צרחה בוקעת מחדר הרופא. הנשים שיושבות בחוץ ומחכות לתורן מסתכלות אחת על השניה. מי שבאה עם בן זוג, אוחזת בידו. הן מבינות מה קורה שם מאחורי הדלת. זאת היתה צרחה איומה. אני מסתכלת על הצרחה הזאת יוצאת מהחדר, ומרעידה את הכסאות בחדר ההמתנה. זאת הצרחה שלי, אבל זה לא קורה לי. מבחינתי, אני עדיין יושבת שם בחוץ, מחכה. זאת לא אני על מיטת הגניקולוג, מול מסך האולטראסאונד ועליו העובר שלי, שוכב על גבו ולא זז. הוא לא ישן. הלב שלו הפסיק לפעום.
הייתי בשבוע 16, אחרי חמש שנים בהן לא הצלחתי להרות. הגעתי עם בן הזוג שלי לסקירת המערכות הראשונה. התרגשנו, יש סיכוי שנדע את מין העובר, שנינו קיווינו לילדה. הרופא בדק ובדק ובדק ואני שכבתי ולא דאגתי. יש לי מיומה קרוב לרחם, גידול שפיר שהלך וגדל יחד עם העובר. הרופא אמר שקשה לראות בגללה, והמשיך לחפש את הדופק. לא ידעתי שאת הדופק הוא מחפש. אמרו לי שיש סיכונים בגלל המיומה, אבל לא רציתי לדעת, לעובר שלי לא יקרה כלום, הוא הגיע אליי אחרי חמש שנים והוא יהיה חזק ומיוחד, הוא ישרוד.
"המיומה דחקה את הרחם וחנקה אותו", אני חושבת שאלה היו המילים של הרופא או זה מה שהבנתי ממנו אחרי שהפסקתי לצרוח והתיישבתי על הכיסא. בהיתי בקערה הסוכריות על השולחן. "אני נורא מצטער", הוא אמר, "זה מאוד קשה. מקווה שנתראה בקרוב עם בשורות טובות".
נשאתי אותו בתוכי עוד חמישה ימים. חמישה ימים שבהם הוא שכב על גבו ולא זז, מזכיר לי חיה קטנה ומתה ואני ארון הקבורה שלו. אכלתי סושי ושתיתי יין. חיכיתי לניתוח שיוציא אותו ממני. הסתובבתי בין חדרי הבית ויללתי.
זה רק מים, ירדו לך המים
ביום הניתוח האחות העירה אותי בשש וביקשה שאתקלח בסבון המחטא הורוד של בתי החולים. אחר כך היא נתנה לי כדור לשים מתחת ללשון. הכדור גורם להתרחבות והתכווצות הרחם, מייצר צירים באופן מלאכותי. הם מתחילים כמו כאבי מחזור קלים ומהר מאוד הופכים לתופת. ישבתי על המיטה ובכיתי מכאב. האחות נתנה תרופה מקלה דרך המזרק, ישר לפה. חצי ממנה נשפך עליי ואת החצי השני רציתי להקיא. עמדתי מעל הדלי ורציתי ליפול לתוכו, כמו אליס אחרי השפן, רציתי ליפול נפילה רכה למערה בה העובר שלי עדיין מקפץ בתוכי.
הסניטרים הגיעו ויצאנו לדרך במסדרונות הפלורוסנט של איכילוב. בן זוגי הלך לצידי ואני הסתכלתי למעלה, רואה את האורות מתחלפים, שומעת את האנשים חולפים, זה היה נעים, הרגשתי כמו תינוק בעגלה. הייתי עייפה.
כשהגענו לחדרי הניתוח הם השאירו אותנו והלכו. מאחורי בכי תינוק וקריאות מזל טוב. חבורה של בני שלושים פלוס עומדת עם בלונים. עצמתי את העיניים, הוא ליטף את המצח שלי, מסתיר את האור המסנוור מעלי. רצה ליצור בועה רק לשנינו, בה הדאגה והאהבה זה לזו היא הנחמה שלנו.
אבל הסניטר הופיע ולקח אותי פנימה. עכשיו אני לבד. כל מיני אנשים ניגשו ושאלו שאלות. "שבוע 16, הלב נדם", חזרתי ואמרתי ובכל פעם פני התעוותו והדמעות טיפטפו במורד הפנים שלי.
ואז הרגשתי משהו נוזלי יוצא ממני ומציף אותי. קראתי לאחות. "יורד לי דם", אמרתי והיא הרימה את השמיכה. "זה רק מים, ירדו לך המים", היא השיבה והלכה. פרצתי בבכי. לא הייתי מוכנה. דמיינתי אותו נותר בקרקעיתי, כמו דגיגון מת באקווריום מרוקן.
"למה את בוכה?", שאלה אחות אחרת.
מאחורי נפתחה הדלת ואישה עם בטן ענקית הובלה פנימה על מיטה מוקפת ברופא ואחים ועוד אנשים. האישה נשמעה עליזה, היא עודדה את הצוות. "במה אני יכולה לעזור לכם?", היא שאלה והם אמרו לה שתהיה רגועה שהם יפגשו בתום הניתוח הקיסרי בו יוולדו התאומים שלה.
המשכתי לשכב שם והשלולית הפכה קרה. רעדתי. הרופא המרדים ניגש אליי. הוא דובר רוסית כמוני. יצא לי כבר לפגוש רופאים מרדימים ואני אוהבת את ההומור שלהם.
"במה את עובדת?", הוא שאל.
"עיתונאית".
"יפה מאד", הוא ענה.
"להיות רופא יותר", אמרתי.
"הג'וב הכי טוב הוא להיות טייס. אבל טייס שמוביל סחורה, בלי בני אדם. ואם לא טייס, אז רופא מרדים. ככה את מרדימה את כולם ויש לך שקט", הוא אמר ושנינו צחקנו.
הוא דיבר אלי ברוך, ואמר שהוא מצטער ויודע כמה זה קשה, ואז הוכנסתי לחדר הניתוח. היה לי קר וסניטר הביא שמיכה שחוממה ועטף אותי בדאגה.
אחר כך המרדים הזריק את חומר ההרדמה. "הנה זה מתחיל", אמרתי ונעלמתי.
כשהתעוררתי הבנתי שהכל נגמר. "אני רוצה לראות אותו", אמרתי למרדים בעל חוש ההומור השחור והוא לא צחק יותר. "אין מה לראות, תשכחי מזה. זה לא ילד, זה שום דבר, זה לא יעשה לך טוב".
הוא צדק שאסור היה לי לראות. הוא טעה שזה שום דבר.
הילד שלי קיפץ בתוך הרחם שלי, ראיתי אותו באולטראסאונד. "הוא יהיה ספורטאי", אמר רופא הנשים שלי כשראינו אותו בפעם הראשונה, אחרי שפעימות הלב המהירות בתוכי קיבלו גוף.
האם את באמת רוצה ילדים?
לא באמת רציתי ילד קודם לכן. כשראיתי את גופו הקטנטן, ראשו הגדול, שתי ידיו ורגליו זה שימח אותי, הרגשתי שאני נקשרת אליו, אבל עדיין לא רציתי אותו באמת. הוא נראה שמח שם בפנים, אבל עדיין לא הרגשתי שאני רוצה אותו.
כמה ימים אחרי הניתוח חזרתי למיון נשים. כאב לי. הרופאה הטובה בדקה אותי ואני לא ידעתי שאסור לי להביט על המסך שמולי שהפעם ריצד את הכלום שנותר אחרי שהילד שלי עף לארץ אחרת. ואז רציתי אותו בכל מאודי.
"אמא, תעזרי לי לבחור את בעלי?", שאלתי פעם את אמא שלי. הייתי בגן ברוסיה הסובייטית, בחצרות הבניינים ישבו גברים שיכורים, חלקם אבות לילדים שהכרתי שסולקו מבתיהם על ידי הנשים האומללות שלא נזקקו להם, כי ממילא פרנסו את עצמן ואת ילדיהן לבד. הפחד הגדול שלי היה להתחתן עם אחד כזה, להקים איתו משפחה ולגדל את ילדי בצער ודלות.
תמיד היה ברור וידוע שבאיזה שלב בחיים עליי להתחתן ואחרי זמן מסוים גם לעשות ילדים. מעולם לא עצרתי לחשוב על עצמי כעל אישה בלי שני השלבים האלה בחיי. מגיל קטן אנחנו למדות שאישה ללא ילד אחד לפחות היא ברייה עצובה שנכשלה בחייה. ואם הצליחה בקריירה, הרי שהיא ברייה שהצליחה בקריירה, אבל נכשלה בחייה האישיים.
לפני שמונה וחצי שנים הכרתי את האיש איתו רציתי הכל. שנתיים אחרי נישאנו בטקס אזרחי בפראג ואחרי שנה החלטנו שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא. היינו בחופשה בטוסקנה, היינו מאוהבים, ירד גשם ושטף את עץ הדובדבנים שבחלון המנזר שהפך למלון בו היינו בפעם הראשונה בה עשינו אהבה כדי להביא עוד אדם לעולם.
חודשים עברו בציפייה ואכזבה. בדיקות הריון עם פס אחד כחול הושלכו לאשפה. לא מיד הבחנתי בתחושת ההקלה, אחות ביישנית של האכזבה שתמיד הרגשתי.
חיבבתי את חיי כפי שהם, העבודה בשעות המשונות, הסיגריות שעישנתי, את האלכוהול ואת חיי הלילה, את האפשרות לקום ולטוס לחופשה, אהבתי לישון עד מאוחר בשבתות. אהבתי יחסית את מה שראיתי במראה ולא רציתי שגופי ישתנה בצורה בלתי הפיכה.
חודשים עברו ובדיקות ההיריון הביתיות המשיכו להראות פסים בודדים ואני מצאתי את עצמי קונה בדיקות ביוץ, עושה מעקב זקיקים, מנסה עמידות ראש, תזונה חדשה, אפילו איזה טיפול את שמו שכחתי בו אישה מעסה את בטני התחתונה ומבקשת ממני לנשום עמוק ולחשוב על דברים טובים. "משהו עצור בתוכך", היא אמרה, "את חיה במתח תמידי, תלמדי לנשום, שחררי את הבטן".
שום דבר לא עבד. פעם אמי אמרה לי שהנשים במשפחה שלנו פוריות מאוד. לא יודעת לאיזה נשים היא התכוונה שכן אפילו בקושי גברים יש במשפחה הזעירה שלנו, אבל הרגשתי כמי שבוגדת במסורת.
פנינו למומחה, עשינו את כל הבדיקות. "אני לא יודע מהי, אבל ברור שיש כאן בעיה", אמר הפרופסור וקבע לי טיפול הורמונלי. הזרקתי את ההורמונים לבטני מדי ערב, גם הטיפול הזה הסתיים בכלום. כמה ימים אחרי הזרעה שלא הצליחה ישבתי מדוכדכת ליד שולחן העבודה ושאלתי את עצמי "האם את באמת רוצה ילדים?"
מעולם לא חשתי בדחף אמהי, תינוקות לא עוררו אצלי עניין, אלא אדישות. הרגעים הקשים עבורי היו במעלית עם אמא ותינוק בעגלה כשהוא מביט בי ואני יודעת שמצופה ממני לחייך ולעשות פרצופים מצחיקים. כשהייתי עושה את זה, הסרבול הביך את כל המעורבים. היה ברור לי שאוהב את הילד או הילדה שלי יותר מהכל אבל פחדתי עליהם. להיוולד בישראל, במדינה הקשה הזאת שהולכת ונעשית יותר ויותר בלתי אפשרית? וזה לא שהחיים עצמם הם עונג. החיים הם רצף של עצב וכאב עם הבלחות שמחה קצרות. האמנתי ואני מאמינה בזה גם היום, שלרוב המניעים לעשיית הילדים הם מניעים אנוכיים של בני אדם המפחדים להיות לבד, למות לבד, אנשים ההולכים בתלם, בדיוק כפי שהלכתי, סימון מטרות שנקבעו אי שם לפני שנים. בדקתי וראיתי שהסיבה היחידה המניעה אותי לעשות ילד היא הפחד מבדידות בזקנתי והחרטה מפניה מזהירים שאתחרט כשיהיה כבר מאוחר, אבל הלכתי ושוחחתי עם נשים שלא יכולות להתחרט כבר וראיתי שדווקא הן חיות בשלום ללא האמהות.
בדיקה אצל פרופסור גילתה שגידול שפיר, מיומה שמכונה גם "שרירן", הוא שמונע את כניסתי להריון. יש להסירו. דחיתי ודחיתי את הניתוח. חיכיתי להארה, להתרוממות רוח. הבטתי בפני התינוקות וחיפשתי בהן תשובה.
התחלתי בתהליכים הבירוקרטים כדי לבצע את הניתוח. ואחרי חמש שנים של ניסיונות, נכנסתי להריון במקרה.
גיליתי את ההריון במעלות תרשיחא, כשעבדתי על כתבה על כמה מקרי רצח. אחרי שסיימתי שם, עליתי על האוטובוס חזרה למרכז ובכיתי. לא מאושר, אלא מאימה. ולמרות שקרה הדבר לו תמיד קיוויתי - שזה פשוט יקרה ולא אצטרך להחליט שום דבר, חשתי שזאת עלולה להיות טעות ושזהו מעשה חסר אחריות כלפי האדם הקטן הזה שעוד לא נולד.
16 שבועות הייתי בהריון. הגוף שלי כבר הספיק להשתנות, אם כי הבטן צמחה בגלל אותו שרירן שהלך וגדל יחד עם העובר. כבר מהתחלה הרופא אמר שיש סיכון. בן זוגי קרא על כל הדברים האיומים שעלולים לקרות, אני סירבתי. אם הילד שלנו הגיע אלינו למרות שומר הסף הקשוח, הוא ינצח. יש לו גנים חזקים.
היו לי סיוטים, גורי חיות בסכנה ואני הייתי צריכה להצילם ולא הצלחתי. וכל הזמן, עוד ועוד ברכות על ההריון, ושאלות אם אני מאושרת. לא, עניתי, כי המקום הזה עושה לי התקפי חרדה ולמקום הזה יגיע הילד המתוק שלי ולא, עניתי, אני לא יודעת איך יראו חיי וכל זה נראה לי קשה נורא ולא טבעי, כן, לא טבעי מכיוון שלנגד עיני עמדו מערכות היחסים של רוב המשפחות שמוכרות לי עם אשמה, טינה, אכזבה, דפיקויות שעוברות מדור לדור, שקרים ועלבונות. גם אהבה ודאגה, אבל כל כך הרבה כאב.
אני מביטה במעט מאד כי בכל מקום אני רואה אותו
אחרי שהכל נגמר, טסנו לחופשה. היא הייתה מתוכננת קודם, חשבנו שזאת תהיה חופשה ראשונה שלי כאמא לעתיד. רציתי להיות בטבע, כמה שפחות בני אדם סביבי, שיהיו אגמים ונהרות ועצים, דמיינתי איך אני והילד הגדל בתוכי נרדמים בקרחת היער והוא מרגיש את השלווה שהטבע משרה עליי.
לחופשה הגעתי אחרי ההפלה. כמעט לא חשבתי עליו שם, אבל הוא היה בכל מקום. מול המרפסת של החדר שלנו, על גדות אגם גדול, היו מתקנים בצורת דינוזאורים לילדים, וילדים עם הוריהם שיחקו בהם. הם לא עוררו אצלי שום רגש, כפי שמעולם ילדים של זרים לא עוררו אותו. לא חשתי קנאה, זה לא צרם לי ולא הזכיר לי את הילד המרצד שלי, אבל הרגשתי איך הפנים שלי נאטמות ואני מסתובבת ריקה וגדושה בדמעות שמסרבות לצאת.
פעם אחת באגם כששחיתי על גבי והרגשתי דג גדול עובר תחתי ומלטף אותי, המון דברים חלפו בראשי אז שהובילו אותי להכניס את הראש למים המתוקים ולתת דרור לצעקה שאיש לא יכל לשמוע. שאפתי את האוויר הטוב והקריר של ההרים והרגשתי את הריק בתוכי עם כל שאיפה. רציתי כל כך אותו חזרה. כאן בטבע, המקום היחיד בו אני מרגישה בבית, הבנתי כמה אני רוצה לתת אהבה לילד שהלך ממני, ללמד אותו לשחות, לקטוף איתו תותי בר, ללמד אותו לאהוב את הטבע ולשמור עליו, לתת לו כל מה שיש לי, לגדל אדם עם לב גדול וסקרן. רציתי את הילד הזה ולא בגלל הפחד מבדידות, אלא כי אהבתי אותו ואני אוהבת אותו עדיין ואוהב אותו תמיד. כמו בקלישאה, הבנתי מה הוא היה בשבילי, אחרי שאיבדתי אותו.
אני לא חוששת להיות לבד בזקנתי. אני מאמינה שכולנו לבד תמיד, פשוט בזקנה זה ערום בצורה אכזרית. אבל אני רוצה המשך לביקור בן 16 שבועות בו זיכה אותי הילד שלי, ביקור שהיה כמו חלום משונה, מלא רגש ומחשבות, שהאיר חלק בי שלא הכרתי. ואולי החלק הזה לא היה שלי, אלא הילד שלי שבא אליי הניח אותו בנשמתי והלך ומאז אני ערה ולא חולמת על גורי חיות חסרי הגנה ולא מעיזה לומר בקול רם שאני חייבת, אבל יש בי תקווה שמתישהו יהיה סוף אחר לביקור והוא ירצה להשאר איתי.
חודשיים עברו מאז. אני עדיין פוגשת אנשים ששמעו על הריוני והם בוחנים את הגוף שלי תוך כדי שיחה, מחפשים את הבטן. אני מקצרת את השיחות האלה ומשתדלת לא להביט בעצמי במראה מאז שהוא מת. אני מביטה במעט מאד כי בכל מקום אני רואה אותו. לא בפנים שלי, ולא בבטן שלי או בצילומי האולטרסאונד שלו שהתפזרו על השולחן על דעת עצמם. יש לי תמונות בראש כמו זבובים טורדניים אבל יקרים מאד, תמונות שלו חי בתוכי, תמונות שהן פרפרים מעולם המתים, יפים ועצובים.
וכשאני לבד אני עוצמת עיניים הרבה, כי כשאני לבד אני נשארת עם העובר המת וזה רק הוא ואני, אני והוא ושום דבר אחר מלבדנו.