זה כמו להתבונן בתופעת טבע מול העיניים בהילוך איטי: צונאמי של טכנולוגיה ואינטרנט מתנגש עכשיו עם מדינות וממשלות, נוגס בכוחן, ומציב בפניהן אתגרים כמעט בלתי אפשריים. רובוטים לוקחים עבודה מבני אדם, תאגידים צוברים כוח מטורף ומנהלים לנו את החיים, הכלכלה מסתחררת, איכות הסביבה מתדרדרת, מזג האוויר משתגע. אנשים מרגישים שהכל מתערער, ואין אף מנהיג אנושי שגורם להם לסמוך עליו. אז הם מחפשים מישהו חדש, אחר, מבחוץ, שיבטיח להם להחזיר את הגלגל לאחור. שיחזיר את הכוח למדינה, וישיב לידיהם את השליטה על החיים שלהם.
בעשורים האחרונים חיו בני אדם בכל העולם תחת ההבטחה שגן עדן עלי אדמות הוא אפשרי, אם רק יצליחו להביא לשחרור אישי ולגלובליזציה של הכלכלה – כך כתב השבוע יובל נח הררי במאמר מרתק ("האם עלייתו של טראמפ משמעה סופו של הליברליזם"?).
לדבריו, הליברליזם בעולם באמת הביא לירידה של האלימות והעוני לרמות הכי נמוכות אי פעם. אבל בני האדם לא מרוצים. בכל העולם הם מנסים להחליף אותו: "האביב הערבי הפך לחורף איסלאמי, משטרים אוטוריטריים במוסקבה, באנקרה ובירושלים נוטשים ערכים ליברל-דמוקרטיים, לטובת לאומיות שוביניסטית וקיצוניות דתית, ואפילו במעוזים ליברליים של מערב אירופה יש מחשבות שניות.
"עכשיו גל ההתפכחות הזה מגיע לארה"ב, כי האזרחים האמריקאיים מרגישים מאוכזבים מעשורים של הבטחות... אנשים רגילים בכל העולם מרגישים שהכוח הפוליטי עובר מהם והלאה. ככל שממשלות תלויות יותר בזרימה העולמית של הון, סחורות ומידע, יש להן פחות כוח כדי לעצב את העתיד של השטחים שתחת שליטתן". לפני שבועיים ציטטתי כאן את שמעון פרס, שאמר את אותם דברים ממש כבר לפני עשר שנים.
לקחו לנו את השליטה בעצמנו
הכוח עובר עכשיו ממנהיגים פוליטיים נבחרים לידיהם של יזמים ואנשי טכנולוגיה, ששולטים בעתיד שלנו יותר מכל מנהיג, למרות שאף אחד לא בחר בהם. יותר מזה: הם אינם מודעים להשלכות החברתיות והמוסריות של מעשיהם. פייסבוק? סמארטפון? מכונית אוטונומית? זיהוי ביומטרי? ברירה גנטית? הם ממציאים, ושהאנושות תתמודד.
ראו למשל את המלחמה של השרים ארדן ושקד והח"כית רויטל סוויד בהסתה בפייסבוק, או את המלחמה של שר האוצר משה כחלון בניסיון להטיל מס על פייסבוק וגוגל בישראל. המלחמות האלה בין ממשלות לבין תאגידים מתרחשות גם בגרמניה, בצרפת, באוסטרליה ובכל העולם. מי ינצח? הישארו איתנו.
אבל תחושת אובדן השליטה מגיעה למקומות הרבה יותר אישיים: האם תהיה לנו עבודה בשנה הבאה? אולי כן, ואולי יש איזה סטארט-אפ שעובד עכשיו על רובוט שיעשה את העבודה שלנו יותר מהר ויותר זול.
הטכנולוגיה לקחה לנו את השליטה לא רק בעתיד, אלא גם בהווה: תשומת הלב שלנו. המכשירים החכמים מתמחים בלשאוב לנו את תשומת הלב בכל צפצוף וכל התראה, גם נגד רצוננו. גם כשאנחנו ממש רוצים להישאר מרוכזים בסרט, נניח, לא נצליח להתעלם מההתראות בטלפון. זה כפייתי עד אובדן שליטה. נראה לכם שזה במקרה? ממש לא. חברות הטכנולוגיה עושות את זה בכוונה גמורה להשתלט גם על המרחב הכי פנימי שלנו. לא פלא שאנשים רוצים לקחת את השליטה בחזרה. גם אני רוצה.
לבעוט למערכת בביצים
דונלד טראמפ, שעם כל מגרעותיו עדיין נחשב למועמד אפשרי מאוד לנשיאות, הוא התגלמות השאיפה לקחת בחזרה את השליטה, ולבעוט בביצים של "הממסד" שכנראה לקח מאיתנו את הכוח. האזרחים הבריטיים האמינו שהאיחוד האירופי הוא זה שלקח מהם את הכוח, אז הם בעטו בו. "זו הדרך של האזרחים להוכיח שהכוח עדיין בידיהם", כותב הררי, "אפילו אם זה רק כוח לגרום תוהו ובוהו".
אפשר להבין את הרצון לתחושת שליטה וכוח. אבל לטראמפ לא רק שאין יכולת לשנות משהו מהדברים שמעיקים על האזרחים; לא נראה שיש לו בכלל אג'נדה או אפילו הבנה בנושאים האלה. מה לאוויל גס רוח ושקרן - ולשילוב ידיים בינלאומי כדי לפתור ביחד בעיות שמעיקות על מדינות ואנשים בכל העולם?
הרי אף ממשלה לא יכולה לפתור את הבעיות האמיתיות לבד. לא בהתמודדות מול תאגידים, לא בנושאי זיהום אוויר וסביבה, ולא בייצוב הכלכלה והפוליטיקה העולמית. זה לא שקלינטון תעשה טוב ממנו. אבל היא לפחות לא מתיימרת להחזיר לאמריקה כוח שלא יכול להיות שלה יותר, והיא לא מוותרת את ערכי הליברליזם כדי להשיג משהו שאי אפשר להשיגו.
כשהייתי בטירונות, הציבו לנו מכונת פחיות משוכללת. זה היה גן עדן עלי אדמות: בעולם שבו היתה לי אפס שליטה בחיים שלי - הכתיבו לי כמה דקות להתקלח - קיבלתי זכות לבחור בין מיץ תפוזים או שוקו. אז קנינו. בכל הפסקה או תורנות שמירה. לא מצימאון לנוזלים, אלא לתחושת שליטה. כי מה זו המכונה הזו? להיות בנאדם נורמלי ל-60 שניות. חופש הבחירה חסר המשמעות הזה היה הפינוק המרכזי של הטירונות, שמצידה המשיכה להיות אותו החרא, ובסוף, אנחנו היינו רק טירונים, אבל קצת יותר עניים.