לא נשאר לך עוד הרבה עד ללידה, אבל השבועות האחרונים נדמים כמו נצח. כבר היית בטוחה שהבטן שלך לא תוכל להימתח עוד, והנה היא מפתיעה אפילו את עצמה. את מרגישה ענקית, ובכל מקום גם מזכירים לך את העובדה הזו באמירות כגון "נו, זה ממש או-טו-טו", ואת מחייכת ועונה במבוכה שבעצם יש לך כמעט עוד חודש.
כל הבגדים שעד עכשיו הצלחת להידחק אליהם קטנים מדיי, את אלה שלבשת עד עכשיו את כבר לא מסוגלת לראות, שלא לדבר על הכתמים שהצלחת לצבור במיוחד באזור הבטן, וחבל נורא לקנות משהו חדש, כי באמת אין עוד הרבה זמן למשוך.
כל גז תועה נדמה כצירים
בנוסף, כבד לך בטירוף, ההליכה הברווזית שלך נהית מגוחכת מרגע לרגע, בחיים לא הייתה לך כזו צרבת, ויקירך לוחץ לך מבפנים על הצלעות, הסרעפת והקיבה. מעבר לבעיות הפרקטיות, יש גם קושי נפשי: את באמת הולכת ללדת ואין יותר דרך להכחיש את העובדה שעומד לבקוע מתוכך תינוק. החרדה היא עצומה, ואליה לרוב מתלווים סיפורי אימה וביקורי נפל בבתי חולים.
לכל אחת יש עצה ממש חשובה בשבילך, אמא שלך כבר לא נוסעת לחופשות (כי את עלולה ללדת בכל רגע) והמתח בשיאו. כל גז תועה בקיבה נדמה כמתקפת צירים, כל הפרשה – ירידת מים. אין לך מושג למה לחכות, ובכל זאת את כולך ציפייה – פול גז בניוטרל.
אלה הימים הקשים מכל. את לא יודעת מתי תלדי, איך זה יתחיל ומתי הוא הזמן הנכון לצאת לכיוון בית החולים. הגוף מאותת במאות ניואנסים קלים שאין לדעת איך לפרש אותם, התיק כבר מוכן ואלוהים יודע אם זה יקרה הערב או בעצם רק בעוד שבועיים.
באופן קסום הלילות כבר מזמן לא מה שהיו. את מתהפכת על משכבך, מחפשת את השינה העמוקה שנדמה שחלפה לה מן העולם ובינתיים מספיקה להעביר בראש עשרות תרחישי לידה אפשריים.
צירי ברקסטון היקס עלולים להופיע, הגב שלך גמור, ואצל רבות וטובות מבליח פתאום שיתוק או התכווצות מבהילים (גל הייתה חוטפת כאבי תופת באזור הסרעפת, לדנה נתפס הגב בצורה שהקרינה לה גם על הרגל, ואני לא הצלחתי לזוז יומיים עד טיפול שיאצו ודיקור משולב).
כולם מאשימים אותך שעדיין לא ילדת
לקראת השבוע ה-39 הדבר היחיד שהעולם כולו ידבר איתך עליו הוא ההריון שלך. ההורים שלך יתקשרו שלוש פעמים ביום, הקולגות, החברים – כולם יתהו אם לא ילדת כבר.
הם "יאשימו" אותך שכל טלפון מקפיץ אותם, שהם לא יכולים לעשות תוכניות, שכל החברים מתקשרים אליהם לשאול מה קורה איתך. ואת, שוב, תעני את התשובה הרגילה שלך, משהו חצי מתחכם בסגנון "כן, נראה לי שהוא לא ייצא משם לעולם"- ותנשמי עמוק.
אומללות ונכלמות הן אלה מאיתנו ש"זוכות" למשוך את ההריון עד השבוע ה-42. בנוסף להפחדות הרופאים מניתוח קיסרי, והצורך להיבדק כל יומיים, הן נאלצות לסחוב עובר בגודל של טנק, ולחיות יום יום באשליה ש"היום זה קורה".
אלה, לרוב, מגיעות לשלב שבו הן נאלצות להתנצל בפני העולם על הטרדה שהן גורמות לסביבתן הלחוצה, ורובן מגיעות לשלב שבו הן יודעות בוודאות שזהו. ככה זה יהיה לנצח. חלקן אפילו משלימות עם העובדה המרתקת הזו.
זה סוף ההריון. אבל כמו כל סוף הוא ארוך ומייגע במיוחד. אולי הטבע, חכם שכמותו, דאג שהסוף יהיה מעיק ומייגע כל כך, כדי שהלידה – זו שפחדנו ממנה כל כך עד עכשיו – תידמה אירוע מבורך אליו אנו מייחלות.
מה תעשי? תקטרי, תצחקי ותתמודדי
אם היית יכולה, הייתי מציעה לך לקחת נשימה עמוקה, אבל אולי עדיף שלא. הדבר היחיד שמומלץ לעשות בימים האלה הוא להוריד הילוך. לנסות לנוח כמה שיותר כדי לאגור כוחות ושעות שינה לחודשים הקרובים, להתמסר לסידור הבית ולקיפול בגדי תינוקות חדשים, ובעיקר להקיף את עצמך באנשים נעימים וטובים.
את עומדת לעבור אירוע דרמטי פיזית ונפשית, אין לך מושג איך הוא עומד להרגיש, והדבר החשוב ביותר הוא לחזק ולהכין את עצמך לקראתו.
קורס הכנה ללידה הוא נפלא, אבל מניסיון, גיליתי, ששיחה אחת על אחת עם חברה טובה, חשובה לא פחות. חשוב לדבר על כל הפחדים, להעלות על פני השטח את כל התסריטים שרצים אצלך בראש, לקטר, להתבכיין, לצחוק ולהתמודד עם המועקה.
לכל אחת הדרך שלה: יש שיעשו מעגל לידה, יש שיסתפקו בקריאה אינטנסיבית של חומרים, יש שידברו עם נשים קרובות ויש שיתקיפו את הבעל. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לפתוח את הבועות הקטנות של הלחץ ולפוצץ אותן אחת אחת – כדי שבזמן אמת כל בועות הלחץ והחרדה שפוצצת קודם לא יתפוצצו בבום אחד היסטרי בתוכך.
בטח לא אחדש לך כלום כשאגיד שככל שתהיי רגועה ומוכנה יותר ללידה, כך זו תגיע טוב וקל יותר. הדאגה, גם אם היא הפכה לחלק מסדר היום שלך בשבועות האחרונים לא תחשל אותך, להפך – היא תחליש אותך ותגרום לך לאבד את העשתונות בזמן אמת. שחררי אותה, ובכל פעם שזו תגיע, תני לה בקונטרה על פנטזיית הלידה שלך. נראה אותה שורדת את זה…
לטור הקודם של קטי: הריון של בוקר, הריון של ערב