אני בהריון ראשון, שבוע 30 וכבר מעל חודש מסתובבת עם ההבנה שזהו, להריון הזה כבר לא אתחבר. שנתיים ארוכות חיכיתי להריון הזה. התאהבתי בכל ילד שפגשתי, הוקסמתי מכל הריונית שראיתי. פנטזתי על עצמי כשאהיה בהריון - שלווה, עוצמתית, סקסית, בטוחה בעצמי, מאושרת, זוהרת. ואז פתאום זה קרה. נכנסתי להריון.
הבטן גדלה ואני נדחקת הצידה
שני פסים ורודים קטנים, והכל משתנה בבת אחת. מהרגע הראשון היה לא קל, לא נעים, לא זוהר ולא קסום. יותר נכון - מורכב, מסובך, קשה, מבלבל, בודד וזר. הפנטזיה מתנפצת, ואני בחוויה חוץ גופית - אני לא שם, הגוף הזה לא שלי, המחשבות האלה לא שלי, אני נעלמת.
הרגשתי כאילו כל ה”אני” מתבטל לנוכח ההריון הזה, ומה שיש מעכשיו זה רק “הוא”: מה שהוא רוצה לאכול, כמה שהוא רוצה לישון, מה שהוא דורש שאעשה. הוא הולך לפני, כולם רואים אותו לפני שרואים אותי, הוא היחיד שחשוב עכשיו, ואני צריכה גם לדאוג לו. במקביל, אני צריכה להתמודד עם הפרידה הזאת - הקשה והמפתיעה כל כך - ממי שהייתי עד רגע לפני, האישה שבניתי וגידלתי ולמדתי לאהוב.
לאט לאט אני נדחקת הצידה, מאבדת שליטה, המקום שלי מצטמצם ככל שגדלה הבטן, הקיום העצמי שלי, בלי הילד הזה, נחתם. ולא היה לי אפילו רגע לומר שלום. ועד שאני מתרגלת למצב החדש - לשינוי בגוף, לגודל החזה, לתנוחת השינה, למצב הרוח - הוא משתנה כהרף עין למצב אחר, וצריך להתרגל שוב מההתחלה.
והוא? הוא בשלו. גדל, מתפתח, בועט, זז, היפר אקטיבי. וגם התזוזות שלו לא מעלות בי חיוך, רוב הזמן זה מוזר ולוחץ, ולא באמת נעים, אז למה שאחייך? הוא עדיין לא הילד שלי, אין לו פנים ושם וריח וקול ומבט ונוכחות, והוא עדיין לא מצחיק אותי או מסקרן אותי, הוא פשוט ניזון ממני.
שנינו כלואים יחד, נבוכים ומבולבלים, בתוך הגוף הזה המוזר, שהיה פעם שלי. ובראש אני יודעת ומבינה שכשהוא יוולד נתאהב, גם אם לא במבט ראשון, אבל בינתיים - אני פשוט לא מכירה אותו. ואני לא מאוהבת.
כל כך קשה להתמסר לזה, להתעלם מהמורכבות ולזכור שאוטוטו הוא כאן, הילד שרציתי כל חיי - כי זה לא מרגיע אפילו קצת, להפך: הזמן רץ, זה תכף קורה, ואני עוד לא מוכנה... החרדות והחששות שם, מתחת לרדאר, כל הזמן. הלידה המאיימת, הרגע שאחרי, החיים שאחרי. ומעל הכל - הלא-נודע הזה, ענן שחור שמרחף מעל וממלא כל פינה שהיתה פעם שמורה לפנטזיה.
מצפים ממני לשקר
אבל למה? הרי אני יודעת שאני לא לבד. הרי נשים רבות חוות חוויות דומות לשלי, ומשום מה מתביישות לדבר. ואני לא מבינה, במה יש לי להתבייש? עשיתי משהו לא בסדר? לא רציתי? לא ניסיתי? לא עשיתי? לא זהרתי מספיק בהריון?!
אני יודעת שאני עושה הכל כמו שצריך. אני שומרת על הגוף הזה ועל מי שבתוכו, נותנת לו את כל מה שיש לי, מגנה עליו מפני החוץ. לא אוכלת מה שאסור, אבל עם כל הכבוד, גם לא מאכילה את עצמי לוקשים.
אני לא מתביישת בזה שקשה לי, מגיע לי שישמעו אותי, מגיע לכל מי שקשה לה שישמעו אותה. שנשים יוכלו לומר בפה מלא שזה לא פשוט, שזה מורכב, כואב, עצוב וזר. בדיוק כמו שנשים “מעזות” להתלונן על הקושי בגידול הילדים מאוחר יותר. אני לא רואה שום הבדל. אני מגדלת את הילד הזה כבר 30 שבועות וזה לא קל. זהו, אמרתי את זה.