זה היה נורא. עומד מול לוח הטיסות בשדה של איסטנבול, מחפש את הטיסה לשטוטגרט, ולא מוצא. סורק אחר הספרות 16:55 - שעת הבורדינג שבדיוק הגיעה. אבל הטיסה הכי מוקדמת על הלוח היא כבר ב-17:00. מריץ את העיניים על הטבלה שוב ושוב ולאט לאט ההבנה מחלחלת – אני בצרות. 16:55 לא היתה שעת הבורדינג. זו היתה שעת ההמראה. רץ לגייט. כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה, אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה.

השקיעה של הדימוי העצמי שלי. ביי-ביי עיתונאי מהוגן שטס לפגוש אנשי עסקים ולראות טכנולוגיות חדשות, שלום שלומפר מיוזע, מביך ונטול מיומנויות הבנת הנקרא, שתקוע בשדה תעופה זר בלי טיסה ובלי מלון. הביטחון העצמי נסוג ממני יותר מהר ממה שהשרוול מתרחק מהמטוס וממושב 9A המיותם שלי.

טעויות קורות, אנשים מפספסים טיסות. אבל אני לא הוזנקתי במפתיע לסקר רעש אדמה בנפאל. לא פספסתי קונקשן. לא נתקעתי בתאונת דרכים. אני ההוא שסתם ישב בטרמינל שעה וחצי על קפה בזמן שפתחו את הגייט בשעה 15:55. 15:55, לא 16:55, טמבל. אנשים ניגשו, הציגו בורדינג פס, התגלגלו למטוס, העמיסו הנד-לאגג' ומעילים באובר-הד קומפרטמנט, וסחבק מונח בספסל מעבר לטווח האפקטיבי של הכריזה, לוקח בנחת עוד שלוק מתחתית פושרת של קפה. האם בזמן שניגשתי לקופה בעצלתיים, איזו קריינית טורקית שברה את השיניים על מיסטר דרררוררר גלווווברמאן? מקווה שלא. הפדיחה גדולה דיה.

איך אני כזה אידיוט 

מזמן לא הרגשתי כה אידיוט. מתנשף בתוך המעיל אני מצביע על המטוס שעוד לא סגר דלתות. העיניים של הפקידה בדסק הטראנספר של טורקיש חלולות מכל אמפתיה. לא, אין לה מה לעשות. לא, אין היום עוד טיסה לשטוטגרט. זו לא לונדון. תגיד תודה שהטיסה הבאה מחר ולא בשבוע הבא. לא, היא לא יודעת כמה זה יעלה. לך לטיקט אופיס, בהמשך המסדרון פנייה שנייה שמאלה ותעלה למעלה.

אתא טורק היה מנהיג גדול. שדה התעופה על שמו - אפילו יותר. המסדרון מתרחב קצת ימינה ורבע-שמאלה ושני-שליש שמאלה וכבר לא ברור מה זה הישר, והרגליים הולכות מהר אבל האצבעות קודחות בסלולרי טקסטים מזיעים מרוב מאמץ שלא להתאמץ. אני חייב להפעיל מישהו בארץ אבל רק בוואטסאפ, כי לא לקחתי חבילת שיחות. סופר פעמיים שמאלה ואחד למעלה ולא מגיע לשום מקום. בוואטסאפ לא עונים, ואיזה טורקי אומר לי שוב את מה שאמרו לי כבר קודם: תמשיך ישר, בשני שמאלה ותעלה קומה למעלה. הלימבו מתחיל לסגור עלי, ושאלה אחת הולמת שוב ושוב בתודעתי וחוסמת את המוח שלי מפני כל תפקוד פרגמטי: איך אני כזה אידיוט.

איך? חוץ מפיזור דעת, שלא לומר איבוד עצמי לדעת, היה שם עוד משהו. בתת מודע, נדמה לי שחיכיתי לאיזה נוטיפיקיישן. שאיפשהו מתחת היתה לי ציפייה שהאלוהים הגדול של הדאטא והדיגיטל יוליך אותי בעולם הפיסי. לפחות שיתריע אם יש בעיה. האמנתי שאחת מאותן אלף התראות מיותרות תקפוץ מאיזו אפליקציה או שירות שאני מחובר אליו בטלפון. הרי הג'ימייל מזהה את מועדי הטיסה במייל, לא? הגוגל קלנדר שלי מסונכרן אליו ולאייפון, ושניהם יחד מתריעים לי פעמיים-שלוש לפני כל אירוע. השעון מתעדכן בזמן המקומי שנייה אחרי הנחיתה. אם הם יודעים עלי הכל, למה זה לא יכול לעבוד לטובתי כשאני צריך את זה? אבל זו לא השאלה הנכונה. אולי זה פשוט השלב הבא. אחרי שוויתרנו על יכולות חסרות שימוש כמו זיכרון וניווט, הגיע הזמן לוותר גם על האחריות האישית ועל השרידות במרחב העירוני.

לא מסתכל על הכביש

בקרוב הרי נהיה מוקפים בשירותים ובמכשירים שיבדקו את מצבנו הרפואי ללא הרף. לאט לאט נתרגל, ואז נשחרר אחריות. אנשים שירגישו לא טוב לא יבינו למה האפליקציה לא אותתה להם בזמן להתרחק ממוקד מגפת השפעת, ובכלל, למה לא מזכירים להם לשתות מספיק מים. אנשים שיחטפו התקף לב יהיו בהלם מזה שהשעון החכם לא עדכן אותם שהגיע הזמן לחתוך בבשר האדום ולהתעמל יותר. כל כך נתרגל שהעולם מסתדר לנו אוטומטית בין מכשירים שמבינים אותנו ומעדכנים אחד את השני, שאם נגיע לשדה התעופה והכרטיסים לא יהיו מוכנים, לא נבין איך יכול להיות שהאפליקציה לא קנתה לנו כרטיסים. הרי כתוב ביומן "תערוכה בשטוטגרט".

כדי ללמד את הילד שלך לקחת אחריות - אתה צריך לשחרר בעצמך, גם במחיר של כישלון מבוקר. אבל כשלוקחים ממך תפקידים ואחריות, אתה מתפרק ממנה. יש לי חבר טוב שדופק את האוטו כל שבועיים. עכשיו מותקנת במכונית שלו מערכת התראה שמצפצפת כשהוא סוטה מהנתיב. מאז שהותקנה הוא עשה פחות תאונות, אבל הפסיק לגמרי להרים את העיניים מהטלפון לכביש. בשביל מה.