מירי אושר בת 58 משכונת גילה בירושלים ניסתה להביא ילדים לעולם במשך שנים רבות. במהלך 14 השנים בהן הייתה עם בן זוגה, ניסתה להיכנס 6 פעמים להריון ובכל פעם הפילה, מבלי שידעו לאבחן את הסיבה לכך. מפח הנפש שלה הוביל לפרידה מבן זוגה, ובגיל 36 החליטה אושר לארוז ולנסוע לארה"ב, שם גרו אחותה ואחיה. "מאוד רציתי ילד. כל החיים שלי הייתי הדודה שמשקיעה באחיינים שלה, ורציתי להיות בהריון ושמישהו יקרא לי אימא, אבל התחלתי להשלים עם זה שלא יהיו לי ילדים", היא מספרת.
בארה"ב, הנסיעה שהייתה אמורה להימשך רק כמה חודשים נמתחה לשהות ארוכה יותר. אושר פגשה בפלורידה גבר ישראלי, שהשתקע שם מזה 30 שנים. "נכנסתי להריון והוא דווקא אהב את הרעיון. היו לו כבר ילדים גדולים והוא היה קרוב לשנות ה-50 שלו. הייתי בשמירת הריון, ובשבוע 23 נהייתה לי דלקת ברחם. החליטו ליילד כדי להציל אותי. אור חיים נולד במשקל 520 גרם. כשהוא נולד, לא הייתי מוכנה לראות אותו. פחדתי ממה שאני צפויה לראות, חששתי שהוא ייראה כמו מפלצת קטנה. הייתי לבד, בלי שפה ומשפחה קרובה. עובדת סוציאלית ופסיכיאטרית שבאו לראות אותי, אמרו לי שלא ארגיש אשמה, ושזה טבעי".
כעבור שלושה ימים, אזרה אושר אומץ והגיעה לאינקובאטור של אור חיים. "לעולם לא אשכח את הרגע שבו ראיתי את אור חיים לראשונה: הוא היה בגודל של 12 ס"מ ובמשקל של חצי קילו. יצור קטן מלא חוטים, בידיים, ברגליים ובאף. שאלתי את הרופאה שלו: 'הוא יחיה?', והיא השיבה לי: 'ברור!' אבל הוסיפה: 'אם את לא רוצה את התינוק, אנחנו לא נתאמץ לטפל בו, אבל אם את רוצה, נעשה את כל המאמצים'.
או אני או הילד
מכיוון שאור חיים נולד בשבוע 23 הוא קיבל כמויות אדירות של חמצן, מה שפגע ברשתיות העין שלו. הוא עיוור בעין אחת ובעין השנייה רואה בין 5-10 אחוז. בנוסף, יש לו עיכוב התפתחותי. היום הוא בן 18 אך אמו עדיין מאכילה ומלבישה אותו. "לפני שהוצאתי אותו מבית החולים, הצוות ישב איתנו והסביר לנו את המצב. הם אמרו שאור חיים יהיה עיוור, משותק בגפיים, ועם פיגור כבד. הם שאלו אותי אם אני רוצה אותו. עניתי להם שכמובן שאני רוצה אותו, איזו מין שאלה? הם פנו לבן זוגי כדי שיבדוק אם אני מבינה, ועמדתי על כך שאני רוצה את הילד ושאני אטפל בו".
עם תינוק בן 10 חודשים ו-500 דולר בכיס, עזבה אושר את ארה"ב והגיעה ארצה. משפחתה תמכה בה לאורך כל הדרך, והדרך לא הייתה קלה. כמו לביאה אמיתית היא נאבקה על המקום והחיים של בנה, וניצבה מול הבירוקרטיה המסואבת ומול אנשים חסרי רגישות. "יום אחד כשאור חיים היה בגיל הגן, הגיע אחד הנוירולוגים מהמכון להתפתחות הילד בירושלים עם עשרת תלמידיו, פנה אליי ואמר: "את יודעת שיש לך ילד מפגר? הוא לא יתקבל לשום בית ספר, לא יוכל ללמוד ולא יוכל להשתמש ביד שמאל. אמרתי לו שהוא לא אלוהים, ואני אימא שלו ואני יודעת שהוא כן יכול, ואני אוכיח את זה לכולם".
היום אור חיים ניפץ את כל התחזיות הקודרות של הרופאים: הוא גאון מוזיקלי, הולך ומתפקד, מדבר ושר שירים של שלמה ארצי ועד פיוטים ושירי ארץ ישראל הישנה, והוא מנגן על פסנתר בשתי ידיים. "אני נהנית מכל רגע איתו".
לפני שבוע, ביום שלישי, אור חיים הופיע באצטדיון מלחה מול אלפי אנשים בגמר "ליגת האלופים", ליגת הכדורסל הראשונה לאנשים עם צרכים מיוחדים. ביום שישי האחרון, השתתף אור במרתון ירושלים שהתקיים יחד עם עמותת "קרן אור" המסייעת לילדים עיוורים בעלי בעיות קוגניטיביות קשות. "עבור ילדים כמו אור, כל צעד זה עולם ומלואו. אור חיים מופיע המון, הוא ממש זמר הבית של עיריית ירושלים, וכשאני הולכת איתו אני מרגישה שאני נמצאת לצד סלב, כי כולם מסביב מכירים אותו. הדרך לא הייתה קלה, אבל זה היה שווה את הכול. מאז שעזבתי את ארה"ב, לא שמענו מעולם מאבא שלו. אבל אני נתתי לו את כל מה שהיה זקוק לו. אהבה ואמונה, זה כל מה שילד צריך", מוסיפה אושר.
*ניר ברקת ראש העיר ירושלים: "סיפורו המרגש של אור חיים שרץ עם עמותת 'קרן אור' הוא דוגמא מצוינת להתעלות של הנפש על פני המגבלות הפיזיות, ואני גאה שהוא לקח חלק במרתון שלנו. מרתון ווינר ירושלים שם לעצמו מטרה לקדם מטרות חברתיות חשובות ובתוך כך גם שילובם של בעלי מוגבלויות בחברה."