הכל התחיל די בתמימות; בגיל שלושה חודשים אבישי בוכה בלילה ואני מרימה אותו. כשנרגע הנחתי אותו חזרה במיטת התינוק, הוא שוב התחיל לבכות.
הרמתי אותו והבכי פסק, החזרתי אותו והבכי המשיך. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, בעלי ואני לא ישנו כבר חודש שנת לילה רצופה.
התיישבתי על כיסא הנדנדה בסלון כשאבישי מכורבל בין זרועותיי. שרתי לו שיר שקט של יהורם גאון ולבסוף הוא נרדם.
הנחתי אותו במיטה שלו ושוב צרחות, הנחתי אותו במיטה הזוגית של בעלי ושלי והוא נרדם ברגע.
מבלי להבין את גודל האירוע ואת השפעתו העתידית על חיי, שמחתי על השקט שמילא את הבית. נכנסתי למיטה וישנו כך שלושתנו כמעט לילה שלם ללא הפרעות. התעוררתי עם גב תפוס והסתכלתי על בעלי שישן בקצה המיטה, כך שבכל רגע היה עלול לצנוח מטה. אבישי לעומת זאת ישן על הגב כשידיו פרוסות לצדדים, מאותת לנו כבר עכשיו מיהו השולט האמיתי בבית.
"זה חד פעמי" חייכתי לבעלי.
ואם כולם צודקים ואני מזיקה לאבישי?
בלילה הבא המקרה חזר על עצמו וכך גם בלילה שלאחריו. ובלילה הבא ובזה שאחר כך. המיטה של אבישי הפכה למעין ארון אחסון; תחילה הנחתי עליה מגבות וכמה צעצועים, שקיות עם מתנות שקיבלתי ולא היה לי זמן להחליף ועוד בגדים שאולי יתאימו לו בשנה הבאה ואין לי מקום בארון עבורם. מהר מאוד כבר שכחנו שהייתה מיטה.
שעת הערב של אבישי מורכבת מאמבטיה, אוכל, סיפור, להתנדנד עם אמא , להירדם עליה ומשם היישר למיטה הזוגית. טוב לי, טוב לאבישי, טוב לבעלי. אנחנו ישנים היטב. החיים טובים.
אבל מסביב – קולות מטרידים. "את תתחרטי על זה!"; "זה לא בסדר שהוא ישן אתכם במיטה";"זה הסוף לזוגיות שלך";"הילד צריך גבולות";"מה בעלך חושב על זה?";"את לא מפחדת למעוך אותו בלילה?";"התפרסמו מחקרים בנושא שמראים שהתינוק שלך יגדל בצורה לא טובה בגללך".
אני נבהלת. מה יהיה אם יתברר שכולם צודקים ואני מזיקה לאבישי? ברגע של פחד אני מחליטה לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. המיטה של אבישי מחכה לו. אמבטיה, אוכל, סיפור.
"אבישי, חמוד" אני מסבירה לו, "היום אתה תישן במיטה שלך. אתה צריך ללמוד להירדם לבד ולישון לבד". הוא מחייך ועדין לא מבין דבר. אני מניחה אותו במיטה. הוא מתחיל לצרוח.
אני מרימה אותו, מרגיעה ומחזירה. הוא שוב מתחיל לבכות. נחנק. הדמעות קופצות וקופצות, ולרגע אין לו קול מרוב בכי. בעלי מביט בי במבט מרחם ואני עונה לו למרות שלא שאל דבר: "אמרו לי להתעקש ולדבוק במטרה, שהכי גרוע זה להיכנע כבר בהתחלה".
החברות אמרו: "בסוף תתגרשו"
עוד רגע בעלי מתחיל לבכות עם התינוק. "מה מפריע לנו שהוא ישן איתנו?"
אני מרגיעה שוב את אבישי ומנסה את שיטת ההחזרה שוב ושוב במשך שעה. אבישי עקשן, הבכי שלו רק משתכלל מפעם לפעם.
בשלב מסוים הבכי היה כל כך חזק, אמיתי וכואב שלא יכולתי יותר. הרמתי וחיבקתי אותו בחוזקה. הדמעות שלי ושלו התערבבו. נישקתי אותו וביקשתי סליחה.
חזרנו להתנדנד בסלון ולשיר שירים. הוא נרדם ונכנסנו יחד למיטה הזוגית. אבישי אומנם היה רגוע יותר, אך עדיין בכה מידי פעם והלילה היה קשה. בבוקר גיליתי שבקעה לו שן. כמעט ופרצתי בבכי. גם כאב לו וגם אני, אמא שלו, האדם שהוא הכי סומך עליו, בחרתי את הלילה הזה על מנת להתעלל בו ולהכריח אותו לשנות הרגלים שאני בעצמי יצרתי לו.
ושוב הקולות מסביבי: "עכשיו הוא יודע שהוא ניצח, שבכל פעם שהוא יבכה את תוותרי לו"; "ניסיון אחד לא יספיק, אני ובעלי עשינו זאת שבוע ורק אז רואים תוצאות"; "בסוף אתם תתגרשו";"את חייבת ללמוד להציב גבולות".
חברה שלי יולדת בשעה טובה. את מיטת התינוק של אבישי היא מקבלת ממני במתנה. המיטה עלתה הרבה כסף ואצלי כרגע היא משמשת כעציץ או מיצג סביבתי.
דודה שלי מזועזעת: "מי שמע על דבר כזה? תינוק בן שלושה חודשים בלי מיטה?"
עוד חברה מצקצקת בלשונה: "אני מקווה שהעובדה שחיכית לאבישי חמש שנים לא משבשת את שיקול דעתך. בסוף הוא יגדל להיות ילד מפונק מאוד".
אני גולשת באינטרנט וקוראת מאמר על ספר בשם "עקרון הרצף" שמעודד שינה משותפת של הורים וילדים. אין לי מושג מה עוד הספר הזה מעודד כי טרם הספקתי לקנות ולקרוא אותו, אבל אני מחליטה לאמץ את העיקרון הזה בדיעבד. אני שמחה שמישהו בעולם החליט שגם זו דרך.
ואני ממשיכה לספוג אש מכל כיוון: "ההחלטה שלך ושל בעלך לא אחראית"; "זאת הבעיה היום, אין סמכות הורית"; "את תצטערי על זה אחר כך ולא תצליחי לתקן את הטעות הזו"; "למה את מסרבת ללמוד מטעויות של אחרים?"
בסדר, הפסיכולוג כבר יתקן הכל
ובינתיים, עם כל יום שעובר אני הופכת לרגועה יותר. בעלי בנה תוספת שממשיכה את המיטה על מנת שאף אחד לא ייפול ממנה בלילה. אבישי היום בן שנה ושמונה חודשים, ואנחנו ישנים שלושתנו יחד בשלווה לילות שלמים וארוכים.
מידי פעם אני שומעת את אבישי צוחק מתוך שינה, לפעמים הוא מתעורר בבהלה, רואה שאני לצידו, מחפש את המוצץ שנפל וחוזר לישון.
בבוקר הוא קופץ עלי בשמחה וצועק "אמא! בוק טב", וכולנו קמים מוקדם מידי לטעמי ושרים יחד את שיר הבוקר טוב מההצגה "עוץ לי גוץ לי".
ולכל הדודים והדודות, הסבים והסבתות, החברים והחברות – בבקשה אל תדאגו לי. אחרי שנה ושמונה חודשים בעולם ההורות הבנתי לבד שלעולם לא אצליח להיות "האמא המושלמת" שאתם רוצים שאהיה.
יש בכוונתי לבצע עוד המון טעויות כאמא צעירה. ליתר ביטחון פתחתי תוכנית חיסכון בבנק לאבישי. כשהוא יגיע לגיל 18, במידה והוא ירגיש שהרסתי לו את החיים, נחפש ביחד את הפסיכולוג הכי טוב בארץ ונתקן הכל.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת" בהוצאת כנרת זמורה ביתן.