דאע"ש עדיין נתפסת על ידי הרבה ישראלים כאיום האחרון שהתווסף לגבולותינו ולצרותינו, על גבי הסכנות הרגילות: ארגוני טרור בשפע ועשרות מדינות ערב עוינות. "מדינה קטנה מוקפת אויבים" עדיין הולך חזק בגוגל, וממשיך להתגלגל בלא מעט כותרות ואמירות, הנה לא מזמן אצל שר בטחון לשעבר. הגיע הזמן לעשות לו סוף.
למי שעוקב אחר הנושאים האלה, ולו מרחוק, אין כאן חדשות: רבות מהמדינות שסביבנו כבר רחוקות מאוד מההגדרה של אויב, גם אם עדיין לא מדובר בקשרי חברות נינוחים על מצע אירופי משותף של גבינות שמנות, יין וחרדת פליטים. במה כן מדובר? באינטרסים משותפים חזקים, שהופכים עם הזמן לקשרי ידידות ואמון.
בצוק איתן היה נדמה שהחברה הכי טובה של ישראל איננה ארה"ב כי אם מצרים, שסייעה לסיום המבצע. היא משתפת איתנו פעולה נגד החמאס בעזה, ואנחנו עוזרים לה עם דאע"ש בסיני. הממלכה הירדנית תלויה בישראל הרבה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות: צבאית, כלכלית ואסטרטגית. בלעדינו אין להם מים בברז. בצפון הארץ מטפלים בפצועים מסוריה המשוסעת כעניין שבשגרה. הברית עם ערב הסעודית נגד איראן כבר כוללת פגישות ישירות בין דרגי צבא ומודיעין בכירים. היחסים עם טורקיה משתפרים בהדרגה, נסיעות למרוקו זה סטנדרט, ועם נסיכויות המפרץ אנחנו עושים את הדבר שאנחנו הכי אוהבים: ביזנס, והרבה. אגב, בשוק ההון הישראלי משקיעים מיליונים בבורסה בסעודיה.
פסאדת שנאה שכולם אוהבים לצרוך
זה אויבים זה? אז נכון שהזכות לנגב חומוס עם אנשים ממדינות שעדיין מצביעות נגדנו אוטומטית באו"ם עדיין שמורה לראשי מוסד, או לשגרירים בוושינגטון. גם ההצבעות האלה באו"ם הן לא יותר משואו חלול שמתחזק את פסאדת היריבות והשנאה, שאזרחי שני הצדדים כל כך אוהבים לצרוך, מסתבר.
כששגרירנו באו"ם דני דנון ביקר כאן בחורף אחרי חודשי כהונה ספורים, שאלתי אותו עם נציגים של כמה מדינות ערביות ומוסלמיות הספיק לשבת. "למעלה מ-20" ענה בגאווה. "יש לנו שיתוף פעולה עם מדינות ערביות. כולם מוטרדים מהאיראנים, מדאע"ש ומבינים שאנחנו יציבים". שאלתי אותו האם הוא מסכים שהתפיסה שהישראלי הממוצע עדיין מחזיק בה, שסביבנו כולם אויבים, היא שגויה. "זה לא נכון", הוא שמח לתקן. "יש או"ם פומבי ואו"ם שקט. בשיחות השקטות עם שגרירים ממדינות בלי יחסים, זה שיח של הערכה והערצה. אבל בפומבי יש שיקולים וחברויות. השגרירים אומרים לך, אנחנו לא באמת מתכוונים לזה".
שר הביטחון, משה יעלון, צוטט באומרו ש"בשיחות בארבע עיניים עם בכירים במדינות ערב, הנושא הפלסטיני אפילו לא מוזכר" בשנה שעברה נפתחה נציגות ישראלית באבו-דאבי – אותה אבו דאבי שסגרה אותה אחרי ההתנקשות במבחוח, ובכלל, הסימנים שמעידים על הפשרה ביחס של מדינות ערב לישראל מתרבים במהירות.
תודעת מצור קורבנית
ראש הממשלה נתניהו התרברב בתחילת השנה בכנס סגור של פעילי ליכוד: "אני לא יכול לפרט אבל אני אגיד לכם מי עוד בא: מדינות ערביות. לא אחת, לא שתיים, ולא רק אלו שיש לנו איתן יחסי שלום. כי גם הן רואות במדינת ישראל כוח איתן וכוח חזק שנלחם מול איומים משותפים. והרבה מהן כבר מסתכלות על מדינת ישראל לא כאויב, אלא כבעלת ברית במאבק משותף. על זה לא תשמעו. עכשיו למה זה בא? כי הם מזהים שישראל מונהגת במדיניות ברורה, איתנה ותקיפה, שיודעת לעמוד על שלה. אבל על ידי כך היא לא רק מגינה על עצמה אלא גם על ערכים משותפים, שרבים מהם רוצים שינצחו ולא יובסו במאבק העולמי שאנו נמצאים בתוכו". זה – בכנס סגור לפעילים.
נתניהו אומר "על זה לא תשמעו". למה בעצם? למה נתניהו, שמקדם בסתר את היחסים האלה, מגלה מדבר עליהם רק מול פעילי ליכוד בכנס סגור? למה לא מגיע לכל עם ישראל לשמוע ש"הרבה מהמדינות הללו לא מסתכלות על ישראל כאויב"? את מי זה השתיקה הזו משרתת? התשובה המקובלת היא שהשתיקה משרתת את היחסים עצמם, בגלל הרגישות הרבה של מנהיגי ערב מול הציבור שלהם. הציבור הערבי לא יתפעל מהיחסים עם מדינת היהודים הכובשת, בלשון המעטה. הסעודים, אגב, כבר הרבה פחות מבוהלים מקשרים גלויים עם ישראל או מצילומים של נסיכיה לוחצים את ידו של שר הביטחון שלה. אולי אלה דווקא המנהיגים שלנו, שקצת מבוהלים שיתפסו אותם בקשר עם איזה ערבי. אותו נתניהו שמקדם את היחסים עם מדינות ערב, משאיר את הישראלים כבולים בתודעת "העולם כולו נגדנו". את ההפחדות הרגילות שלו, שמשתרעות מהמופתי והיטלר ועד לאיראן ולדאעש שבדרך לירושלים, הוא עוד לא זנח. עד עכשיו זה עבד לו יופי.
"ראוי שנישיר מבט אל המציאות ונצהיר בצער, כי איננו רוצים לחיות על חרבנו, אך לעת עתה, אויבינו לא מותירים לנו ברירה", אמר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בערב יום הזיכרון. לפחות באותה מידה, ראוי גם שנישיר מבט אל המציאות ונצהיר בשמחה, כי איננו רוצים לחיות על חרבנו, ורבים מאויבינו לא רוצים בזה כמונו. הם מעדיפים לסחור איתנו במודיעין, בטכנולוגיה ובאנרגיה. התרחיש שלפיו מדינה ערבית כלשהי תאסור מלחמה על ישראל – לראשונה ב-43 שנים האחרונות – הוא מופרך לכל הדעות.
הציבור הישראלי, רובו ככולו, נותר שבוי בתודעת המצור הקורבנית, על אף שהיא מנותקת מהמציאות. אם תשאלו רבים מהישראלים, אנחנו עדיין מדינה קטנה, מוקפת אויבים. הערבים כולם רוצים להרוג אותנו ואי אפשר לסמוך עליהם, אין עם מי לדבר ואין על מה. לכבוד יום העצמאות, אפשר להשתחרר מחלק גדול מהתחושות האלה. המנהיגים שלנו ושלהם כבר מזמן השתחררו. חג שמח, מדינה קטנה, מוקפת ידידים.