המטופל הראשון של "ריסטארט" (RESTART), מרכז הגמילה היחיד בארה"ב שמיועד כולו למכורים לאינטרנט, היה בן אלכסנדר בן ה-19. הוא הגיע לשם לפני שלוש וחצי שנים, בחור בלונדיני וביישן מאייווה סיטי, ולמעשה רק רצה לבקש עזרה. על פניו, לא היה מדובר במקרה יוצא דופן: כמו רבים מבני דורו, גם אלכסנדר העביר הרבה זמן מול המחשב, עסוק במשחקי רשת למיניהם. אלא שבניגוד לאחרים, התחביב הקטן הזה מילדות יצא אצלו משליטה, וגדל ותפח והפך למפלצת. כזו שגרמה לו לנשור מהקולג', להתרחק מכל מי שהכיר, לשקוע בתוך מציאות וירטואלית כשהוא מאבד כל קשר לעולם שבחוץ. “שיחקתי במחשב בין 16 ל-17 שעות ביום, כמעט בלי הפסקה”, סיפר לא מזמן בראיון לרשת CNN. "הזנחתי הכל: מערכות יחסים, אוכל, היגיינה אישית. היום שלי היה מורכב מהמחשב ומשינה, לא הייתי צריך שום דבר אחר".
השגרה שאלכסנדר מתאר אולי הייתה נראית בעבר מופרעת ויוצאת דופן, אבל בשנים האחרונות הפכה לנפוצה יותר ויותר ברחבי העולם המערבי, והיא אופיינית כמעט לכל 70 האנשים שהספיקו להיכנס לגמילה ב"ריסטארט" מאז שהוקם. כולם הגיעו לכאן כשהם מותשים מחשיפה בלתי נגמרת למיילים, חדשות, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, פארמוויל, בלוגים, יוטיוב וגוגל – וכולם סבלו מתופעות ברורות של התמכרות, כמו שהתרגלנו לראות במקרים אחרים לגמרי.
בסך הכל אינטרנט, אתם אומרים לעצמכם, מה כבר יכול לקרות אם משתמשים בו קצת יותר מדי. ובכן, לכל התמכרות יש נקודת קיצון – ואת הפנים המכוערות של ההתמכרות הזו, כמו שהם משתקפים בתוככי מרכז הטיפול החדשני הזה, אתם לא רוצים לפגוש. החלק הכי בעייתי בסיפור הזה? יכול להיות שבקרוב, תהיו בדרך לשם ממש בעצמכם.
"ווינר און ליין, ווזר בחיים האמיתיים"
במבט ראשון, "ריסטארט" נראה כמו המקום שאליו הייתם רוצים לצאת לחופשה. ממוקם בעיירה "פול סיטי" המרוחקת כ-40 ק”מ מסיאטל, מול נוף פסטורלי של בתי עץ, גבעות מוריקות ויערות זורמים. אלא שהאנשים המגיעים לכאן ממש לא מעריכים את כל זה – מבחינתם, אור יום וציוץ ציפורים הם רק טרדות חיצוניות שמפריעות להתרכז בדבר החשוב באמת: מחשב. חלקם מבלים שעות אינסופיות מול משחקי תפקידים אונליין, אחרים לא עוזבים את הכיסא במשך ימים רק כי אינם מסוגלים להתנתק מאתרי הימורים באינטרנט, ויש כאלה שפשוט לא עומדים בפיתוי ומעבירים את כל זמנם מול פורנו, והרבה ממנו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נפלטים לכאן מיומיום של בהייה במסך – והאתגר שלהם הוא להתחיל מחדש, הפעם בעולם האמיתי.
קחו לדוגמה את ברט ווקר, בן 28 מטקסס. ההתמכרות שלו למשחקי אינטרנט החלה כבר בגיל 11, כך שכשחגג 20, הוא כבר בילה 16 שעות יומיות מול המחשב, מנותק מכל מציאות אחרת. ל"ריסטארט" הוא הגיע בלי חברים, בלי עבודה, וגם בלי שהתקלח שבועות על גבי שבועות. “בכל פעם שהייתי על המחשב – הייתי בעולם אחר, נרגש ומאושר”, אמר לא מזמן בראיון לרשת NBC. "אבל כששכבתי לישון חשבתי על זה שלא עשיתי שום דבר באותו יום. הייתי ווינר און ליין, ולוזר בחיים האמיתיים".
הוא לא היחיד: כמוהו, הגיעו למרכז גם פיטר, סטודנט מצטיין שזנח את הלימודים והחברים לטובת חצי שנה של משחקי מחשב אינטנסיביים, כולל 48 שעות רצופות במשחק המחשב "world of warcraft”; נער אחר בן 17 שלא עזב את החדר שלו, רב בקביעות עם הוריו ואחותו, התנהג בצורה היפראקטיבית וסירב ללכת לבית הספר; מר סמית, רופא מצליח, נשוי ואב לשתי בנות שכמעט איבד את משפחתו ועבודתו בגלל התמכרות למשחקי רשת; ואנדרו, תלמיד קולג' בן 22, שנשר מהקולג' אחרי שלא הצליח לעזוב את המחשב במשך ימים.
זו, אגב, עדיין לא התחתית שאליה יכולים להגיע מכורים לאינטרנט. רבים מהמאושפזים במרכז הם "היקיקומורי", מילה שאולי נשמעת כמו כינוי ללוחם סמוראי אמיץ, אבל משמעותה ביפנית היא "מתחבא". היא מתארת אנשים שכלל לא עוזבים את חדרם בגלל ההתמכרות לרשת, לעיתים אפילו במשך שנה שלמה, כפי שקרה לצעיר בן 23 המאושפז כאן כעת. צעיר אחר, שהתמכר למשחקי מחשב כבר בגיל 8, הגיע למרכז לאחר תקופה ארוכה במיוחד שבה הסתגר במרתף של הוריו כשהוא נטול חברים, נטול בת זוג, נטול עבודה ועם נזק של 20 שנים מול המסך. במקרה שלו, ההורים איימו שאם לא ייטפל בעצמו מיידית יזרקו אותו מהבית.
אם הסיפורים האלו לא מספיקים הזויים, אולי תופתעו לשמוע שהתמכרות המודרנית הזאת מביאה אנשים גם למצבים קיצוניים הרבה יותר: ב-2010 נעצר בקוריאה זוג הורים שהרעיב את בתו למוות כיון שהיה עסוק במשחק אונליין בו מגדלים ילדה וירטואלית. באותה שנה הורשע צעיר קוריאני בן 22 ברצח אמו, אחרי ש"נדנדה לו" שיפסיק לשחק במחשב. מיד לאחר הרצח, קבעה הכרעת הדין, הוא המשיך לאינטרנט קפה, התחבר למחשב והתחיל שוב לשחק. לפעמים האובססיה הזאת עולה למכורים גם בחייהם שלהם, כמו במקרה של צעיר דרום קוריאני שהתמוטט לפני כשמונה שנים, לאחר ששיחק 50 שעות רצוף ב"סטאר קראפט". הוא חטף דום לב ומת.
רגע לפני שזה יקרה גם להם, כאמור, נאלצים המכורים להגיע לכאן. אבל קודם עליהם לפתוח את הכיס: עבור אשפוז סטנדרטי של 45 יום תשלם משפחתם כ-20 אלף דולר (קרוב ל-80,000 שקל, בערך 1,800 שקל ליום). אם ירצו להיעזר בליווי של המוסד אחרי הגמילה, יצטרכו להוסיף עוד כ-23 אלף שקל מדי חודש – מחיר שכולל ליווי צמוד בעולם שבחוץ, וגם שכר דירה עבור דירה נטולת מסכים, כמובן. עם מחירים כאלה, אם כך, אין ספק שמדובר בהתמכרות יקרה במיוחד לטיפול.
"נראה שרוב המטופלים שלנו מגיעים ממשפחות עשירות", מאשרת ד"ר הילארי קש, מקימת ומנהלת המרכז, בראיון מיוחד מוושינגטון למגזין m. “כ-70 אחוז מהמטופלים שלנו מגיעים מהשכבה הזו של האוכלוסייה כיוון שאנחנו נגישים להם כלכלית – וגם כיוון שיש איזו תרבות במעמד הזה, תרבות שהיא חלק מהבעיה: לפעמים ההורים, אנשי קריירה עסוקים, זונחים את הילדים, הולכים לעבוד ונותנים לאינטרנט לעשות עבורם 'בייביסיטר'. מצד שני, יש לנו גם מכורים ממעמד הביניים וגם ממשפחות מעוטות יכולת – ובמקרה כזה אנחנו מסייעים להן עם מלגה".
עייפות כרונית, עודף משקל, שרירים חלשים
מי שיצליח לגייס את הסכום הדרוש לטיפול ב"ריסטארט" ויעבור את רשימת ההמתנה, יזכה לשהות חודש וחצי במרכז, המעוצב כולו בדגש על חיבור לטבע: חמישה דונמים של יערות ושבילים, בתוכם משובצים בתי עץ בהם מתגוררים המטופלים. כל בית מורכב משישה חדרים, וכל מטופל חולק חדר עם שותף או שניים, כחלק מהניסיון להקנות להם כלים בתקשורת בין אישית. יחד יוכלו לצאת למגוון פעילויות בחיק הטבע – תרמילאות וטיפוס הרים, שחייה וגלישה, ספורט מים וטיולים – או סתם להסתובב בחורשות המקיפות, בהן מתקיימות הפעילויות השוטפות ופגישות הייעוץ. “יש המון מחקרים על היתרונות של טבע עבור בני אדם והקפדנו שכל המשרדים יהיו כמה שיותר מחוברים לחוץ, כך שתרגיש שאתה נמצא ביער כל הזמן. אפילו בנינו בית-עץ שמשמש כמשרד", מסבירה ד"ר קאש.
חוץ מנוף מושקע במיוחד, מקבל כל אחד מהמכורים שמתאשפז במרכז תוכנית קלינית מותאמת אישית שמעוצבת בהתאם לצרכיו וכוללת גמילה פיזית יחד עם טיפול נפשי. הגמילה הפיזית, שמטרתה להפסיק את התלות הבלתי נשלטת במחשב, מתבצעת קודם כל על ידי הימנעות מוחלטת ממסכים – סמארטפון, מחשב או טלוויזיה. מדובר כביכול בתהליך פשוט, אלא שכפי שמסבירה ד"ר קאש, בדומה לכל התמכרות אחרת, עבור אלו המורגלים בחיים מול מחשב – זה לא פחות מסיוט.
"כשאנחנו משתתפים בפעילות שמרגשת אותנו וגורמת לנו לתחושת עוררות, 'מערכת התגמול' שלנו (המערכת המוחית שגורמת לנו לחוש עונג – א"ר) מוצפת בחומר שנקרא דופמין ונמצאת בגירוי יתר”, היא מנסה להסביר. "אם מערכת התגמול חווה גירוי יתר פעמים תכופות מדי, למשל בשימוש אינטנסיבי בסמים, היא מגיבה בהפחתת קולטני הדופאמין במוח כדי להתמודד עם 'ההצפה'. המוח מפתח סבילות למנת הריגוש שהוא קיבל, ומעכשיו, אם נרצה שוב להגיע לאותו הריגוש, נצטרך לספק לו יותר ממה שגרם לנו לעונג. כשמפסיקים להשתמש בסם, או במקרה הזה במחשב, המוח עובר גמילה במהלכה הוא חוזר למצב הרגיל שלו. זה תהליך שאורך כשלושה שבועות, ובמהלכו הנגמל מרגיש אומלל, עצבני, עצוב, כועס, חרדתי ומדוכא. כשמצרפים לזה את העובדה שכל המכורים מגיעים לכאן עם עודף משקל או תת משקל, בלי שרירים ועם יציבה גרועה ועייפות כרונית, זו הופכת לתקופה קשה מאוד".
אתגר נוסף לצוות הוא שלצד תסמיני ההתמכרות המוכרים, רוב המאושפזים המגיעים למרכז גם חסרים יכולות בסיסיות למדי, תוצאה של שנים ארוכות בהסגר עם המקלדת והעכבר. הם מתקשים לתקשר עם אנשים אחרים, להתרכז בשיחה, לדאוג לעצמם ולנהל שגרה. "אצל כרבע מהמטופלים אנחנו רואים תסמינים שממש מתאימים לאספרגר – קשה להם לקרוא סיטואציות חברתיות ולא נוח להם בהן", אומרת קאש. "לחלק מהם יש הפרעות קשב וריכוז, אבל קשה לדעת אם הם נולדו איתן או שהן הגיעו בגלל האינטנסיביות של משחקי המחשב. חוץ מזה, רובם מאוד ילדותיים, וזו תוצאה של כל התמכרות, שעוצרת את ההתבגרות הנפשית שלך. אם התמכרת למשחקי מחשב בגיל 12, את תתנהגי כמו בת 12 גם אם את כבר בת 25”.
כדי לסייע להם להתחיל להתאים את עצמם לגיל הכרונולוגי שלהם, מציע המרכז טיפול נפשי לצד לימוד חברתי, וזה מתחיל קודם כל מסדר יום: המאושפזים קמים מדי בוקר ב-7:30, עוברים שיחה שמכינה אותם ליום שעומד לפניהם, ואז ממשיכים ללו"ז מהודק שמשלב בין פגישות טיפוליות למטלות הבית ופעילויות החוץ. הם עוברים שיעורים בכישורי חיים בסיסיים, לומדים כיצד לבחור ירקות בשוק וכיצד להוריד את הזבל, נפגשים עם תזונאית שמרכיבה להם תפריט מאוזן ומעודדים לצאת לפעילויות "רגילות" של בני אדם": צפייה במשחק פוטבול בעיר, בילוי ביריד, יציאה לג'וגינג ומשחק כדורסל. במילים אחרות: מנסים להרגיל אותם לעולם האמיתי, ולתת להם כלים לשרוד בו.
“תתפלאי, אבל רבים מהמכורים שמגיעים לכאן לא יודעים איך להכין סנדוויץ' או איך להעביר סמרטוט, ואנחנו מלמדים אותם גם את זה – מהבסיס", אומרת קאש. "המטופלים הם אלו שמכינים כאן את הארוחות, מהתכנון ועד ההכנה, והם גם אלו שמנקים את השירותים, מאכילים את התרנגולות ואוספים את הביצים. הם גם לומדים להעסיק את עצמם בפעם הראשונה בחייהם: עליהם לקרוא, לכתוב, לעשות הרבה פעולות שהם לא מורגלים בהן".
לצד התהליך הזה, עוברים המטופלים כאן מסע נפשי מטלטל, שמתחיל משיטת "12 השלבים" הקלאסית ומטיפולים פסיכולוגיים אישיים וקבוצתיים, ממשיך דרך תרפיה באומנות, תרפיה בחיות וקואוצ׳ינג מקצועי, ומגיע עד ל"צמצום לחץ באמצעות מודעות" – שיטה שמקורה בבודהיזם, המתמקדת בהתבוננות לא שיפוטית ברגשות ובהפחתת מתחים. הם זוכים לייעוץ קריירה אישי, לסדנאות משפחה וליתר כלים שנועדו להכין אותם לחיים שאחרי הגמילה, בעולם מלא ריגושים טכנולוגיים זמינים. אם הם ממש רוצים מסך, הם יכולים להגיע לצפייה המבוקרת בסרט, הנערכת פעם בשבוע. אתם יודעים, בשביל להתפרק.
בקרוב בישראל? יכול מאוד להיות
אם גם אתם קוראים את הדברים ומרגישים שההתמכרות הזו רחוקה מכם, לד"ר יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי בהרצליה, יש חדשות בשבילכם: "ההתמכרות לאינטרנט היא לא 'ביזאר' והיא לא 'שם' - היא פה”, הוא אומר. "אדם יכול לספור את שעות השימוש שלו ברשת ולהרגיש נורמלי, אבל נכון יותר לבדוק האם השימוש הזה מפריע לתפקודי היומיום שלו – ופה כבר הרבה אנשים יתעוררו. רבים מאתנו, למשל, פיתחו אובססיה לאי-מיילים: הם בודקים אותם בבילויים, ברגעים הכי אינטימיים של החיים שלהם – ואפילו בנהיגה. אנשים משקיעים 5,000 שקל במושב בטיחות לילד, אבל קוראים מייל באמצע נסיעה בתירוץ של 'מחויבות לעבודה' או במחשבה שהמולטי טאסקינג שלהם מוצלח. אנחנו מעלים סטטוסים לפייסבוק בתדירות תכופה יותר כי אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעדכן, מתרגשים באמת כשאנחנו שומעים את ה'פינג' של קבלת מייל, הופכים אובססיביים לשימוש בכלים האלה. בסוף זה מחלחל לחיים שלנו: זה פוגע בזוגיות, ביחסים עם הילדים, בחברות. צריך להבין הרי שבהתמכרויות אין סטטוס קוו: מה שנראה לך לא בסדר אתמול, הוא בעצם הנורמה שלך מחר".
לפי איגוד הרופאים האמריקאי, גם שימוש באינטרנט של למעלה משעתיים ביום יביא בסופו של דבר להתמכרות – נתון מבהיל, שמכניס רבים מאיתנו לרשימה השחורה. בסין, המדינה בה הוקם מוסד הגמילה הראשון מאינטרנט בעולם, אי שם בשנת 2006, כבר הכריזה הממשלה על התמכרות לרשת כ"מגיפה", והיא מתייחסת אליה כבעיה הבריאותית המרכזית על סדר היום. אחוזי ההצלחה של המרכז הראשון עמדו על 70 אחוז נגמלים, וכתוצאה מכך, בשבע השנים האחרונות הוקמו במדינה לא פחות מ-200 מוסדות גמילה. רובם, אגב, מנוהלים על ידי אנשי צבא לשעבר שנוהגים במאושפזים ביד קשה, הכוללת לעיתים גם מכות חשמל – הכל במטרה להחזיר אותם למוטב.
בדרום קוריאה המצב לא יותר טוב: על פי נתוני הממשלה, שליש מהאוכלוסייה סובל משימוש מופרז באינטרנט, ומספר המכורים עומד על מיליונים. בעקבות זאת, הקימו הרשויות יותר מ-140 מרכזי טיפול במכורים והשיקו תכניות טיפול ייחודית בכ-100 בתי חולים ברחבי המדינה. בנוסף, המדינה בודקת את כל התלמידים שעברו את גיל עשר, ובאם היא מוצאת אצלם תסמיני התמכרות, הם נשלחים למחנה גמילה בן שבועיים. שתי המדינות אוסרות על קטינים מתחת לגיל 16 לשחק ברשת בשעות מסוימות, על פי חוק.
בארה"ב תופעת הטיפול בהתמכרות לאינטרנט עוד בחיתוליה, ו"ריסטארט" הוא מוסד הגמילה היחיד בחצי הכדור המערבי המוקדש כולו למכורים לרשת. עם זאת, הנתונים המדאיגים הזורמים כל הזמן מאפשרים להניח שהקמת מרכזי גמילה נוספים היא רק עניין של זמן: כיום, אחד מכל 8 אמריקנים סובל משימוש מופרז ברשת, 18 אחוז מהתלמידים הבריטים נחשבים למשתמשים פתולוגיים באינטרנט, וחצי מהגולשים הבריטים נכנסים לפייסבוק גם כשהם במיטה.
"זו ההתמכרות של העולם המודרני, והיא מדאיגה אותי מאוד", אומר ד"ר עמיחי-המבורגר. "אני בטוח שהיא תיכנס למהדורה הבאה של ה-DSM (ספר האבחונים והמחלות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני – א"ר)”. גם מומחים אחרים סבורים שההתמכרות לאינטרנט תוכר בקרוב כהפרעה פסיכולוגית – ושאז אולי גם תקבל את תשומת הלב המגיעה לה כאן, בארץ הקודש: “שמעתי עלאחרונה על סקר לפיו הנוער הישראלי הוא שיאן העולם בגלישה באינטרנט", אומרת ד"ר קאש בטון מודאג, “אני ממש מקווה שמישהו אצלכם יבין את גודל הבעיה בהקדם, ושנוכל להקים מרכז גם אצלכם. אם תשאלי אותי, נראה שאתם זקוקים לו מאוד".
רוצים לבדוק האם אתם מכורים לאינטרנט: היכנסו לשאלון של "ריסטארט"