כשפייסבוק סגרה את העמוד של סטטוסים מצייצים ומחקה אותו מעל האדמה, הייתי די מרוצה. לפני חודש, כשפייסבוק חסמה יותר מאלף איש שהשתמשו אי פעם במילה "קוקסינל" כבר שמחתי. והשבוע, כשהיא העלימה לצמיתות פרופילים של יותר מ-100 ישראלים, חלקם מהפופולריים ביותר ברשת, בלי הסברים וללא אפשרות ערעור – הייתי ממש מרוצה.
למה? כי פייסבוק סוף סוף חושפת את פרצופה האמיתי והמכוער. פייסבוק בדרך כלל משתדלת להסתיר את הציניות שלה, שגובלת ברשעות. למשל, היא לא מגלה איזה ניסויים היא עושה בבני אדם דרך הניוזפיד. פעם דלף הניסוי שפייסבוק ערכה ב-700 אלף משתמשים, ובו היא הצליחה להשפיע על מצב הרוח של אנשים בעזרת מניפולציות בניוזפיד. השנה כולם תהו אם פייסבוק מצותתת לנו דרך הסמארטפון כדי לדחוף לנו פרסומות.
פייסבוק ממעטת לספר על המנגנונים הנסתרים שמאחורי הניוזפיד. היא רוצה שנדע כמה שפחות על הפרטים שהיא אוספת מאיתנו, ועל הדרך שבה היא מנצלת אותם. וגם כשהיא מספרת, אי אפשר באמת לדעת אם זו אמת. פייסבוק לא חושפת איך היא מושכת אותנו לבזבז עוד ועוד דקות ביום בתוך המטריקס שלה. פייסבוק רוצה שנרגיש שהיא חברה שלנו, ובמידה רבה זה הצליח לה. אבל עכשיו זה סוף סוף מתפוגג. הפרצוף האמיתי נחשף.
הדיקטטורה של פייסבוק
בדרים-וורלד של פיייסבוק, רק היא קובעת את החוקים. אילו עבירות משמעת מצדנו יובילו לסגירה שרירותית ודרקונית של החשבון, מה מותר להגיד ומה אסור, לפעמים בלי נימוקים ואזהרות, לפעמים לצמיתות. הפחד מהריבון הקפריזי והבלתי מוסבר ממשטר אנשים וגורם להם לפעול תחת כללים. אם זוכרים שחלק גדול מהשיח הציבורי מתרחש על הפלטפורמה שלה, צריך להודות שקביעת גבולות חופש הביטוי במדינת ישראל כבר איננה רק בידי הכנסת, אלא במידה רבה בידי החלטות שמקבלים במטה פייסבוק בקליפורניה. זה לא נגמר רק בחופש ביטוי - פייסבוק גם מחילה כאן מדיניות מסים שלא מקובלת על ממשלת ישראל.
אבל בואו נחזור רגע אלינו. חברות אמריקאיות יודעות לתת יחס הוגן. לענות כששואלים אותך, להסביר, לנמק. פייסבוק לא מרגישה צורך להסביר לנו שום דבר. גם אנחנו ב-NEXTER פנינו אינספור פעמים במהלך החודשים האחרונים בשאלות להנהלת פייסבוק ולדובריה, בישראל ובחו"ל, וביקשנו מידע או תגובות לידיעות עיתונאיות. במקרים הנדירים שבהם קיבלנו בכלל מענה, שלחו אותנו לקרוא את תנאי השימוש. באמת תודה.
למה היא עושה את זה? מאותה סיבה שכלב מלקק את הביצים – כי היא יכולה. אנחנו בכיס שלה, והיא יודעת את זה. תפרו עבורנו מלכודת כל כך ממכרת, שהפכנו כולנו לשבויים באינקובטור המטריקסי שלה. התאגיד יצר אצלנו תלות נפשית בשירותים שלו: הוא גוזל מאיתנו שעות של תשומת לב מדי יום, שואב את כל מה אפשר לדעת עלינו, ומעניק בתמורה אפשרות לברוח קצת מהחיים עצמם.
כמו פרות למק'דונלס
יש לכם ספק שאנחנו לכודים? תסתכלו מסביב. כמה שלא מספרים לנו על החדירות לפרטיות, על המניפולציות בתודעה וברגשות שלנו, שאולי אפילו מצותתים לשיחות שלנו, שמוחקים חשבונות בלי להסביר –מישהו חושב לעזוב את פייסבוק בגלל זה? ממש לא. זה כמו להחרים את חברת חשמל כי הוועד קנה מעילי עור לחבר'ה.
נו, תחרים, נראה אותך. מעטים מתנתקים. השאר, גם אלה שנחסמו רק השבוע – אני מבטיח לכם שהם כבר פתחו פרופילים חדשים חלקם תלויים בזה כלכלית – זו העבודה שלהם. אבל כולם יודעים שהם חייבים להיות שם. רובנו לא מדמיינים את החיים בלי זה. לא נדע מה קורה בעולם, על מה אנשים מדברים בחוץ, לא יהיו לנו אנשים לדבר איתם. לא נדע מה לעשות עם השעמום, לא נדע להיות עם עצמנו, איך להתמודד עם שתי דקות של שעמום בתחנת אוטובוס. ככה, חברים, מרגיש שעבוד. שעבוד רגשי עמוק, מבפנים. לכן אני שמח בכל פעם שנחסם איזה חשבון, שפרופיל של מישהו נמחק. יש כמה אנשים שמשלמים מחיר, אבל חשוב ממנו הוא השיעור לכל השאר: חשיפת הדרקוניות של פייסבוק במלוא כוחה, וקריעת מסכה הידידותית שלה מעל הפנים. אם אנחנו כבר משועבדים, לפחות שלא נחיה באשליות לגבי זהות המשעבד.
אבל מה רצינו? שיתייחסו אלינו יפה? שיסבירו לנו? זה כי עוד לא הבנו, שהלקוחות פה - זה לא אנחנו. הלקוחות של פייסבוק הם המפרסמים. אנחנו? חומר הגלם שמגיע למפעל במשאיות. תשומת הלב שלנו היא המשאב, ואותה הם הופכים לכסף. אנחנו כמו העצים לאיקאה. כמו הפרות למק'דונלדס. לא מבקשים רשות לפני שחותכים.