עם כל הפינוקים והנוחות שמזמנים לנו הריון ולידה – החל מויטמינים מיוחדים בשליש הראשון וכלה במיטה מתכווננת במלונית אחרי הלידה – קשה לדמיין איך מחזיקים הריון ושורדים לידה בתקופה הכי אפלה ואיומה בהיסטוריה.
ועדיין, היו נשים שהרו, ילדו וגידלו תינוקות בגטאות, במחנות ריכוז ואפילו במחנות השמדה. ברעב כבד, בלי תנאים רפואיים וסניטריים מינימליים ובסכנת חיים מתמדת – כך עברו ההריונות של נשים יהודיות בשואה. ד"ר לאה פרייס, מהמכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, מספרת על יצירת חיים מתוך המוות.
שביב של תקווה
"הריונות ולידות הם חלק מהחיים", אומרת ד"ר פרייס. "עד כמה שמשונה לאנשים היום להבין את זה, ליהודים בזמן השואה הייתה תקווה. מי שרצתה הריון לא חשבה שהיא בסכנת חיים, והצליחה להתמודד עם הקשיים הפיזיים של הריון ולידה בסביבה כל כך קשה ועויינת. אנשים חיו עם תקווה, אחרת אי אפשר לחיות, והמשכיות, הרחבת המשפחה, היא חלק מזה. אנשים חשבו על העתיד, והילודה היא חלק מזה. בתיעוד ארכיוני מגטו ורשה, למשל, התייחסו להריונות כאל משימה לאומית, דמוגרפית, 'להמשיך את היהדות'. אני חושבת שזו נקודת מבט גברית מאוד – אף אחת לא נכנסה להריון כדי להציל את העם היהודי, אלא כי היא רצתה – או פשוט לא הצליחה למנוע".
לדברי ד"ר פרייס, דפוסי ההריון והלידה היו שונים מאוד בין נשים שחיו בגטאות, לכאלו שהגיעו למחנות. בגטאות, על אף הצפיפות, הרעב והפחד, היהודים המשיכו לחיות בתא המשפחתי, ובדרך כלל גם בעיר שהכירו. "בגטו, גם אם היו נדחסות כמה משפחות בדירה אחת, עדיין השתמר במשהו התא המשפחתי, משהו בנורמטיביות של החיים נמשך – והיו גם הריונות ולידות. אפשר לחלק את הגטאות לגטאות עבודה, שהוקמו כדי לספק עובדי כפייה, וגטאות שלא לצורך עבודה. בגטאות עבודה, גם הנשים עבדו עבודות פיזיות קשות, שכמובן הקשו על נשיאת ההריון, וגרמו לנשים להשתדל להימנע מלהרות גם אם רצו בכך".
לכך נוספו כמובן גם בעיות תזונה, היגיינה ופרטיות – לא היה איפה להתייחד, והנשים היו במצב גופני ירוד שלא תמיד אפשר להרות. "בחברה נורמלית, שיעור הנולדים גדול משיעור המתים, אבל בגטאות כמובן שהמצב היה הפוך, למרות שכן היה רצון של חלק מהנשים להרות וללדת", מציינת ד"ר פרייס.
איסור על כניסה להריון
המצב היה מורכב אף יותר בשלושה גטאות בליטא. "בשנת 1942 יצאו פקודות שאסרו על נשים להרות וללדת בגטאות וילנה, קובנה ושאוולי", מספרת ד"ר פרייס. "מי שכבר הייתה בחודשים מתקדמים קיבלה אישור ללדת, אבל נקבע תאריך יעד שכל מי שאמורה הייתה ללדת אחריו נאלצה לעבור הפסקת הריון. נשים שעברו את זה לא מיהרו לדבר על החוויה הקשה, ומה שידוע לנו על הפסקות ההריון הללו אנחנו יודעים מרופאים, אחיות ומדיווחים עקיפים. הפסקות ההריון נעשו בתנאים קשים, בלי הגיינה מימנימלית, וגבו מחיר בריאותי ולפעמים גם חיים".
כדי למנוע הריונות נוספים המציא רופא יהודי שחי בגטו וילנה, ד"ר פינגרהורט, אמצעי מניעה מאולתרים, אבל היו נשים שלא ויתרו, ורצו ללדת בכל זאת – למרות האיסור והתנאים הקשים. "הבעיה הכי קשה הייתה לקבל עזרה בלידה", אומרת ד"ר פרייס. היו רופאים מאוד טובים בגטו, אבל הם קיבלו פקודות מאוד ברורות – אסור ליילד אחרי תאריך היעד. מי שסייע הן אחיות, נשים מנוסות או בנות משפחה. אחרי הלידה זוייפו תאריכי הלידה של התינוקות, כך שייראה כאילו נולדו לפני כניסת האיסור לתוקף, או שהם הוברחו אל מחוץ לגטו בדרכים לא דרכים. בגטו וילנה הוקמו גם מעונות יום, ששמרו על התינוקות בזמן שהאמהות נאלצו לצאת לעבודה. היו טיפת חלב, רופאי ילדים – קיום כמעט נורמטיבי בתנאים לא נורמטיביים בכלל".
"בית יולדות" באושוויץ לצורך ניסויים של ד"ר מנגלה
במחנות הריכוז וההשמדה, מטבע הדברים, פני הדברים היו שונים בתכלית. "במחנות הכל התפרק. הייתה הפרדה בין גברים ונשים רוב הזמן, לאנשים אפילו לא היה שם אלא מספר – וזו אווירה הרבה יותר מורכבת לתכנן או להשיג בה הריון", מסבירה ד"ר פרייס. "זה לא שלא היו הריונות בכלל - היו הריונות, אבל הרבה פחות. נשים שהיו מגיעות בהריון למחנות הוצאו להורג די מהר, ואם הצליחו ללדת התינוקות על פי רוב לא נשארו בחיים. כמובן שלא היו הקלות לנשים הרות – הן לא קיבלו יותר מזון או עבדו פחות. היו מקרים ספוראדיים של מנהלי עבודה שחסו על נשים הרות, אבל כהוראה, ככלל – ממש לא הייתה התחשבות במצבן המיוחד".
המקרה המפורסם והטראגי ביותר של לידה במחנה השמדה הוא סיפורה של רות אליעז, שילדה בת באושוויץ. אחיעז, שנפטרה באוקטובר 2008, נכנסה להריון בגטו טרזין, שם הייתה עם בעלה. את ההריון גילתה כבר באושוויץ, לשם נשלחה בשנת 1943, כשהייתה בת 21 בלבד. בתחילה ניסתה רות למצוא רופא שיסכים לבצע עבורה הפלה, אולם משלא הצליחה למצוא רופא שיסכן את חייו עבורה, ניסתה להסתיר את ההריון, כדי להמשיך לעבור את הסלקציות ולהישלח לעבודה (ולחיים) ולא למוות. בספרה "רוח חיים" היא מתארת כיצד הסתתרה מאחורי חברותיה בזמן הסלקציות, כדי שלא יבחינו בבטנה המתעגלת. למזלה, שובצה לעבודה במפעל עורות, שלא דרשה מאמץ פיזי רב.
כשהתגלה הריונה, נשלחה ל"בית יולדות" שהיה במחנה – בניין שריכז נשים הרות לצורך הניסויים של ד"ר מנגלה. לאחר שילדה, נאסר עליה להאכיל את בתה. כעבור שלושה ימים, החליטה להמית את התינוקת, לאחר שלא יכלה עוד לעמוד בסבלה. לסיפור של רות, על אף הכאב הבלתי נתפס, יש סוף אופטימי. היא עלתה ארצה בתום המלחמה, וילדה שלושה ילדים נוספים. בניגוד לנשים רבות אחרות, רות לא שתקה, לא הסתירה דבר וסיפרה את סיפורה בדבקות עד יומה האחרון.