אז שוב אני בשבוע 39, אך הפעם אני כבר שבועיים אחרי, עם ידיים מלאות. עדיין לא מצליחה לעכל את מה שיש לי בידיים כרגע, כל כך לא מובן מאליו.
כשהייתי בשבוע 32 חגגנו את יום ההולדת שלי. זאת הייתה הפעם השלישית שלי ברציפות שהייתי בהריון ביומולדת, ואיחלתי לעצמי ששנה הבאה אחגוג עם ידיים מלאות. בדרך חזרה, עברנו תאונת דרכים: רכב החליט לעצור בפתאומיות באמצע הכביש ולא הספקנו לבלום. בעלי נכנס להיסטריה, "אחרי כל מה שעברנו, זה ייגמר כך?!" ואני רק מלמלתי: "תביא אמבולנס, אני חייבת לדעת שהוא בסדר...". תוך 10 דקות היינו בבית חולים ולשמחתנו, חוץ מכמה כחולים בבטן הכל היה בסדר.
בבדיקה התגלה ריבוי מי שפיר, מפלס החרדה עלה
אבל יחד עם זאת, בבדיקות בבית החולים נצפה ריבוי קל של מי שפיר ותינוק קצת גדול, במצב עכוז. כל עוד לא שמעתי את המילים ריבוי ניכר, כמו שנאמרו לי בהריון הקודם, נשארתי רגועה. אז, בשבוע 39, התינוקת שלי ז"ל הצליחה להסתובב כל כך הרבה בגלל ריבוי המים עד שגרמה לעצמה הייצרות בחבל הטבור, ובסופו של דבר סיימה את חייה ברחמי.
בבדיקה הבאה, כשנאמר לנו שיש ריבוי ניכר, הלכנו מיד לרופא והתחננו שיוציאו אותו. הרופא החליט שסיבוכי הפגות לא כדאיים בשלב זה, ושאמשיך להיות במעקב צמוד. ימים קשים עברו עלינו, בדקתי תנועות כל שעה, גם בלילה. לארי נוספו שערות לבנות וגם לי. בבדיקה לאחר שבוע, התגלה שהמים הוסיפו להתרבות. העובר לא מפסיק להתהפך, עובר ממצב עכוז למצב ראש בגלל המים. לא היה מנוס: הרופא קבע זירוז לשבוע 37+3.
את השבת האחרונה לפני הזירוז עשינו בבית, רק שנינו. שבת אחרונה כזוג, בתקווה ששבת אחרי כבר נהיה הורים. אני הייתי קצת בסרטים, מאוד פחדתי מהלידה, כי רק לפני 11 חודשים, כשהייתי בשבוע 22 בלבד, עברתי לידה קשה ונוראית, אפילו קשה יותר מהלידה השקטה שהייתה לי בשבוע 39. אז לא הסכמתי לשמוע מילה על הלידה המתקרבת.
בצירים, דמיינתי את ארי מחזיק את התינוק שלנו
במוצ"ש טסנו לבית חולים. רק נכנסנו לרכב, וכבר התחילו לי צירים. ממש שמחתי, הנה אני באה לזירוז כבר עם התחלת לידה. לא היה חדר לידה פנוי וכל רגע הגיעו נשים עם פתיחה 7 או 8 ולהן הזכות קדימה. שמו אותי בינתיים במחלקת נשים. התקשרתי לדולה שלי המקסימה שלי לולה, ואיך שהיא הגיעה התחילה לעזור לי עם הצירים. כשהיה לי כבר קשה, עצמתי עיניים ודמיינתי את ארי מחזיק את העולל שלנו וירדו לי דמעות של אושר בכל פעם.
בצהרי יום ראשון סוף סוף קיבלנו חדר לידה. הסתכלתי סביב ולמרות שעשיתי סיור במחלקה לפני כמה חודשים היה לי לא פשוט. הסתכלתי על עגלת התינוק, והיה לי הבזק של הבת שלי ז"ל, שוכבת שם דוממת. ראיתי את המשקל, ומיד עלה לי 3600 המשקל שלה. הסתכלתי על ארי, ולתדהמתי הוא לקח את הכל אחרת: הוא התחיל לצלם והתלהב ש"עוד מעט יהיה כאן תינוק, עוד מעט ישקלו אותו פה... את קולטת?!" שוב ביקשתי שלא יזכיר לי מה עומד להיות. פחדתי.
אחרי החוקן, התחלנו בזירוז. שוב חיברו אותי למוניטור כי התינוק זז הרבה, והם לא הצליחו לקרוא רצף מסודר של דופק וצירים. הלידה לא התקדמה ולא הסכימו לשחרר אותי מהמוניטור. הדולה אומרת שהיא מרגישה מבוזבזת כי יש לה כל כך הרבה כלים בשביל לקדם את הזירוז, אם רק היו נותנים לי לקום.
לפתע אבא לי הופיע, "לא יכולתי לחכות יותר", ואחריו אחותי, ועוד אחות ועוד אחת ואז אחי. לכולם נגמרה הסבלנות אז הם פשוט הגיעו. שלחתי אותם הביתה אחרי שעה, כי הלידה לא התקדמה. אפילו את הדולה שלחתי קצת לנוח. רק כשאמא שלי הגיעה אמרתי לה שכדאי שתישאר בסביבה כי לדעתי זה יקרה לפנות בוקר.
לקראת חצות התחלתי להרגיש צירים קצת חזקים יותר. בודקים אותי – פתיחה 4. מחליטים לפקוע לי את המים, זה כאב, אבל לא איבדתי את חוש ההומור וצהלתי "היכונו לשובה של הכינרת לקו האדום המקורי". גלשו ממני המון המון מים והתחלתי לשיר תוך כדי כאב "ושאבתם מים בששון.." הדולה נשפכה מצחוק.
אז אני מתמודדת יפה עם הצירים, כואב מאוד, אבל מתמודדת, ואז הדולה-האחרונה שציפיתי ממנה, הציעה לקחת כבר עכשיו אפידורל. אני סומכת עליה ומסכימה. רגע אחרי האפידורל כבר לא כאב להיות מחוברת למוניטור ואפילו הצלחתי לעזור לצירים, עם נשימות נכונות ודמיון מודרך.
אני רועדת ולא מאמינה: יצא ממני תינוק חי ובוכה
פרופסור סמואלוב נכנס כל כמה זמן ואומר שעבר מספיק זמן מהזירוז ואפשר להתחיל עם פיטוצין. אני מתפללת בלב שדברים ייתפתחו מעצמם ושיהיה אפשר לוותר על הפיטוצין. ואכן, כך באמת היה. כשהתחילו צירי לחץ הודענו לאמהות לבוא, והן המתינו בחוץ בקוצר רוח.
הפרופסור אומר ללחוץ, אני לוחצת, כואב כל כך. "בציר הבא קחי אוויר, כאילו את עומדת ללחוץ ואל תלחצי... ציר אחרי תלחצי והוא יהיה בחוץ", הוא מודיע לי. כל כך שמחתי לשמוע את המילים האלה, אחרי כל מה שעברתי. אני מחייכת תוך כדי כאב וכשהוא שואל אותי איך אני, אני צוהלת "אני שמחה!". בציר אחרי לחצתי, ואז שמעתי את בעלי "אני רואה אותו..". אני צועקת ששורף לי, אבל הנה: הוא בחוץ.
אני רועדת. לא מאמינה שבאמת לראשונה יוצא ממני משהו חי ובוכה. שמים אותו עלי, איזה כיף. אני מסתכלת על הקטנטן ושרה לו שיר. בחדר הייתה אווירה מדהימה. מוציאים את השלייה ואני מרשה לאמהות להיכנס. כולם בוכים, המיילדת והדולה עוזרות לי הניק. אני מעבירה את התינוק לאמא שלי, היא בוכה ומעבירה אותו לאמא של ארי, שלא מפסיקה לבכות גם כן. היא מעבירה את הקטן לארי: לאבא! הוא בוכה ושר לו ולא מפסיק להגיד "אתה בייבי, אתה בייבי שלי..."
צמרמורות עברו בי כשיצאתי משם בידיים מלאות. צמרמורות של שמחה לא פחותות ליוו אותי בהמשך במחלקת יולדות, כששמעתי "יולדות יקרות, נא לבוא לקחת את תינוקכם להנקה"- מה, ההודעה הזאת מיועדת לי?! זה לא חלום. באותו לילה כשקמתי להניק הוא נרדם על כתפי. שמתי את הלחי שלי על הראש הקטנטן שלו, והתחילו לי לזרום דמעות חמות חמות, רק אז קלטתי מה איבדתי אז, באובדן התינוקות שלי. הסברתי לו כמה שהוא לא מובן מאליו ועל כמה יש לי להודות.