לפני עשרה ימים, כשמשה סילמן הצית את עצמו בלהבות של ייאוש, הפסיקה שרון דולב להדחיק. במשך שנים היא שמה בקופסה אטומה, דמיונית, את כל מסכת הביורוקרטיה, את כל המאבקים מול המערכת בניסיון להרות וללדת ילד בריא, אבל כשסילמן נכנע לייאוש – הזיכרונות צפו ועלו. עכשיו היא מספרת על הכאב שבמאבק מול מערכת אטומה, ומבקשת רק דבר אחד: שינוי.
"הפקידה שאלה אותי: התינוק שלך חי או מת?"
"משישה הריונות יש לי ילד אחד, כך שאפשר להבין שעברתי דרך לא קלה כדי להפוך לאמא", אמרה אתמול שרון. "כשהתפרסם המשפט הנורא ההוא של פקידת עמידר, שאמרה לסילמן שהוא יכול להתאבד כל עוד הוא לא עושה זאת במשרדים שלהם, שמעתי בראש רק דבר אחד: את פקידת הביטוח הלאומי חסרת הלב, שחרטה בי צלקת שלעולם לא אשכח".
שרון מדברת על שיחה שערכה עם הביטוח הלאומי לאחר שעברה לידה שקטה בחודש השישי להריונה. לפני ימים ספורים העלתה שרון סטטוס בפייסבוק שגולל את השיחה, וסיפרה כי לאחר הלידה, כאשר שמעה כי ייתכן שהיא זכאית לחופשת לידה, התקשרה למשרדי הביטוח הלאומי על מנת לברר האם אכן כך. "הפקידה שאלה אותי, בלי שום רגש: 'תינוק חי או מת?'. איכשהו אספתי את עצמי ועניתי 'מת', ואז היא אמרה: 'לא מגיע לך כלום', וניתקה.
שרון מספרת שנותרה המומה וכואבת מהתגובה חסרת הרגישות. "אפשר להאריך טיפה את המשפט, לבזבז עוד כמה מילים כדי לברר אם הילד שלי חי או נפטר, ולא לשאול את זה כלאחר יד. ואחרי שאני אומרת שהוא איננו, אפשר לפחות להגיד: 'אני מצטערת, אבל את לא זכאית'. לא לירות את המילים האלה כמו אוטומט".
לידת עובר מת מזכה בדמי לידה החל משבוע 26 להריון
שרון לא יודעת לשחזר האם הלידה השקטה ההיא הייתה בשבוע ה-24 או ה-28 להריון. מבחינת ביטוח לאומי, מסבירה עו"ד ארנה שמריהו יש הבדל משמעותי. "אישה שיולדת אחרי השבוע 26, גם אם הוולד מת חלילה, זכאית לדמי לידה ומענק לידה. אם היא מפילה לפני כן, אין לה זכאות לתנאים הללו".
אבל שרון לא באה לדבר על תנאים סוציאליים. "הסיבה שאני מתראיינת היא לא כדי לדבר על מה הגיע או לא הגיע לי, ולא כדי שירחמו עליי, אלא כי לאורך ההריונות הכושלים, וגם זה שהצליח, ראיתי עם עוד נשים, חברות למסע הלא פשוט של הפלות והריון, את אותו יחס מזעזע של המערכת כלפיהן. אני רוצה לשנות את זה, ואם חשיפת הסיפור האישי שלי היא המחיר, אני מוכנה לשלם אותו. אני לא רוצה לצאת מסכנה, יש לי ילד מדהים. אבל זה לא מפחית מהאבל על התינוקות שאיבדתי. הייתי במצב של הדחקה עצומה, אפילו ההורים שלי לא הבינו מה עובר עליי. רק כשנולד לי ילד בריא, נושם, הבנתי מה באמת איבדתי, והזכרונות התחילו לצוף.
"בשביל אנשים אחרים אנחנו נשים הרות, אבל בשבילנו אנחנו כבר אמהות, ואמהות חסרות אונים, שלא יכולות לראות את הילד שלנו וצריכות לסמוך על בדיקות ועזרה מהמוסדות, והמערכת פשוט לא מסוגלת או לא רוצה לתת לנו מענה. חושבים שחצי תשובה זה מספיק, שאנחנו היסטריות, משוגעות אפילו. אבל אין לי טענות לאנשים, אלא למערכת. אי אפשר לתת שירות סביר כשיש תת תקצוב, יותר מדי אנשים בתור, שעות עבודה ארוכות. זה מה שאני רוצה שישתנה, והפרטיות שלי ושל הסיפור הקשה שעברתי היא מה שאני מוכנה להקריב".
מהמוסד לביטוח לאומי נמסר: "עד כמה שידוע לנו, לא הוגשה תלונה בנושא, ולכן אין ביכולתנו להגיב".
"אף אחד לא מכין אותך ללידת עובר מת"