כשהתבשרנו לפני שבועיים שמכשיר הווידאו האחרון ירד מפס הייצור, יש לא מעטים שהזילו דמעה. למי שגדל בשנות השמונים והתשעים, קלטות הווידאו היו הפורמט המקובל לצפייה בסרטים והקלטה של תוכניות. בכך, קלטות הווידאו מצטרפות לשורה ארוכה של מדיות אחסון שונות, שהדיגיטציה, האינטרנט ושירותי ההזרמה רצחו בדם קר, פשוט בגלל שאף אחד לא זקוק להן יותר. אם תרצו, זהו טקס אזכרה קולקטיבי.
בואו נצא למסע נוסטלגי קטן ונעשה כבוד לתקנים ולחפיצים שפעם היו כה מובנים מאליהם, והיום כבר יש דור שלא ידע את יוסף. אז מזגו לכם כוס סודה והתרווחו. ואם אתם מזהים את מה שמופיע כאן בכתבה - ברכותינו, אתם זקנים.
התקליט
בקומיקס המשובח fowl language comics, שמיטיב לתאר סיטואציות מחיי ההורות באמצעות ברווזים, אומר האבא לבנו אחרי שהוא נאלץ לחזור על משהו: "נמאס לי להישמע כמו תקליט שרוט!", והבן עונה לו: "כמו מה?". אין פלא שבדור הנוכחי לא יודעים מהו תקליט.
ההמצאה לאחסון אנאלוגי של צלילים והקריאה שלהם באמצעות מחט, שהומצאה אי שם בסוף המאה ה-19 על ידי תומס אלווה אדיסון, שהמציא דיסקית מצלוליד, אך המתחרים שלו ניצחו עם פלטה עגולה מפלסטיק, ששרדה כמאה שנה עד שבא התקליטור (ע"ע) והרג אותה. באופן משעשע, פטיפונים עושים היום קאמבק - בעיקר לשימוש תקליטנים, אבל גם לאודיופילים שטוענים שהם מפיקים קול אמיתי יותר. התקליט, במובן מסוים, חזר מהמתים.
MemoryStick
סוני תמיד הייתה הילד המוזר בכיתה. כש-JVC הוציאו את פורמט ה-VHS לקלטות וידאו, בסוני התעקשו על פורמט משלהם שנקרא בטאמקס, ולמוזיקה הם התעקשו על מיני-דיסק כשכל העולם כבר עבר לנגני MP3. וכשכל העולם השתמש בכרטיסי CF למצלמות, ולאחר מכן בכרטיסי SD (ראשי תיבות של Secure Digital, אם מישהו תהה פעם) של סנדיסק, סוני התעקשה להוציא לכל הטלפונים והמכשירים שלה כמו מצלמות ו-PSP כרטיס זיכרון בפורמט ייחודי, שנקרא MemoryStick. הבעיה? כמעט אף אחד לא תמך בו, וסוני הייתה למעשה לבדה.
החל מ-2010 החלה סוני לשלב חריצים לכרטיסי SD במוצרים שלה, ובכך בעצם בא הקץ על הממורי סטיק, למרות שאפשר לרכוש אותם עדיין גם היום.
תקליטור, DVD, לייזר דיסק, מיני דיסק ושאר ירקות אופטיים
התקליטור (הלחם של תקליט אור), או הקומפקט דיסק, או בקיצור CD, הוא כנראה פורמט האחסון הנייד הדיגיטלי הראשון למוזיקה. הוא הומצא על ידי פיליפס וסוני ב-1982, בהתחלה כאמצעי לאחסון מוזיקה, אבל מהר מאוד הפך להיות גם אמצעי לאחסון מידע. את המחט מנגן התקליטים (ע"ע), החליפה קרן לייזר, שצרבה את המידע על דיסקת פלסטיק שצופתה בשכבה מראתית, בצורה של אפסים ואחדים. בעקבותיו של הקומפקט דיסק הגיעה שורה של אמצעי אחסון שרובם ככולם כבר מריחים את הפרחים מלמטה, והמשותף לכולם הוא הקריאה והכתיבה האופטית באמצעות קרן לייזר על דיסק, קטן או גדול.
נזכיר את הלייזר דיסק, שהבליח לרגע בשנות ה-90 רק כדי להירצח על ידי ה-DVD, שבתורו חוסל על ידי הבלו ריי, שיכול לאחסן הרבה יותר מידע בזכות לייזר כחול. הבלו ריי אמנם עדיין איתנו, אבל מסיבה פרוזאית למדי: חיבורי רשת במרבית העולם עדיין לא מסוגלים להעביר בהזרמה וידאו באיכות 4K עם 7.1 ערוצי צליל קולנועיים באופן חלק. בתכל'ס, ברגע שבכל העולם המערבי יהיו חיבורי רשת מהירים כמו בקוריאה, גם הבלו ריי יכול לחשב את קיצו לאחור, והוא כנראה יהיה אחרון אמצעי האחסון האופטיים. אבל למגש של כונן התקליטורים במחשב תמיד יהיה תפקיד נוסף – מחזיק כוסות.
דיסקט (תקליטון)
החלק המצחיק בחייו של הדיסקט הוא ששמו העברי נגזר מתקליט (ע"ע), ושני הפורמטים כבר אינם. מתחילת ימי המחשוב האישי בשנות השמונים ועד שהתקליטור השתלט לחלוטין על התחום כמה שנים לפני בוא המילניום, התקליטונים, או הדיסקטים, היו האמצעי העיקרי לאחסון מידע, והופיעו בשני פורמטים עיקריים: תקליטונים רכים מצופי פלסטיק שחור, ותקליטונים קשים, קטנים יותר, שהגיעו בלא מעט צבעים, כאשר על העיגול של התחמוצת המגנטית שישב בתוך ריבוע הפלסטיק הקשה הגנה לשונית מתכת קפיצית וניתנת להזזה.
כל דבר היו שמים על תקליטונים, ואם היה לך משהו גדול, שהנפח שלו היה כמה מגה-בייטים ולא נכנס בתקליטון בודד, היית שם אותו בתוך כמה תקליטונים, ומסתובב עם כל הערימה, ממוספרת בקפידה. אלה היו ימי הפאר של כונני התקליטונים. כיום הם התדרדרו לזה:
כך חולפת תהילת עולם.
קלטות
הקלטת, או הקסטה, היא אחותו המגניבה והניידת של התקליט ואמצעי אחסון אנלוגי בפני עצמה. הקסטה מבוססת על סליל של סרט מגנטי, שמשתחרר מגלגל אחד ונאסף על ידי גלגל שני, כשבדרך הוא נקרא (או נכתב) באמצעות ראש הקלטה. כל המבנה הזה מצוי בתוך מארז פלסטיק קשיח, שהומצא בידי פיליפס ב-1962, ונוגן באמצעות טייפים או רשמקולים בעברית צחה.
במחשבי קומודור טייפים שימשו גם כמכשיר (איטי) לאחסון מידע. זהו פורמט רומנטי, גם בגלל שבשנות השבעים והשמונים, אם היית יושב ומכין בסבלנות קלטת אוסף לאהובתך זה היה אקט חיזור רציני. בכתבה מאפריל השנה במגזין המוזיקה רולינג סטון נטען שהקלטת בכלל לא מתה.
מחסניות
לא משנה אם היה לכם ספקטרום, אטארי, נינטנדו NES, גיימבוי, סגה או מגסון – אם הייתה לכם קונסולת משחקים בשנות השמונים ותחילת התשעים, כדי לשחק הייתם צריכים לטעון לתוכה מחסנית. קרטרידג', בלעז. מדובר ברכיבי זיכרון קריאה בלבד, מה שמכונה ROM, כלומר כאלה שנצרבו מראש כבר במפעל, שהוכנסו לתוך מארז פלסטיק, עם מחברים שנכנסים לתוך שקע ייעודי בקונסולת המשחקים.
מועמדים להדחה:
שני פורמטים שעדיין עימנו, אבל לא יודעים שהם מתים מהלכים ובעצם מועמדים להדחה במועצת השבט הדיגיטלי הקרובה, הם הכונן הקשיח המגנטי והדיסק און קי. נכון, כשמדובר בעלות לגיגה-בייט, הכונן הקשיח המגנטי עדיין מנצח בשל עלות מאוד נמוכה. אבל כונני ה-SSD כבר נושפים היום חזק מאוד בעורף של הכוננים המגנטיים. כשהעלות שלהם לגיגה-בייט תהיה קרובה דיה לזו של כוננים מגנטיים, לאחרונים כבר לא יהיה צידוק, ואמצעי האחסון שהניעו את עולם המחשוב במשך עשרות שנים ייאלצו לפנות את מקומם ולרדת מבמת ההיסטוריה.
באופן דומה, הדיסק און קי, שהומצא כאן בישראל, היה עד לפני כמה שנים אמצעי האחסון המועדף על רובנו, ונמצא בכל ארנק ועל כל מחזיק מפתחות. אבל כעת, עם התרחבות הפריסה של הדור הרביעי בסלולר והעובדה שהכל, אבל הכל נמצא ברשת ובענן, אנחנו רואים אותם פחות ופחות. יום אחד, בעוד כמה שנים, כמו הווידאו, נתבשר שהדיסק און קי האחרון ירד מפס הייצור וניזכר במה שהוא כרגע, ההווה.
שמישהו יקרא לד"ר בראון.