הפיוט המוכר "ונתנה תוקף". הפייטן מלמד אותנו, שלמרות שזו התקופה בה נחרץ גורלנו לשנה הקרובה, אנחנו עדיין יכולים להשפיע על התוצאה, על ידי מעשינו אנו. לפעמים זה העם שדורש את השינוי: דרך אחת לחולל את השינוי בגישה כלפי הקהילה הגאה היא על ידי שיבה לבית הכנסת, ועמידה על זכותנו להיות חלק מן התפילה.
לכל אדם יש מקום בבית הכנסת, מקום ששמור לה או לו על ידי אלוהים. אף אחד לא יכול למנוע מאתנו לעמוד לפני בוראנו ולשפוך את נפשנו, לא ביום הקדוש ביותר בשנה, ולא בכל יום שבא לנו ללכת לבית הכנסת. דרישה מאתנו להסתיר חלק אינטגרלי מזהותנו היא גזירת רוע שיש לקרוע מעלינו.
השינוי ביחסה של יהדות ארה"ב לקהילה הגאה התרחש מפני שיהודים גאים שם לא היו מוכנים לוותר על האמונה שלהם, ולא היו מוכנים שימדרו אותם מאלוהים. עכשיו שיש לנו בתי כנסת - ואפילו קומץ אורתודוקסים - שפותחים שעריהם בפנינו, הגיע הזמן שנחדש את הקשר שלנו עם המורשת. ביום כיפור זה, נעביר את רוע הגזירה על ידי שובנו לבית הכנסת.
* אפשר למצוא מידע על קהילות מסורתיות (www.masorti.org.il) ורפורמיות (www.reform.org.il) באתרים של שלהן.
* הכותב הוא רבה של עדת שלום-עמנואל, הקהילה המסורתית ברחובות.