גם השנה ינסה בית הספר להכין את הילדים לחיים הבוגרים. גם השנה הוא יידע עוד פחות במה צריך לצייד אותם. רוב המקצועות המבוקשים היום בשוק הטכנולוגיה, למשל, לא היו קיימים לפני עשר שנים. מקצועות אחרים, לא טכנולוגיים, השתנו כאחוזי תזזית, שלא לדבר על מקצועות כמו נהג מונית או עיתונאי, שעומדים להיעלם. אלה שנכנסים היום לכיתה א' יסיימו י"ב ב-2028 וישתחררו מצה"ל ב-2031. אין לנו מושג קלוש איך ייראו החיים הבוגרים שלהם. אז איך מכינים ילדים אל הלא נודע?
מערכת השעות השבועית, ברובה הגדול, היא לא יותר מהמשכיות אינרטית של מקצועות לימוד שהתרגלנו לראות שם. אבל אם משחררים לרגע את הלחץ מסוג "מה, אז הם לא ידעו מתמטיקה/גיאוגרפיה/תנ"ך?!" אפשר להתפנות לשאלה האמיתית: מה הם באמת הדברים הכי חשובים שצריך ילד לקחת מבית הספר כדי להיות מוכן לחיים?
ללמוד התלהבות
60% מהילדים יצטרכו להמציא את המקצוע שלהם, טוען ד"ר אייל דורון, שמתמחה בפיתוח יצירתיות. אז מה בתי הספר צריכים לעשות? הכי חשוב בעיניו זה ללמד חשיבה מקורית. שנית, ללמד פתרון בעיות מורכבות. ושלישית, ללמד אותם להתמודד עם חוסר ודאות בעולם שמשתנה בקצב מטורף. מצאתם את שלושת המקצועות האלה במערכת השעות של הילדים שלכם? כנראה שלא. יש דרכים ללמד את הכישורים האלה, אבל הם לא קשורים בהכרח לספרי הלימוד, למחברות ולמבחנים. אם שואלים את דורון, מורה שנכנס לכיתה צריך לדעת איך מתחיל השיעור - אבל לא לדעת מה עומד לקרות בו ואיך הוא יסתיים. הוא צריך לשחרר את מהלך השיעור לאינטראקציה עם התלמידים, להיות פתוח לרעיונות, לדינמיקה ולהתעניינות שלהם. זה דורש מהמורה המון בקיאות, נינוחות וביטחון עצמי, אבל הנה, ככה לומדים חשיבה יצירתית.
כישורים חברתיים – את זה צריך כל בית ספר ללמד, אומר ד"ר תמיר ליאון, אנתרופולוג שמתמחה בנוער. המטרה היא לא להפוך אותם למקובלים בכיתה, אלא לדאוג לעתיד שלהם. לפני כמה חודשים שאל מגזין האקונומיסט מנכ"לים מכל העולם אילו תכונות יידרשו מהעובדים בעתיד. התכונה מספר אחת - אינטליגנציה חברתית. אחר כך גמישות מחשבתית ויצירתיות. אחר כך אינטליגנציה רגשית. שים לב, אומר ד"ר ליאון, אוריינות דיגיטלית בכלל לא בין העשר. מכירים את האנשים שכותבים בקורות החיים "שליטה מלאה בכל תוכנות האופיס"? אז די. שליטה בסביבה ממוחשבת ודיגיטלית זה עניין כל כך ברור מאליו, שאף אחד לא מדבר על זה.
מסכים בכלל לא מלהיבים את שרון כהן, מחנך שעובד בעיקר עם ילדים מחוננים ויועץ משפחתי. כשהמורה חי בתשוקה את הרגע, הוא אומר, הילדים בדלקה. אני רואה אותם מרוכזים. אם המורה לא דלוק, הילד יעדיף מסך דלוק. המורה, מבחינתו, צריך לתת לילדים ביטחון עצמי, לראות בהם את הטוב ולהגדיל אותו – גם אם הטוב הזה מפריע כרגע למערך השיעור – ולהפגין התלהבות מתחום דעת כלשהו. התלמיד כבר יידבק בהתלהבות, וימנף אותה למה שמעניין אותו.
מה שחשוב לא נמצא בחומרי הלימוד
פגשתי השבוע גם את דני פסלר, מנהל התיכון שבו למדתי. "ליאו-בק" בחיפה היה (ועודנו) תיכון נהדר, התלמיד גלוברמן - קצת פחות. פסלר שאל אותי מה קיבלתי בבית הספר. חוץ מציונים בינוניים ומכות מדי פעם, נדמה לי שזו התשובה: 1. האמונה הבסיסית שאני יכול. 2. פלורליזם. האחר הוא אמנם לא אני, אבל הוא אחר וזה ממש אחלה. 3. מקצוע. ערכתי אז את עיתון בית הספר. כן נו, זה אני. המשותף לשלושת הדברים האלה? שהם לא היו כתובים במערכת השעות שלי, והם לא חלק מתוכנית הלימודים.
אם קורה משהו טוב בבית הספר, זה מתחת לחומרי הלימוד או לצדם. אם יש לך מזל, קיבלת מורה לגיאוגרפיה שאשכרה עף על רמות המשקעים, ודרכו את לומדת להתלהב. אם נפלת טוב, המורה שלך לאזרחות מחלק מטלות חקר על קבוצות תלמידים, ואם בכלל שיחק לך הגורל, אז הוא עובד יחד עם המורים לתנ"ך, להיסטוריה ולספרות כדי ללמד ביחד את אותו נושא משלל זוויות (זה מה שעושים היום בליאו-בק). ואם השנה הזאת תאיר לך פנים, המורה שלך למתמטיקה ישאיר בצד את הלימוד המכאני, ויתעניין יותר בדרך אל הפתרון מאשר בתשובה עצמה, וידגיש בכל שיעור שיש הרבה דרכים נכונות.
לפני שנתיים כתבתי כאן על מה שמערכת החינוך חייבת ללמד, כמו חינוך פיננסי או תכנות. השנה הבנתי משהו הרבה יותר עמוק: ככל שהעולם הולך לקראת אי-ודאות גדולה, כך מערכת החינוך צריכה דווקא ללכת אחורה, ולהתמקד ביכולות ובערכים הרבה יותר בסיסיים לנפש האדם. התוצר של בתי הספר לא צריך להיות שורת ציונים, אלא מוח שרירי וגמיש עם יכולות למידה, יצירתיות ועבודת צוות, שיאפשרו לו להתאים את עצמו לעולם שמשתנה משבוע לשבוע, ולהמציא לעצמו את הקריירות שעוד יצטרך להמציא. ואם אפשר, שיהיה גם אזרח אכפתי וקשוב לסביבה. אם אפשר.