"הקרב שלא בחרנו" היא סדרת תמונות קורעת לב המספרת את סיפור אהבתם של ג'ניפר ואנג'לו וההתמודדות שלהם עם סרטן השד שאובחן אצל ג'ניפר. סדרת התמונות מציגה את ההתמודדות עם הסרטן ומנסה לתת לה פנים אנושיות שמספרות על המאבק הקשה של היום יום. עם הפחד, הכאב, החרדות והבדידות, מתחילת הדרך וההתמודדות הראשונית עם המחלה ועד הסוף הידוע מראש, והמאוד מאוד עצוב.
אנג'לו, בעלה של ג'ן, יצר מיניסייט בו הוא מגולל את סיפורם של השניים, המלווה כאמור בסדרת תמונות עצובה ומרגשת המלווה את תהליך. באתר תוכלו למצוא גם כתבות מהעיתונות על סיפורם של השניים. אנו מביאים לכם כאן את תמצית הסיפור כפי שמספר אותו אנג'לו באתר.
אנג'לו כותב: "בפעם הראשונה שראיתי את ג'ניפר ידעתי. ידעתי שהיא האחת שלי. ידעתי את זה ממש כמו שאבי שלי בישר לאחיותיו בחורף של שנת 1951 אחרי שפגש באימי בפעם הראשונה 'מצאתי אותה'.
>> שווה צפייה: איפה ילדים ישנים במקומות שונים בעולם
חודש לאחר מכן, ג'ן קיבלה עבודה במנהטן ועזבה את קליבלנד. בכל פעם כשנסעתי לעיר לראות את אחי, למרות שלמען האמת פשוט רציתי לראות אותה, הלב שלי צעק על המוח "תספר לה!!" אבל לא אזרתי את האומץ לומר לה שאני לא רואה את חיי בלעדיה. הלב שלי לבסוף ניצח וממש כמו ילד בבית ספר אמרתי לה 'התאהבתי בך'. למרבה השמחה, העיניים שלה נצצו באותו רגע והיא אמרה לי שגם היא מרגישה את אותו הדבר.
חצי שנה לאחר מכן, ארזתי את חפציי וטסתי לניו יורק עם טבעת אירוסין שעשתה לי חור בכיס. באותו לילה במסעדה האיטלקית האהובה עלינו, כרעתי ברך והצעתי לה להינשא לי. פחות משנה לאחר מכן התחתנו בסנטרל פארק, מוקפים במשפחה וחברים. יותר מאוחר באותו ערב רקדנו את הריקוד הראשון שלנו כבעל ואישה לצלילי הסרנדה שאבא שלי ניגן לנו על האקורדיון שלו.
חמישה חודשים לאחר מכן, נקטע סיפור האגדות הזה. ג'ן אובחנה בסרטן השד. אני זוכר את הרגע המדויק, את הקול של ג'ן וההרגשה הכבויה שעטפה אותי. אותה הרגשה לא עזבה אותי מאותו יום.
אני גם לא אשכח איך שהבטנו אחד לשנייה בעיניים והחזקנו ידיים. 'אנחנו ביחד, אנחנו נהיה בסדר'. עם כל אתגר שהגיע היינו יותר חזקים. מילים הפכו להיות פחות חשובות. לילה אחד ג'ן בדיוק אושפזה בבית חולים כי הכאב שלה התחזק מעבר לכל פרופורציה. היא תפסה את הזרוע שלי ובעיניים דומעות אמרה לי 'אתה חייב להסתכל לי בעיניים, זאת הדרך היחידה שאני יכולה להתמודד עם הכאב הזה'. אהבנו אחד את השנייה בכל טיפת נשמתנו.
ג'ן לימדה אותי לאהוב, להקשיב, לתת, להאמין באחרים ובעצמי. מעולם לא הייתי מאושר כמו בתקופה ההיא. במשך כל המאבק שלנו התמזל מזלנו בכך שהיתה לנו קבוצת תמיכה חזקה, אך אף על פי כן, מצאנו את עצמנו לא פעם מתמודדים בקושי רב להסביר לאנשים את הקושי של היום היום שאנו חווים.
ג'ן סבלה מכאב כרוני שנבע מתופעות הלווי במשך 4 שנים של טיפול ותרופות. בגיל 39 היא התחילה להשתמש בהליכון. ביקורים תכופים אצל הרופא הובילו למלחמות עם חברות ביטוח. פחד, חרדה ודאגות היו דבר שבשגרה.
לצערי, מרבית האנשים אינם מעוניינים לשמוע את המציאות הזאת ובנקודות מסויימות הרגשנו שהתמיכה שלנו הולכת ומתפוגגת. חולי סרטן שהחלימו חולקים את האובדן הזה. אנשים מניחים שטיפול גורם לחולה להרגיש יותר טוב, שדברים הופכים להיות יותר טובים, שהחיים חוזרים להיות 'נורמליים'. אבל אין שום דבר נורמלי בארץ הסרטן.
חולי סרטן מגדירים בכל יום מחדש סוג חדש של 'נורמלי'. ואיך בעצם אחרים יכולים להבין מצב שאנחנו היינו צריכים לחיות איתו בכל יום? התמונות שלי מציגות את ה'נורמלי' הזה של היום יום. הן מאנישות את פרצופו של הסרטן, על פרצופה של אישתי. הן מציגות אתגר, קושי, פחד, עצב ובדידות שהיינו צריכים להתמודד עמם, שג'ניפר היתה צריכה להתמודד עמם במאבק שלה במחלה הזאת. הדבר הכי חשוב, התמונות הללו מציגות את האהבה שלנו. הן אינן מגדירות אותנו, אך עם זאת הן – אנחנו.
סרטן נמצא בחדשות בכל יום, ואולי באמצעות התמונות הללו, בפעם הבאה שישאלו חולה סרטן איך הוא מרגיש, זה יהיה מלווה בהקשבה כנה, אמפתיה והבנה גדולה יותר על מה שעובר עליו".
הסיפור ממשיך בתמונות: