יום שלישי בערב, 4 באפריל, תל אביב. ישבתי לבד בדירה שלי מול דיזנגוף סנטר, קצת מקורר ומצונן, וראיתי בסלון את הפרק השביעי והאחרון של "שקרים קטנים גדולים".
חברה שלחה לי הודעה בפייסבוק בצירוף צילום מסך. לא מיהרתי להסתכל: נשארו רק חמש דקות לסוף הפרק, הכל יכול לחכות. רק אחרי כתוביות הסיום, כשכיביתי את הטלוויזיה, פתחתי את צילום המסך וראיתי את זה:
ברגע הראשון עשיתי לעצמי פרצוף. עוד פעם אתה והדמיון שלך, זיזו. בטח לא הבנת נכון מה כתוב שם. אבל אז קראתי את ההודעה שהחברה ההיא כתבה לי. "נתקלתי בפרסום שקרי עליך בקבוצה שאני חברה בה בטלגרם", היא אמרה, "דיווחתי שזה שקר, אבל כולם שם פשיסטים". קיוויתי שזאת בדיחה לא מצחיקה, אולי מתיחה אכזרית ומאוחרת של 1 באפריל, אבל מהר מאוד הבנתי שלא. שההודעה כבר רצה בכמה קבוצות ושאנשים מתחילים לשתף ולהפיץ, בטוחים שזאת באמת אזהרה מהשב"כ.
התמונה שצורפה להודעה היא תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, שצולמה באוקטובר האחרון בחופשה באיסלנד. נסעתי לשם לשלושה שבועות עם בן הזוג, החופשה הכי רגועה ושקטה שהיתה לי בחיים. הצטלמנו בגן הבוטני של אקוריירי, עיר כל כך יפה, כמו כל דבר שם. עכשיו לכלכו לי את הזיכרון הזה. קפאתי במקום והסתכלתי מסביב: תהיתי אם תיכף יגיעו אלי הביתה ניידות, השוטרים יפרצו את הדלת ויעצרו אותי הוליווד סטייל. אבל כשהבטתי מהחלון הכל, כמובן, היה רגיל לגמרי.
"טוב זיזו, אולי אתה מגזים", אמרתי לעצמי בקול רם, ושני הכלבים שלי בהו בי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזאת כולה הודעה שהופצה בטלגרם, אפליקציה לא כל כך פופולרית בישראל, לא משהו שצריך להתרגש ממנו. ואז קיבלתי ממכר אחר צילום מסך של אותה אזהרה, רק בקבוצת ווטסאפ. שכחתי לרגע כמה מהר דברים כאלה מתפשטים. כמה קל לשכנע אנשים שאני לא יושב עכשיו בבית בתחתונים, אלא מסתובב ברחוב וזומם להרוג אותם.
החלפנו את מועדון הפסאז' בתחנת לב דיזנגוף
הנשק היחיד שאני מחזיק בו הוא לא רובה או סכין, אלא פרופיל פייסבוק די פופולרי. נכנסתי אליו ומיהרתי לעדכן את העולם שאני לא מחבל, סתם ערבי. אחרי כמה היסוסים תייגתי בפוסט את משטרת ישראל. בכל זאת, נתי כהן קרא לכל אדם עם נשק לעצור אותי. לא חסרים ישראלים עם תסביך אלאור אזריה שימהרו לירות לי בראש.
תוך דקות ספורות עשרות אנשים הגיבו לפוסט, מופתעים ומודאגים, וביקשו ממני להתייחס לעניין יותר ברצינות. בשלב הזה החלטתי גם להתקשר למשטרה. ענה לי בחור מקסים, סיפרתי לו את הסיפור והוא ביקש ממני לגשת לתחנה ולהגיש תלונה. נעניתי בחיוב והוא הודה לי על הערנות. "הערנות? אלה החיים שלי, ברור שאני אהיה ערני", מלמלתי לעצמי כשניתקתי.
עדכנתי את החברים שהיו אמורים לבוא אלי שהערב שלנו מבוטל. כמו בכל יום שלישי תכננו להיפגש אצלי, לשתות ולשמוע מוזיקה בסלון, ואז לרקוד במועדון הפסאז' באלנבי. איתן כבר היה בדלת עם וודקה ומיץ חמוציות, ואיל, עידו ואורי חיכו למטה. הם שאלו אם זה בסדר שיבואו איתי לתחנת המשטרה. "ברור שזה בסדר", אמרתי. בסתר לבי רק קיוויתי שהם יציעו, פחדתי ללכת לבד ולא היה לי נעים לבקש. "בטח לא יזיק לקחת איתי לתחנת המשטרה כמה אשכנזים", חשבתי לעצמי כשלקחנו מונית לתחנת לב דיזנגוף. עם המזל שלי נתקענו בדרך מאחורי עשרות אנשים שהשתתפו במרוץ גלגיליות.
כשסוף סוף הגענו לתחנה סיפרתי לשני השוטרים במזכירות מה קרה. "שחר!", צעק אחד מהם לשוטר שלישי שעישן בחוץ, "יש לנו מחבל, תעצור אותו!". הוא צחק. בדיוק בגלל זה פחדתי להגיש תלונה. "הבן אדם פה בסכנת חיים ואתם מתבדחים על זה?", שאל עידו בכעס. אני לא אמרתי כלום, רק שמחתי שהוא שם. השוטרים כיוונו אותנו לשני חדרים, שבאחד מהם ישב חוקר ובאחר חוקרת. בחרתי את החוקרת וסיפרתי לה את כל הסיפור שוב, מקווה שזאת הפעם האחרונה. עברו 40 דקות מאז שקיבלתי את צילום המסך ההוא, וכבר הספקתי לדבר עם אחי, הבוסית שלי וחברים שהתקשרו אלי בדאגה. החוקרת כתבה כל מה שאמרתי ולבסוף הראתה לי את הפרוטוקול וביקשה שאחתום.
- אתה יודע מי עשה את זה?
- לא, רק כתוב פה השם "נתי כהן"
- אתה מכיר את נתי כהן?
- לא.
- אתה מכיר מישהו בשם נתי?
- לא.
- יש אנשים או אויבים שאתה חושב שיעשו לך דבר כזה?
- אני יכול לחשוב על כמה. לא חסרים אנשים ששונאים אותי.
- למה?
- אני לא יודע, אולי כי אני ערבי ואומר דברים שלא מוצאים חן בעיניהם.
איל הראה לחוקרת את פרופיל הפייסבוק שלי, את הפוסטים הפוליטיים והחברתיים והאישיים, וסיפר לה על הודעות הנאצה שאני מקבל. הסברתי לה שאף פעם לא התלוננתי כי בדרך כלל אלה "רק" איחולים לאונס ולסרטן, לא משהו שבאמת גרם לי להרגיש מאוים. היא אמרה שהתלונה תעבור לצוות שמטפל בהונאות, ושאנחנו נצטרך להמתין ולראות מה יקרה. חזרנו הביתה וניסינו להמשיך את הערב כרגיל, אבל הוא דעך די מהר.
בימים הראשונים מאז הגשת התלונה דיברתי עם המשטרה לא מעט פעמים. שלחתי להם חומרים ופרטים שגיליתי על "נתי כהן", כולל פרופיל הפייסבוק שלו שנמחק, ואחרי כמעט שבוע זומנתי לענות על עוד שאלות. החוקר היה נעים ורגיש, אבל לפי השאלות הבנתי שעדיין לא התחילו לחפש את נתי ושהשוטרים בכלל לא יודעים מאיפה להתחיל. הציפיות שלי היו מאוד נמוכות, אבל איכשהו הם עדיין הצליחו לאכזב. יש לי תחושה שבעוד חודשיים יסגרו את התיק מחוסר עניין לציבור.
פתאום גיליתי שאני ערבי. ואז גיליתי שאני הומו
זאת לא הרגשה נעימה, לשבת בבית ולדעת שכל כך הרבה אנשים חושדים בך, בטוחים שאתה מאיים עליהם, רואים בך זר מסוכן. אבל אפשר לומר שזאת פשוט גרסה מוקצנת לסיפור החיים שלי.
השם המלא שלי הוא זיאד עומר מוחמד יוסף סאלח חוסיין חסן אבו אלהוא, אבל כולם קוראים לי זיזו. אני בן 29, ונולדתי בברצלונה לאבא פלסטיני ואמא סורית, פלסטינית במקור גם היא. סבא וסבתא שלי חיו פה לפני הקמת המדינה, עד שגירשו אותם ב-1948. אני עצמי לא ידעתי שום דבר מכל זה עד גיל 10, או אפילו שאני בכלל ערבי. הייתי בטוח שאני קטלוני רגיל, כמו כל הילדים האחרים. כשעמדנו לחזור לארץ, למזרח ירושלים, התלמידים בכיתה קינאו בי ואמרו "אתה עובר לאדמות קדושות". דמיינתי שאני הולך לגור בעיר שנראית כמו חדר המתנה לגן עדן: כולם לבושים לבן ויש רק כמה ספסלים ואנשים שהולכים בצורה אקראית – אין רחובות, אין בניינים, אין קירות, כלום. טהור לגמרי.
הסטירה שקיבלתי לא היתה יכולה להיות יותר מצלצלת. זה התחיל מהלכלוך: אנחנו תושבי ישראל ומשלמים מסים, אבל העירייה טרחה לאסוף את הזבל רק מדי פעם, ולנקות את הרחובות בכלל היה גדול עליה. זה המשיך בשפה: לא דיברתי ערבית, והכניסו אותי ואת האחים הגדולים שלי לכיתה א' כדי שנלמד את השפה. הייתי אמור ללכת לכיתה ג', אז לי לא היה נורא, אבל בשבילם זה היה ממש מביך. בחופשת הקיץ למדנו ערבית בשיעורים פרטיים וחזרנו אחריה לכיתות שהתאימו לגילנו. אבל הבעיה הכי גדולה היתה הזרות.
אם בספרד היו קוראים לנו "הילדים הערבים" או "הפלסטינים", ואני לא הבנתי מה זה אומר, בירושלים כבר הפכנו למשפחה הספרדית. אפילו לא ידעתי שאני מוסלמי עד שהתחלתי ללמוד אסלאם בבית ספר: עד אז חשבתי שכשאבא מתפלל על השטיח הוא עושה ספורט, כי בתור ילד הייתי עולה לו על הגב והוא היה מרים אותי באוויר. לא הבנתי למה חצי מהעיר דיברה רק ערבית והחצי השני עברית, שפה שבכלל לא הכרתי. למה כשרוצים לאכול שווארמה אז "יורדים לירושלים", כלומר נוסעים למרכז מזרח העיר, וכשאוכלים במקדונלד'ס הולכים "אצל היהודים". בחלק השני של העיר הכל נשמע כל כך מוזר, אתה חוצה כביש ופתאום אתה במדינה שונה. אנשים התלבשו אחרת, דיברו אחרת, התנהגו אחרת.
ולכל זה הצטרפה הגזענות. מצד השכנים, החברים, קרובי משפחה, כולם. גזענות כלפי היהודים, המערב, אפילו ערבים ופלסטינים מאזורים אחרים בארץ. כשהייתי מסתובב בעיר ראיתי מוסלמים הולכים עם מוסלמים, יהודים עם יהודים, נוצרים עם נוצרים. את המשפחה שלי לא כל כך אהבו: חשבו שאנחנו "אשכנזים" מדי, מפונקים שמגיעים מאירופה. אולי היינו בהירים מדי או עדינים מדי. הלוק הזה לא נתן הנחות אצל החיילים והמג"בניקים שהסתובבו בעיר: הם דרשו תעודות זהות בכל מטר, השפילו בבדיקות הביטחוניות, קראו לנו בשמות גנאי, הפכו לי ולחברים מבית הספר את התיקים על הרצפה. כשנסענו לקניונים במערב העיר המאבטחים בחנויות היו תמיד מסתכלים עלינו, מוודאים שאנחנו לא גונבים כלום.
ואם להבין שאני ערבי לא היה שוק מספיק גדול, חיכתה לי עוד הפתעה. בבית הספר הקללה הכי נפוצה הייתה "הומו", שהייתה נזרקת באוויר כמו "בוקר טוב". אבל בתור ילד, ואחר כך בתור נער, היה לי ברור לאיזה צד אני נמשך - ולא ממש טרחתי להתחבא בארון. רק כשאמא שלי העירה "לא להגיד דברים כאלה ליד הדודות", הבנתי שמשהו לא בסדר. בגיל 16, כשאבא שלי שאל אותי בגלוי אם אני הומו, הוא רק ביקש ממני להיות כמה שיותר דיסקרטי. "אתה בסוף תעזוב את החור הזה, אבל אנחנו נישאר פה עד סוף חיינו", הוא הסביר. אמא שלי היתה עוד יותר מודאגת. "מה אנשים יגידו אם יידעו?!", היא שאלה. אמא, כולם כבר יודעים. עם חצי מהם גם שכבתי.
פלסטיני בשביל היהודים, יהודי בשביל הפלסטינים
לתל אביב עברתי בגיל 20 כדי לגור עם אחד האקסים שלי, ומאז אני שם. אני עובד בתור מנהל מערכות בסוכנות ביטוח, וגר עם יוסי, בן הזוג שלי בחמש השנים האחרונות. לפני שבועיים, ממש רגע לפני שכל הבלאגן התחיל, החלטנו להיפרד. קשה לי לראות את עצמי עובר עכשיו למקום אחר: כבר התרגלתי לרקוד בבלוק בחמש בבוקר ולבשל מקלובה טבעונית לחברים תל אביבים יפי נפש.
כשהגעתי לכאן הייתי מאוד צעיר והרבה פחות פוליטי, לא מרצון אלא מפחד. שוב ספגתי עלבונות, ולא ידעתי איך להתמודד ומה להגיד - גם כי רק התחלתי ללמוד עברית באולפן. עם השנים צברתי ביטחון וידע, והבנתי איזה יתרון יש למישהו שחי בשני הצדדים: תחת הכיבוש ובתל אביב. כשאני נכנס היום לוויכוחים פוליטיים, היהודים אומרים לי שאני מזדהה מדי עם הפלסטינים, והפלסטינים בטוחים שאני מזדהה עם היהודים. אולי זה אומר שאני עושה משהו נכון.
הגזענות בתל אביב אולי לא בוטה כמו במקום שבאתי ממנו, אבל היא מוצאת דרך ללוות אותי לכל מקום. יש ימים שבהם זה מסתכם ב"אתה לא נראה ערבי" מהקופאית בסופר, אבל יש גם ימים אחרים. למשל זה שבו נהג אוטובוס סירב להמשיך בנסיעה עד שאראה לו תעודת זהות, כי אחת הנוסעות שמעה אותי מדבר ערבית ונבהלה. זה היה בקיץ של השנה שעברה, ואילו היא היתה טורחת ללמוד ערבית (שפה רשמית בישראל, כן?) היא היתה מבינה שבסך הכל סיפרתי לאבא שלי שאני נוסע למצעד הגאווה בירושלים.
ויש ימים גרועים עוד יותר. באחד מהם שכנה בבניין שלי תלתה מודעה בכניסה, וכתבה בה "אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אדישים ולא לעשות כלום לגבי זה שיש לנו דייר ערבי בבניין". היא זימנה את כל הדיירים לפגישה דחופה ודרשה לבדוק אותי. גרתי כבר שנה וחצי בדירה הזאת כשזה קרה, והיא עברה לשם אחריי. העליתי את המודעה לפייסבוק, כתבתי על הפגישה הצפויה "יא! אני בא עם מאפינס מלוחייה!" - והוצפתי באלפי לייקים ובמאות תגובות, שרובן הביעו תמיכה וחיבה.
מאותו יום ניצלתי את הרשת כדי לקדם נושאים שחשובים לי: מלחמה בגזענות, בכיבוש, בלהט"בופוביה, בשנאת נשים. בשלב מסוים החלטתי שפוסטים שנונים זה לא מספיק ויצאתי לשטח. התחלתי להרצות בבתי ספר, סמינרים, פאנלים ופרויקטים. הקמתי עם חברים קבוצה בשם "אלוואן" (צבעים), שפועלת בחסות ארגון הנוער הגאה, ונותנת מענה לנערים ערבים להט"בים בישראל ובשטחים - בטלפון, בווטסאפ, וגם במציאות.
המחיר שאני משלם על כל זה לא קטן. חלק ממנו הוא הודעות הנאצה והאיומים: מיהודים שחושבים שאני כפוי טובה כי אני הומו ערבי שגר בתל אביב ומבקר את המדינה, ומערבים שחושבים שאני דוגמה רעה לנערים ונערות ש"עלולים" להיות להט"בים. אבל החלק שהכי כואב לי הוא שההורים מעדיפים שלא אגיע לבקר, כדי להימנע מסיטואציות לא נעימות. "איך אתה נותן לבן שלך להיות הומו?", אמר אדם זר לאבא שלי ברחוב לפני חודש. "כל הכבוד על החינוך המופלא שלך", אמרה בסרקזם שכנה אחרת, נבזית, לאמא שלי.
"מבררים מתי ואיפה תמות"
בינתיים נתי כהן, מי שהוא לא יהיה, מסתובב חופשי. הוא ממשיך להפיץ בטלגרם הודעות שלפיהן אני מחבל שמחפש יהודים להרוג (שבוע וחצי ועוד לא מצאתי? אני כנראה מחבל גרוע), ובמקביל התחיל לאיים שיפגע בי בעצמו. הוא דרש שאני אתנצל בפניו תוך 12 שעות (על מה?), כתב שמבררים "מתי ואיפה תמות", ושיחרטו על המצבה שלי "זיזו השם יקום דמו". הוא גם משתמש בתמונות חדשות שלי, ולזכותו ייאמר שלפחות אלה תמונות שאני נראה בהן טוב.
כבר שבוע לא הלכתי לעבודה, ואני חושש לצאת אפילו לקניות. אתמול החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם ההסתגרות הזאת, שאני לא יכול לתת לנתי כהן לנצח, והלכתי עם חברים למסיבה בבית מעריב. כל מי שפגשתי שם והכיר אותי קרא לי "מחבל". זה לווה בחיבוק ובדאגה כנה, אבל לא היה כל כך מצחיק אחרי הפעם העשירית.
מה שנותר לי לעשות זה לשכב במיטה ולראות שוב את הפרק האחרון של "שקרים קטנים גדולים", ההוא שקלקלו לי לפני שבוע וחצי. אני מתבייש להגיד כמה פעמים כבר ראיתי אותו מאז, וגם את שאר הפרקים, אבל זאת באמת סדרה מדהימה. לפחות שם אני יודע שהשקרים נשארים על המסך.
