"יש תחושה שהאייפון זה המרחב הפרטי של הילד, שאנחנו לא מתערבים. לא. אני לא מקבל את זה. תתערבו, תשיגו את הקוד הסודי, תדרשו, תבדקו".
גודל המוקש ששר החינוך נפתלי בנט דרך עליו הוא כגודל ההכחשה שההורים חיים בתוכה. לא רוצים לדעת מה יש בסמארטפון שקנו לילד, מקווים שהכל תחת שליטה. העובדות מראות אחרת.
רוב תלמידי כיתה ה' שבה בנט ביקר, נחשפו לתכנים מיניים "שאסור להם להיחשף" לפי הגדרתו. רובם נחשפו לאלימות קשה, ושליש לשיימינג. נתונים דומים מגיעים גם מסקרים אחרים. לו היו שואלים את ההורים שלהם, התשובות היו כנראה אחרות. אז מה עושים?
בנט צודק
הבעיה שבנט הצביע עליה בכנס החינוך של ידיעות אחרונות אכן גדולה ובוערת, והיא לגמרי העסק שלו ושל המשרד שלו. אלא שעוד לא ברור מה מקובל ובאיזה גיל. שההורה יחזיק סיסמא לטלפון? סיסמא למייל ולפייסבוק? זכות פתיחה וחיטוט בכל עת? עד גיל 16? 18? זה באמת מועיל?
בינתיים, התשובה שהורים רבים שולפים, "אני סומך על הילד שלי", היא גרסת כיסוי ל"אני מתעלם מהבעיה כי אין לי מושג איך להתמודד איתה". איפה משרד החינוך? המומחים, בתי הספר? איך זה שלגיטימי לתחקר את הילד "איפה אתה עכשיו", אבל לבדוק איפה תשומת הלב שלו עכשיו – זה לא בסדר? תירגעו. האיזון בין בטחון ופרטיות הוא לא רק במשפחה שלכם – בכל העולם שוברים את הראש איך לאזן ביניהם.
"יש מקום להורים להיות פטרנליסטיים כי זו אחריות שלנו לילדים שלנו", אמר שר החינוך. "חמש שעות ביום בתוך הדבר הזה - זכותנו וחובתנו לדעת מה קורה שם. אז אנחנו במערכת החינוך - בשותפות איתכם ההורים - הולכים על זה בכל העוצמה כי אני רואה בזה באמת אתגר ואיום שאנחנו חייבים לטפל בו ואנחנו נצליח. אני רואה בסוגיית הפורנוגרפיה, האלימות והשיימינג סכנה מיידית וברורה לילדי ישראל. ומפה אני מודיע, אנחנו במערכת החינוך לוקחים על זה אחריות". לקחת אחריות זה יפה. השאלה מה עכשיו.
בנט טועה
כי יש שתי נקודות שבהן בנט מפספס בגדול. האחת – הוא ניגש אל הבעיה ואל הפתרון באותה נחרצות לא מתנצלת. "תתערבו", "תשיגו", "תדרשו". לא, לא. לא ככה מדברים עם ילדים. הבעיה היא נרחבת איומה, אבל את הפתרון צריך להשיג בנועם. סליחה על היומרה והנה גילוי נאות – אני לא יועץ או מומחה להורות והילדה הכי גדולה שלי בת שנתיים. אבל בעניינים כאלה, הפתרון חייב לנבוע בהסכמה עם הילדים ומתוך ההבנה של הילד שההורים מגנים עליו ומדריכים אותו. כשבאים בפעם הראשונה לילד בגיל 14 ודורשים פתאום לחטט לו בטלפון, זה יתדרדר כנראה ל"תדרשו" ו"תשיגו". קרבות צנזורה על הטלפון סופם להיגמר בריבים גדולים, והמכשיר שאמור היה לחבר יהפוך למנתק הקשרים הרשמי (מה חדש). גם הדרך שבה ההורה משיג את הגישה לתכנים בטלפון עם הילד - היא דוגמה וחינוך. מעקב כפוי ואלים זו חתיכת דוגמה רעה מהורה לילד.
הנקודה השנייה היא הסיפור של פורנוגרפיה, אלימות ושיימינג. כל אלה לא נולדו בסלולרי, ובכולם יש לנפתלי בנט הרבה מה לעשות לפני שהוא דורש לנקות לנוער את הטלפונים. אם מדברים על שיימינג ואלימות - בנט הוא אחד הפוליטיקאים היותר בוטים ותוקפניים במערכת הפוליטית. על הצד השני הוא לא סתם חולק, אותו הוא דורס. הוא גם לא מתנצל. וחבל, כי ללמד אנשים להתנצל זה ערך חשוב. ולא פחות חשוב: פורנוגרפיה נכנסת לוואקום שמשאירים אחריהם שיעורי החינוך המיני המצטמצמים בבתי הספר. פורנו היה ויהיה, הילדים נחשפים אליו מוקדם מדי ויש מעט מה לעשות. לכל הפחות – שיקבלו גם את הגרסה החינוכית. אתם יודעים, לצרכיי השוואה אקדמית.
ואני מתנצל
אחרי שבנט אמר את שאמר, ביקשו ממני בגלי צה"ל לעלות לשידור ולהגיב לדברים. אחרי ששטחתי את הסכמתי העקרונית עם דבריו, נשמעה מהאולפן הפתעה. "קיוויתי שתייצג את הקידמה", אמר המגיש. "מצטער", התנצלתי, "אבל אתה זה שתקוע עשר שנים אחורה".
וזה מה שהבנתי בעשר השנים האלה: להתלהב נטו מ"הקידמה" (מה זה בכלל) - זה פאסה. השאלה היא לא מה הטכנולוגיה יכולה לעשות, אלא מה יקרה לנו כשנפגוש אותה. אנחנו צריכים ללמוד לשים גבול בין מה שעושה לנו טוב ובין מה שלא. אם קידמה טכנולוגית זרקה אותנו אחורה מבחינת היחס לאישה ורמת האלימות, אפשר בכלל לקרוא לה קידמה?