אני מחזיקה מעצמי אישה מודעת. מודעת לנפש שלי, לראש, לגוף – ובכל זאת, בשניים מתוך שלושת ההריונות שלי הגעתי לבית החולים בתואנת שווא ללידה, והוחזרתי מושפלת הביתה.
העניין עם הצירים הוא שקשה לזהות אותם. לפעמים הם מרגישים כמו קלקול קיבה, לפעמים כמו כאב גב שהתפשט, לפעמים כמו כאבי מחזור.
בכל זאת, הייתי בטוחה שזה מתחיל
צירי ברקסטון היקס החביבים ליוו אותי מהשבוע ה-27 בהריון השלישי. מדובר בצירים ערמומיים שעניינם כיווץ הרחם, אבל הם לא מקדמים שום לידה.
כשאלה התחילו לתקוף היה נדמה לי שהעובר שבתוכי פשוט מצטופף או משנה תנוחה, אבל אז מצאתי שתחושת הכיווץ הזו מגיעה בשעות מסוימות ביום, או ברגעים ספציפיים (כמו אחרי מאמץ או קימה משכיבה לעמידה).
כך או כך, הנוכחות שלהם הכניסה מתח למערכת. התחושה שבכל רגע אותם צירים עלולים להפוך לצירי לידה או לירידת מים, הכניסו אותי לכוננות מתמדת. אני לא יולדת עדיין, אבל הגוף, הרגש והנפש, כולם מוכנים ללידה בכל רגע.
כולנו רוצות לדעת מהם הסימנים המוקדמים ללידה, ומנסות לשמוע בפירוט גדול כמה שיותר על כל התחושות המקדימות. ובכל זאת – השאלה מתי צריך לנסוע לבית חולים נשארת עמומה.
גם אני, שעברתי כבר שתי לידות, מצאתי את עצמי בסוף החודש השמיני של הריוני השלישי בחדר מיון, בטוחה שאני בדרך ללידה.
שעתיים קודם כבר הספקתי להקפיץ חצי מדינה: להוציא את בעלי מהעבודה, לשגר את אמי לאיסוף מהגנים, לשריין בייביסיטר ולהודיע לדולה שהגיע הרגע – רק כדי לחזור מאוחר יותר הביתה, כשהשמועה שאני יולדת מקדימה אותי במספר שבועות.
אוי לבושה. כולם כמובן שמחו בשמחתי על חזרתי לשגרה הביתית לעוד כמה שבועות, אבל ביני לביני, הייתי מעדיפה ללדת כבר – רק כדי להצדיק את הטררם שלו גרמתי.
אני הרגשתי בעיקר מטופשת
אני לא היחידה. רבות וטובות מגיעות עם סימנים שונים ומשונים אל חדר המיון במחלקת יולדות רק כדי לשמוע שהצירים הם לא צירים, המים שירדו הם לא מים ואולי כל ההריון הזה קצת מופרך…
חלקן חוזרות מספר שעות אחר כך לחדר הלידה, וחלקן נשארות בבית במצב של "המתן" עד להחמרת הסימפטומים. בכל מקרה מדובר בתזזת מייגעת.
יש נשים שמקבלות את אירוע התיזוז מבית החולים ואליו בשלוות נפש – אני הרגשתי בעיקר מטופשת: "איך יכולתי לא לפרש נכון את הסימנים?"
אחרי חוויה כזו של לחזור הביתה עם תיק ובלי תינוק, אני נשבעתי שרק פתיחה של 8 ס"מ וציר כל דקה יוציאו אותי שוב מהבית, ולא אכפת לי ללדת במכונית (מה שבאופן די מביך באמת קרה...).
אבל האמת היא, שהשד לא נורא כל כך. וכמו שאמרה תמר, כל החוויה הפכה למין תרגיל "על יבש": ראיתי איך המערכת מתפקדת, הבנתי מה אומר מיון בית החולים, יש לי כבר תיק ארוז – כך שבפעם הבאה כולנו נהיה מוכנים ומתורגלים יותר.
לטור הקודם של קטי: 8 חודשים ועוד נצח
הצטרפי אלינו למסע ההריון המופלא וגלי מה עובר עלייך, איך מרגיש העובר, כמה הוא גדל, אילו בדיקות צריך לעבור ועוד. אנחנו בכללית נלווה אותך צעד אחר צעד בכל שבועות ההריון עד הלידה. מוכנה? לחצי כאן