אין הרבה רגעים בחיים שהכל בהם מסתדר בדיוק לפי התכנית. שכל הרצונות שלנו מתארגנים לפי התסריט שכתבנו בראש, והמציאות פשוט מחליקה בטבעיות לתבניות הנכונות. הרגע שבו ענת - האמא הראשונה שבחרה בי ללוות אותה בלידה הראשונה שלה - החזיקה עליה את התינוקת, היה מהרגעים הנדירים האלה.
אחרי 12 שעות בחדר הלידה, ועוד משהו כמו שנתיים של לבטים, חששות ולימודים אינטנסיביים, זה סוף סוף קרה: נהייתי דולה.
לא הייתי מצליחה ללדת בלי הדולה שלי
הכל התחיל אחרי הלידה שלי. הבן הבכור שלי נולד לפני שנתיים וארבעה חודשים, בלידה מדהימה, נגד כל הסיכויים. למרות שמעולם לא הייתי טיפוס "טבעי" במיוחד, ככל שהעמקתי וחקרתי לקראת הלידה, הבנתי שאני רוצה לידה טבעית: בלי אפידורל ועם מינימום התערבויות. תכננתי למשוך כמה שיותר זמן בבית, ולהגיע לבית החולים ממש רק כדי ללחוץ.
בפועל, הלידה שלי התחילה במחלקת הריון בסיכון, אחרי שמירת הריון ארוכה ומלחיצה. במקום צירים באווירה רגועה בבית קיבלתי השראת לידה, וריד פתוח והצעות חוזרות ונשנות לקדם את הלידה ולקבל פיטוצין.
היום, בדיוק כמו אז, אני יודעת בוודאות מוחלטת שאם הייתי שם לבד, בלי הדולה שלי, לעולם לא הייתי מצליחה ללדת כמו שרציתי. הנוכחות שלה עצרה את מפל ההתערבויות שהחל לגעוש שם, ועזרה לי לשחות בבטחה לעבר היעד שלי. הכוונות של כולם היו טובות, אבל הרצון שלי היה צריך יסודות עמוקים של תמיכה, שרק היא הייתה יכולה לתת.
וכשסיפרתי שוב ושוב לכל מי שרק הסכים לשמוע, כמה מדהימה הייתה הלידה שלי, שמעתי סיפורים אחרים. רובם איומים. יממות על גבי יממות בחדר לידה, המתנה מיוסרת לאפידורל שמבושש להגיע, חוסר אונים ובדידות. הסיפורים של המלווים נגעו ללבי כמעט כמו תיאורי הפחדים התהומיים של האמהות. היעדר היכולת להושיע, להקל על כאב שלא נרגע, להבין את הסיטואציה ולתווך אותה למי ששקועה בעולם משלה; הפחד לקחת חלק בהחלטות משנות חיים, בגלל חוסר ביטחון בידע שברשותם.
דווקא בגלל שלידת בני הבכור הייתה אירוע השיא בחיי, בסיועה של דולה, אני נפצעת מסיפורים כאלו. נשים שמרגישות שאיבדו את כבודן בחדר הלידה, שחוו השפלה, אכזבה, כאב מיותר ופחד מוות. כל כך הרבה סיפורים קשים יש מסביב, ובכל כך הרבה מהם תמיכה של דולה הייתה יכולה לשנות את החוויה מן הקצה אל הקצה.
חששתי להיכנס לתפקיד הגדול הזה
דולה היא לא קוסמת. היא גם לא רופאה או מיילדת, ואין לה כוחות על. אבל היא גורם שהוא ההפך מנייטרלי - היא תמיד בעדך. כשיש לך דולה, יש לך גזע להישען עליו, אפילו כשאת מרגישה שאין לך יותר מה להשעין. באר לשתות ממנה כשאת בטוחה שכבר לא תהיי צמאה שוב. ואת הכוחות שקיבלתי בלידה שלי מהדולה שלי, הרגשתי שאני צריכה ורוצה להעביר הלאה. לעזור לעוד ועוד אמהות לעבור חוויה טובה כמו שעברתי בעצמי, להיות איתן ברגעים שבהם הן הופכות מנשים לאמהות. עם אפידורל או בלעדיו, בלידה קצרה וזריזה או בלידה שנמשכת יום וחצי. להיות שם בשבילן, בכל דרך שיבחרו ובכל החלטה שיקבלו.
אבל דווקא בגלל החוויה הכל כך חיובית שעברתי עם הדולה שלי, חששתי להיכנס לתפקיד הזה בעצמי. הכל הפחיד אותי; גודל האחריות שלקחתי על עצמי היה עצום, וככל שתאריך הלידה של ענת התקרב, רק נלחצתי יותר.
פתאום לא הבנתי למה לקחו אותי בכלל. איך, אחרי פגישה קצרה אחת, ענת ודני בחרו בי ללוות אותם ברגע הכל כך חשוב הזה. פחדתי שלא אצליח ליישם כל מה שלמדתי, שלא אדע איך לעזור ומתי לעשות מה. פחדתי מדברים גדולים כמו לידה שנתקעת, ומדברים טפשיים כמו איך אמצא חנייה קרובה. פחדתי שהצוות יראה שאני חסרת ניסיון, ויותר מהכל, פחדתי שלא אוכל לעשות שום דבר שיעזור לה.
אבל ברגע האמת, בדיוק כמו בלידה שלי, הכל הסתדר. ולמרות שענת תכננה להישאר בבית כמה שיותר - ירידת מים שלחה אותה ואותי לבית החולים. אבל במקום להתאכזב, היא הייתה גיבורה, ועזרה לי לעזור לה.
בלידה הרגשתי שהגעתי הביתה
זה התחיל ביום חמישי בערב, רק יומיים אחרי שנפגשנו. הטלפון שלי מצלצל, והשם של ענת על הצג. היא רק בשבוע 37, ואני בטוחה שהיא רק רוצה לשאול משהו. "את שומעת? נראה לי שקצת ירדו לי המים", היא אומרת.
אני שואלת אותה לגבי הריח של המים, ושתינו משתכנעות שזה זה. שהגיע הזמן. אני מתחילה להתארגן, והידיים שלי רועדות. מתקלחת מהר, אורזת תיק על השמנים הארומטיים והריבוזו (צעיף לידה, כלי עזר לדולה, רש"ז), והידיים לא מפסיקות לרעוד מהתרגשות.
אני נכנסת לאוטו ומצליחה להתבלבל בפנייה אחת, למרות שזו דרך שנסעתי בה כבר מיליון פעמים. באחד הרמזורים אני עומדת במקרה ליד חבר של בעלי, ששואל מה אני עושה שם ואם עברנו דירה, ואני עונה לו שאני בדרך לתל השומר. הוא שואל אם הכל בסדר, ואני עונה בגאווה עצומה: "כן, אני הולכת ללוות לידה". ובדרך הרצתי לי תסריטים בראש, מה יהיה, וכמה פתיחה תהיה כשאגיע, ומה אני אגיד לה ברגעים הקשים.
אני מחנה את האוטו, ולוקחת נשימה עמוקה. זהו, עכשיו ההתרגשות שלי צריכה לפנות מקום להתרגשות שלהם. אני שלהם, בשבילם, וההתעלות שאני מרגישה עכשיו היא רק בונוס. אני עושה צ'ק-אין בפייסבוק תוך כדי הליכה לחדר הלידה, ומסמסת לדני שהגעתי. הוא יוצא לאסוף אותי מהכניסה, ואני שומעת את הלב שלי דופק בכל צעד. כשהוא מציג אותי למשפחות שלהם, שמחכות בחוץ, אני כבר דרוכה ומתוחה, מתה להיכנס לחדר ולראות את ענת, להתחיל את התפקיד שלי.
למרות שנפגשנו רק פעמיים לפני כן, ענת ודני הכניסו אותי לקודש הקודשים שלהם, וחלקו איתי את הרגעים הכי אינטימיים וזוגיים שלהם. הפתיחות שלהם מחקה לי את כל החששות. וכשראיתי שזה עובד, יכולתי להירגע. כל לחיצה שלחצתי בנקודה אסטרטגית לעידוד הצירים הייתה אפקטיבית. ידעתי לענות על כל שאלה שהייתה להם, ושיתוף הפעולה עם דני היה מושלם. ביחד נענענו את ענת על צעיף כדי לעזור לתינוקת להתברג באגן, התחלקנו באזורי העיסוי והלחיצות, וככל שהלידה התקדמה נוצר בין שלושתנו שיתוף פעולה מסונכרן לחלוטין, כאילו התאמנו לרגע הזה שנים.
12 שעות אחרי שהגעתי לבית החולים, הבת של ענת הונחה עליה, ואני הרגשתי שהגעתי הביתה. הדמעות, שלא זלגו אפילו בלידה שלי, הציפו את העיניים, והתינוקת היפהפייה שלהם, עם שיער שחור ועיניים כחולות ועור לבן כמו שלגייה, נראתה לי כמו הדבר הכי מתוק בעולם.
הייתי כל כך גאה בהם, בזוג "שלי" ובענת המדהימה, שהצחיקה אותי גם תוך כדי צירים והתנהגה כמו אמא לשבעה ילדים, למרות שזו הלידה הראשונה שלה. ומעל לכל, הרגשתי שמצאתי את הייעוד והמהות שלי. רק אז, סוף סוף העזתי להגיד לעצמי: אני דולה.
רוצים ליצור קשר עם רוני?