"התינוקת האחרונה שלי נולדה כשאבא שלה היה בסלון וקרא עיתון", אומרת לורה שאנלי, מחברת רב המכר "Unassisted Childbirth". "הלידה שלה הייתה ממש מהירה, ולא הרגיש לי נכון לצאת אליו ולהודיע לו. הייתי רגועה לגמרי, ואפילו נרדמתי בשלב מסוים. כשהרגשתי שהלידה לקראת סיום פשוט נכנסתי לשירותים, ישבתי על האסלה וראיתי איך היא יוצאת. הרמתי את התינוקת אליי, וכשהיא התחילה לבכות בן הזוג שלי הגיע פתאום, כי הוא חשב שנכנס חתלתול מהחלון. באותו יום הייתה אמורה להיות מסיבת בייבי שאואר שחברה ארגנה לי, וכמה שעות אחרי הלידה פשוט הבאתי את הקטנה למסיבה, כדי שתחגוג איתנו".
שאנלי, אם לארבעה, יודעת שאתם אולי מעקמים את האף אל מול התיאור הזה, אבל ממש לא אכפת לה. כבר 15 שנים שהיא מנהלת את האתר המרכזי ביותר ברשת העוסק בלידות אנאסיסטד, והיא שמחה לשמש כפנים הרשמיות של התופעה הזאת – נשים מן המניין שבוחרות ללדת ללא סיוע, ללא בית חולים, רופא או מיילדת. לגמרי לבד. רבים בממסד הרפואי חושבים שהן חסרות אחריות, מסכנות לשווא את עצמן ואת התינוק שהן יולדות, אבל בעיניה מדובר במתנה הכי יפה שהיא יכולה לתת לעצמה ברגע המיוחד הזה. לא רק שהיא יולדת בבית, היא גם מתעקשת לעשות את זה כמו שרק האינסטינקטים שלה מנחים אותה.
"באופן אישי, אני מאמינה שאישה יודעת ללדת, ולא צריכה אף אחד שיגיד לה מה לעשות או יסייע לה", היא אומרת בראיון מביתה שבקולורדו. "הגוף שלה נברא בשביל זה, וכמעט כל הבעיות בלידה מופיעות בגלל שמתערבים לה. גם התערבויות פיזיות, אבל גם התערבויות נפשיות – מספיקה נוכחות של אנשים בחדר כדי לשבש את המהלך התקין של הלידה. בשבילי, ללדת דומה במידה רבה לשינה – הגוף שלנו מתוכנת לעשות את זה, אבל צריך כמה תנאים חיצוניים כדי לעשות את זה כמו שצריך. כשיש סביבך זרים אתה מפחד, נלחץ ולא יכול לתפקד בצורה הטבעית. במצב של רוגע, הגוף עושה מה שהוא צריך. בדיוק כמו שהגוף שלך יודע ליצור תינוק מזרע וביצית ולגדל אותו במשך תשעה חודשים, הוא גם יודע איך להוציא אותו".
"אנחנו מכירות את הגוף שלנו"
לפני שמתחילים, חשוב להבהיר: לידה "ללא סיוע" אינה עוד לידה ביתית. מדובר בתופעה מצומצמת בהרבה, שבמסגרתה נשים בוחרות לא רק לקיים את הלידה רחוק מבית החולים, אלא גם להימנע מלהיעזר בכל גורם רפואי בדרך. משרד הבריאות הישראלי לא מכיר בתופעה ולא מספק נתונים רשמיים אודותיה, אך גורמים המעורים בתחום קובעים כי לידות האנאסיסטד מהוות אחוז אחד מלידות הבית (שבעצמן מהוות אחוז מזערי מכלל הלידות, ומספרן נאמד בפחות מ-800 בשנה).
ולא רק זאת: מפאת רגישות העניין והתגובות הסוערות שהוא מעורר בקרב הממסד הרפואי, נשים רבות לא ממהרות להצהיר כי הן מתכוונות ללדת ללא סיוע, ומעדיפות ללכת לאיבוד בתוך הסטטיסטיקה. ישנם רק מספר פורומים ישראליים שבהם הן מחליפות רשמים ועצות, דוגמת "לידה פעילה וביתית" בתפוז והאתר "באופן טבעי", אולם אין תנועה ממוסדת התומכת ברעיון. גם בחו"ל אין התארגנויות מוסדרות, מעבר להחלפת מידע חיוני בפורומים שונים ומעקב רציף אחרי הרעיונות של שאנלי. זו, מצידה, ממהרת להדוף כל ביקורת על הבחירה – ומדגישה כבר בתחילת הריאיון כי לא מדובר בגחמה או במרד ניו אייג'י, אלא פשוט בחוסר ברירה מול מערכת רפואית דורסנית מדי. אומרים לכן שזה מסוכן ושמשהו עלול להשתבש? בבית חולים המצב לא טוב יותר.
"תראי, אני לא אומרת שלא היו תינוקות שנפטרו או נפגעו באנאסיסטד ושאולי היו יכולים לשרוד אם היו יולדים אותם בבית חולים – אבל מצד שני, אני בטוחה שיש תינוקות שמתו מהתערבויות מיותרות בבית החולים, ואולי היו שורדים לידת בית", היא אומרת. "הרבה מהמתנגדים שלנו משתמשים במחקר שנערך בשנות השבעים על איזו קהילה דתית קיצונית שאנשיה סירבו לכל עזרה רפואית כדי להראות שזה מסוכן, אבל בעיניי זה לא רציני. הנשים שיולדות אנאסיסטד לומדות ויודעות ומכירות את הגוף שלהן, והן פונות לעזרה במקרה הצורך. אני בתחום כמעט 30 שנה, ורואה בדרך כלל תוצאות טובות מאוד".
את המקרים שבהם זה פחות מצליח ונגמר בטרגדיה מכירה שאנלי ממקור ראשון. "ילדתי חמש לידות אנאסיסטד בבית, אבל יש לי רק ארבעה ילדים", היא משתפת. "אחד מהם נולד מוקדם, ומת כתוצאה ממום לבבי שלא היה ידוע במהלך ההריון. שלחנו את הגופה לנתיחה, והרופאים אמרו לי שגם בבית החולים אי אפשר היה להציל אותו. אני עדיין שלמה עם ההחלטות שלי, זה לא שינה דבר. מבחינתי, זו הפלה טבעית מאוחרת".
את לא חושבת שעדיף פשוט להתפשר על לידה בבית, עם מיילדת צמודה?
"ברור שזה עדיף מלידת בית חולים, אבל גם למיילדות יש נהלים רפואיים שהן חייבות לעמוד בהם, וזה עלול לפעול לרעת האישה. אחרי כך וכך שעות מאז שהלידה התחילה הן חייבות לפנות את היולדת לבית חולים כדי לא לאבד את הרישיון שלהן, גם אם הן חושבות שמצבה מצוין, וזאת בעיה. בעיניי, ברגע שמכניסים נהלים ללידה זה מוסיף אלמנט של לחץ, במיוחד כשלא ברור מי גיבש את הנהלים האלה ומדוע. בקולורדו הנוהל מחייב לפנות אותי לבית החולים אם לא התחילו צירים 12 שעות אחרי ירידת מים, אבל אם הייתי גרה כמה מאות קילומטרים מכאן, במישיגן, היו נותנים לי לחכות 72 שעות. אני אותה אישה וזו אותה לידה, אז מה ההבדל בעצם?".
המשפחה שלי, הריהוט שלי, החיידקים שלי
כששאנלי מתבקשת לספר על לידות האנאסיסטד המיוחדות ביותר שנתקלה בהן, היא ממהרת להזכיר את האישה שתכננה ליילד את עצמה בבית, אך לא שיערה שהיא הולכת לעשות זאת פעמיים. אחרי שהתינוק נולד בריא ושלם היא התקשרה למיילדת כדי שתבוא למלא את הטפסים הדרושים, ותוך כדי השיחה הרגישה שיוצא ממנה משהו נוסף – תינוק שני שלא ידעה על קיומו. מקרה אחר שייך לאישה צעירה, אחות במקצועה, שלמרות ההכשרה הרפואית שלה הצליחה לפספס את העובדה שהיא הרה. את הבעיטות ייחסה למיחושי בטן שמהם סבלה, ומתופעות הלוואי סבלה באופן שולי בלבד. כשהתחילו הצירים בהפתעה, היא החליטה שאם עברה את ההריון בלי לדעת היא יכולה גם ללדת לבד, וילדה תינוקת מקסימה בלי עזרה.
רוב המקרים, בכל אופן, מפתיעים הרבה פחות – והנשים מתכוננות זמן רב מראש לקראת האירוע שישנה את חייהן. "כשהלידה התחילה, התהליך היה גדול ונהדר מכל התלבטות שהייתה לי לפני כן", מספרת רותי קרני הורוביץ, מנהלת ביה"ס להכשרת דולות "אמנות הלידה" ואתר לידה, המשמשת גם כראש ארגון הגג של מקצועות הליווי וההדרכה הסב-לידתיים בישראל. היא הביאה לעולם את בתה בלידת בית ללא סיוע, ומספרת כי זו הייתה חוויה שונה מכל מה שהתרגלה לשמוע על לידות. "התפיסה התרבותית והחברתית שלנו היא בת אלפי שנים, ולפיה רק אלות יולדות לבד ונשים נעזרות במיילדת. גם אני נהגתי לפי הספר והודעתי למיילדת שהתחילו לי צירים בבית, אבל אמרתי לה שיש עוד זמן ושלא תצא עדיין, למרות שידעתי שיש לה יותר משעה נסיעה עד אליי. הבית שלי הוא סביבה כל כך תומכת, כל כך מוגנת, שהרגשתי שיש לי את כל המשאבים להתאושש בין ציר לציר: המשפחה שלי, הציורים שלי, הריהוט שלי, החיידקים שלי שבאמבטיה ובשירותים. הדבר האחרון שרציתי היה להכניס לשם עוד גורמים. הכל היה פשוט טוב, ולא רציתי לקלקל ולהפר את האיזון הזה".
גם אחרי שירדו המים, רותי לא נלחצה. "זמן קצר לאחר מכן הצירים הפכו סדירים ומשמעותיים, ובתוך כשעתיים ילדתי לידיו של רוני, בעלי. עמדתי על ברכיי, והתינוקת יצאה החוצה בשני צירים ספונטניים, עוצמתיים ואפקטיביים ביותר. ההרגשה הייתה נפלאה. טובה, שקטה, שלמה. הבן הגדול הצטרף ממש לאחר הלידה, וראה את אחותו הקטנה שניות ספורות אחרי שהכל קרה. כל כך שמחתי שאיש לא חונק לה את חבל הטבור, מנגב או לוקח אותה ממני, הייתי שותפה בלב ונפש להגעתה לעולם, ויחד עם בעלי שקיבל אותה לידיו זכינו כולנו במתנה שקשה לתאר במילים. אני חושבת שהפחד של אנשים מהדבר הזה נובע מאי ידיעה, ומתוחזק היטב על ידי הממסד באמצעות שימור הבורות מכיוון שאין לו אינטרס לתת לנשים מידע מתוך חשש כלכלי, אבל זה דבר מדהים".
גם רחל לוי ממושב בית מאיר, אם לארבעה ילדים ששלושה מהם נולדו בבית בלי סיוע, מתארת חוויה רכה וחלומית, שונה מאוד מהאדרנלין וההמולה של חדר היולדות. "בפעם הראשונה שילדתי עשיתי את זה בבית חולים, ואני מודה שהיה לי הרבה יותר קשה מרגע שיצאתי את פתח הבית", היא אומרת. "הגעתי לשם מאוחר וישר שאלו אותי מלא שאלות כמו מה מספר תעודת הזהות שלי. הרגשתי שאני צריכה המון כוחות כדי לשמור על עצמי וכדי ללדת – מה שאמור להיות הדבר הכי פשוט שיש. ממש לקראת הלידה היו קצת ירידות דופק, ובדיוק נכנס רופא שראה ואמר: 'תביאו ואקום'. למרות שלא הייתי אשת מקצוע קפצתי על הרגליים ואמרתי שאני לא מוכנה בשום אופן – ואכן, כמה דקות אחר כך ילדתי והכל היה בסדר.
"בלידה השנייה תכננתי לחזור על ההצלחה של הלידה הראשונה, ולמשוך כמה שיותר בבית. בפועל, הכל התקדם מהר יותר, והתינוק נולד עוד לפני שיצאתי. לא ידעתי שום דבר באופן רשמי, אבל תפסתי את התינוק, עטפתי אותו ועשיתי כל מה שצריך באופן אינסטינקטיבי לחלוטין. אז החלטתי שאת הלידות מעכשיו אני עושה לבד. היום, אחרי שלמדתי, אני יודעת שככל שיש יותר אנשים זרים מסביב שבודקים ושואלים שאלות, מופרשים פחות הורמונים שמקדמים את הלידה, והאישה צריכה ממש להתאמץ כדי לחזור לבועה שלה. זה מזכיר לי שהייתי לפני כמה חודשים בחווה וראיתי המלטה של עז, והדבר הראשון ששמתי אליו לב הוא שהיא הולכת הצידה. יש איזה ריכוז כשאת לבד, חדות. בחיים הרגילים אנחנו יכולים לשחק משחק כלפי חוץ ולשחק לפי הטירוף של העולם שסוחף אותנו, אבל הלידה מאלצת אותנו להתחבר לעצמנו".
אבל מה בעצם עושים בלידה כשאת לבד? איך יודעים מה השלב הבא? מבחינת רחל, פשוט צריך להקשיב לעצמך. "הגוף באמת מכתיב, ולכן אין יותר מדי מקום לתכנון מראש", היא אומרת. "בלידה השנייה, למשל, הרגשתי דחף ללחוץ, אבל לא היה אף אחד שיגיד לי שאני כבר בפתיחה מלאה, ובאופן אינטואיטיבי נשכבתי והרמתי את הישבן למעלה. בדיעבד למדתי שזו תנוחה שמאטה את הקצב, ונשארתי בה עד שחוויתי את רפלקס פליטת התינוק. התינוקת פשוט יצאה, בלי שלחצתי אפילו פעם אחת".
תמליצי על זה לחברות?
"תראי, אין לי רצון לקדם אג'נדה ואני לא חושבת שזה מתאים לכולן. אם מישהי לא מרגישה בטוחה בבית, עדיף לה ללדת בבית החולים. רק הייתי רוצה שאנשים לא יפחדו מלידות פיזיולוגיות, שיבינו שלא חייבים התערבויות, שיש גם נשים נורמליות שפשוט טוב להן יותר ללדת לבד".
הרופאים: זה לא צריך להיות נתון לשיקול דעת
אלא שהנשים האלה, מסתבר, בוחרות הרבה פעמים באופציה הזאת לא מאהבת מרדכי – אלא פשוט מפני שהן פוחדות מהברירות האחרות. "יש נשים בהריונות בסיכון גבוה, אחרי קיסרי, עם סוכרת – שמסבירות שהפגיעה היאטרוגנית (פגיעה שנגרמת מידי הרפואה, רש"ז) שהן חוו בלידות קודמות מהלכת עליהן אימים בצורה כזו שלמעשה התהפכו היוצרות, ובמקום לראות בלידת אנאסיסטד דבר מסוכן, הן רואות בלידה עם עזרה של צוות רפואי דבר מסוכן, גם אם מדובר בלידת בית", אומרת קרני הורוביץ. "אישה שמגיעה לבית החולים חשופה לכל כך הרבה הפחדות והתערבויות, והלידה הופכת לכל כך מתועשת ולא אנושית, עד שהגולם הזה קם על יוצרו. זו לא תופעה מבורכת בעיניי, אבל יש נשים שעבורן אין ברירה, בגלל המערכת".
היא קובעת כי החמרת הקריטריונים של משרד הבריאות לאישור לידות בית למעשה גורמת לנשים ללדת ללא סיוע, מכיוון שלמיילדות בית אסור ליילד אותן בביתן. עם הגזירות נמנים למשל קיצור משך הזמן שניתן לנשים לפתח צירים עצמונית אחרי ירידת מים, או איסור על קבלת לידות של נשים שאובחנו כנשאיות של חיידק ה-GBS, במקום להורות על מתן אנטיביוטיקה כפי שנעשה בבית החולים. דבר דומה, היא מזהירה, יקרה גם עם החמרת הקריטריונים הצפויה של ההגדרה של סוכרת הריון. "זה יגרום לגל חדש של לידות אנאסיסטד, כי זה פשוט מצב של אין ברירה עבור הנשים הללו. חלקן דווקא היו מוכנות ללדת באופן מוסדר עם מיילדת בית, רק שבגלל הנהלים המחמירים לא תימצא מיילדת בית שתסכים לעזור להן, ובבחירה בין לידה בבית החולים ללידה אנאסיסטד, הן בוחרות באפשרות השנייה".
כעת, היא אומרת, הבשילו התנאים לשנות את הגישה ללידות מסוג זה. "הרעיון הוא להשתמש באנאסיסטד כמשאב, לנער ממנו את הפחדים וההפחדות ולשכנע את הממסד שנשים יודעות ללדת בעצמן. ארגון המיילדות בארה"ב, גוף קונבנציונלי לכל הדעות, כבר דוחף לשינוי תפיסת הלידה ומושפע מאוד מהגישה שלנו, ועכשיו גם אצלנו צריך לדחוף לשינוי, למען הילדים של כולנו".
אלא שה"ממסד", לפחות כרגע, ממש לא מתכוון לשנות את דעתו. מבחינת המומחים, על האישה לעשות הכל כדי לוודא שהתינוק ייוולד בשלום – ואם לא את הכל, אז לפחות את ההכרחי. "יש הבדל גדול בעיניי בין לידה בבית עם מיילדת, לבין לידה ללא סיוע", אומרת תמר רבינוביץ, מיילדת אחראית במרכז הרפואי "העמק" מקבוצת הכללית. "כמובן שהאופציה הבטוחה והטובה ביותר היא ללדת בבית החולים כי יש לנו את כל הציוד והידע ואני לא רואה סיבה לא להגיע לכאן. אם מישהי בכל זאת רוצה ללדת בבית, היא חייבת להיות מלווה במיילדת מוסמכת. אם משהו מסתבך היא זאת שתדע מתי צריך להתפנות לבית החולים. מי שהיא לא אשת מקצוע לא יכולה לדעת מתי יש סיבוכים, וזו בפירוש סכנה".
גם ד"ר ראיד סלים, מנהל חדר הלידה באותו מרכז רפואי ממש, מתנגד לתופעה מכל וכל. "לידה כזו היא משהו שקורה בעולם השלישי, כשנשים צריכות ללכת ברגל 24 שעות לבית החולים הכי קרוב, ואחוזי התמותה של היולדות והתינוקות גבוהים בהתאם", הוא אומר. "רוב התמותה בלידות מתרחשת בשעה הראשונה אחרי הלידה – ובתנאים של בית, כשאין אפילו מיילדת עם זריקות מתאימות לכיווץ כלי הדם, אפילו דימום פשוט יחסית עלול להיות קטלני. צריך להביא בחשבון גם יילודים שנולדים עם בעיה רפואית שלא הייתה ידועה קודם לכן וזקוקים לעזרה מיידית – וכשמישהי יולדת לבד בבית אין מי שיאבחן את הבעיה, שלא לדבר על לטפל בה, וזה יכול לעלות גם בחיים של תינוק. יש תינוקות שנתקעים בתעלת הלידה. רופא מנוסה יכול לפתור את זה קלות, אבל אם האישה לבד זו עלולה להיות קטסטרופה".
ד"ר יצחק פיינשטיין, גינקולוג מחוז מרכז ושרון ומנהל מרכז בריאות האישה (ת"א) של קופת חולים מאוחדת, נחרץ עוד יותר. "בעיניי אלו פרינציפים לא חכמים במיוחד, שנובעים מחוסר ידע", הוא קובע. "לוקח 13 שנה להיות רופא מומחה במיילדות, וזה לא סתם – יש כל כך הרבה פתולוגיות ודברים שיכולים להשתבש, שלידה מחוץ לבית חולים היא פשוט מעשה לא חכם בעיניי, אם להיות עדין. זה פשוט לא צריך להיות נתון לשיקול דעת. אנשים חושבים שמה שטבעי הוא בהכרח טוב יותר, אבל אנחנו חיים בעולם המודרני. אמא שלי, שתחיה, היא בת 90, צלולה ומתפקדת, אבל בלי תרופות מסוימות שהיא נוטלת, היא לא הייתה איתנו. אם מישהי חוששת מבית חולים היא יכולה להגיע לפני הלידה, להכיר את הצוות ולראות שזה לא כל כך נורא כמו שהיא חושבת. אבל לידה כזו, לבד, בבית? לא הייתי ממליץ על זה לאף אחת, בשום תנאי".